ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "טרנסמצווה": סרט יהודי מפתיע בנטפליקס
כחושבים על יהדות התפוצות בהקשר תרבותי, חושבים בעיקר על יהדות ארצות הברית. היא מספקת לנו פס ייצור בלתי נגמר של תכנים - בשנים האחרונות עוד יותר מאשר בעבר. אך גם בארגנטינה יש ליהודים נוכחות מסיבית בתרבות המקומית. כך, לדוגמה, אחד הבמאים הבולטים במדינה הוא דניאל בורמן, שכמעט כל סרטיו עוסקים ביהדות - למשל "החיבוק האבוד" שעלה אצלנו לאקרנים לפני עשרים שנה בדיוק. לפני שנה הוא ביים לאמזון את "יוסי, המרגל המתחרט", דרמת ריגול על מתקפת הטרור על שגרירות ישראל בארגנטינה.
עכשיו, בורמן חוזר עם "טרנסמצווה", שערך את בכורתו העולמית בפסטיבל קאן באביב האחרון, וכעת עולה בנטפליקס. בתחילתה, הדרמה המוזיקלית הזו מציגה בפנינו ילד תושב בואנוס איירס בשם רובן, שמאתגר את קהילתו המסורתית ומבקש לערוך בת מצווה במקום בר מצווה.
עשרים שנה לאחר מכן ואחרי תהליך התאמה מגדרית, רובן הוא זמרת טרנסית בשם מומי סינגר, שניתקה קשר עם משפחתה ועזבה את העיר, אך חוזרת לשם ולחיק המשפחה כדי לחגוג את טקס ההתבגרות היהודי בדרך שלה וכפי שרצתה.
באופן מעניין, זהו הסרט הלטיני-הטרנסי-המוזיקלי השני בזמן האחרון. הראשון הוא כמובן "אמיליה פרז". ההבדל הוא שפה יש שירים בידייש.
הבדל נוסף הוא שלמרבה הצער, "טרנסמצווה" הוא סרט הרבה פחות מסעיר מ"אמיליה פרז". בין כל השירים והריקודים, אין בו כל כך חיים. לפרקים הוא אפילו די מייגע, שלא לומר משעמם.
ובכל זאת, אנחנו ממליצים על הסרט. הוא עוסק בסוגיות כבדות משקל כמו זהות מגדרית וזהות יהודית ועושה זאת בצורה מעמיקה באופן שנדיר לפגוש על המסך הקטן. בעיקר לא מובן מאליו למצוא דיונים תלמודיים מפולפלים מהסוג שיש בו. נוסף לכך, ראינו כבר אלפי ייצוגים של בר מצוות ובת מצוות, אבל בכמה מן המקרים זה היה מנקודת מבט טרנסית? מעט מאוד, כשאחת הדוגמאות היחידות היא סדרת ההמשך הטראשית של "סקס והעיר הגדולה". "טרנסמצווה" מהווה אם כך תוספת חדשנית ומרעננת.
אם לחזור לנקודת ההתחלה, מרענן גם להיתקל בנטפליקס בייצוג של יהדות ארגנטינה. קצנו כבר בסדרות על יהודים אמריקאים רפורמים שיוצאים עם שיקסעות, אז הנה סוף כל סוף סרט שישמח גם את הקהילה הארגנטנאית בישראל. נישה נוספת שתשמח בו היא קהילת מעריצי איציק כהן: אם תחכו עד הסוף ולא תמצמצו, תפגשו אותו בתפקיד קטן אך מלבב.
2. "מרשעת": "ברבי" החדש
הכו בתופים, חממו את הפופקורן והזמינו כרטיסים מראש: הנה בא הלהיט ההיסטרי ביותר של הזמן הקרוב, ולא רק בקולנוע - "מרשעת", שעולה לאולמות בסוף השבוע ברחבי העולם וגם בארץ, וצפוי להפוך לשובר קופות עצום. עד כמה עצום? עצום ממש, בסדרי הגודל של "ברבי".
למי שלא יודע במה מדובר: "מרשעת" התחיל כספר, הפך למיוזיקל מצליח ועכשיו מגיעה הגרסה הקולנועית. בכל הסיבובים, הוא מהווה מעין קדימון ל"קוסם מארץ עוץ" ומציג את סיפורי המקור של המכשפה "הטובה" ובעיקר של "המכשפה הרעה". יש בו מסרים רלוונטיים על הצורה שבה החלונות הגבוהים מסמנים בפנינו אויבים ומכתיבים לנו את מי נתפוס כרעים ואת מי כטובים. הוא מדבר גם על אחווה, סובלנות, קבלת האחר ונושאים בוערים נוספים. אז איך זה שהקהל כל כך אוהב אותו ומחבק אותו ובכל זאת מצביע טראמפ? שאלת השאלות.
הסרט נמשך לא פחות מ-160 דקות, אבל הוא רק החלק הראשון של הסאגה הזאת! המשך יבוא בעתיד הקרוב. האורך לא מפריע לקהל להצביע ברגליים, ליהנות מכל שנייה ולהפוך את "מרשעת" לאחת מתופעות התרבות הבולטות של השנה, שככל הנראה תככב גם בעונת הפרסים.
ואכן, הסרט אמנם ארוך מדי ונמרח למדי, אבל הוא מלאכת מחשבת: עיצוב אמנותי מרהיב; פסקול מופלא; תצוגות משחק מעולות של אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו, מישל יאו וג'ף גולדבלום; וסיפור שפונה לקהל צעיר אבל מעביר מסרים בוגרים ואקטואליים. חובה להדגיש שלא חובה להכיר את הגלגולים הקודמים של "מרשעת" כדי להבין את העיבוד הקולנועי, שיוצא אצלנו בגרסה המקורית וגם בגרסה מדובבת בכיכובה של שירי מימון.
3. "יופי מסוכן" ("The Substance"): וואו, ווואו, וואו
וואו, וואו, וואו.
פעם בכמה זמן מגיע סרט שגורם לך לשמוט את הלסת. סרט כזה הוא "יופי מסוכן", השם העברי המטופש של "The Substance", שעולה למסכים בישראל אחרי שסחף את פסטיבל קאן ויצא ממנו עם פרס התסריט.
לטוב ולרע, קל לתאר את הלהיט הזה: דמיינו את "דיוקנו של דוריאן גרי" בדור האינסטגרם, את "רקוויאם לחלום" פוגש את "הזבוב", את "הכל אודות חווה" פוגש את "הגלגול", והכל בעידן ה-MeToo. מאחורי המצלמה עמדה התסריטאית-במאית קורלי פרג'ה, שזה הסרט דובר האנגלית הראשון שלה. דמי מור, בתפקיד מדובר שהדיבור עליו רק יילך ויתגבר בעונת האוסקרים, מגלמת מנחה פופולרית של תוכנית אירובי שהבוס שלה מכין לה הפתעה לרגל יום הולדת החמישים: הוא משליך אותה לעת "זקנה" ומפטר אותה אך ורק בשל גילנות, וכדי להחליף אותה בדם צעיר.
בצוק העיתים, הגיבורה מתפתה להשתתף בניסוי ולהזריק לעצמה את החומר שבשמו נקרא הסרט. לפחות בתחילה, נראה שפתרון הקסם עובד: הגוף שלה עובר תהליך, ובוקעת מתוכו גרסה צעירה וחטובה שלה, בגילומה של מרגרט קוואלי, שכמובן מקבלת את התפקיד ממנו פוטרה והופכת לכוכבת גדולה עוד יותר ממנה.
אך כמו אצל אוסקר ווילד, וכפי שקורה תמיד, כמובן שיש קאץ': בעקבות הניסוי, יש עכשיו שתי גרסאות של אותה אישה, האחת צעירה יותר והאחרת צעירה פחות. כשהאחת באור זרקורים, השנייה מתחבאת בצללים, אבל הן לא באמת יכולות להתקיים ביחד. כדי שאחת תצמח, היא ניזונה מהשנייה, מה שמוביל לטרנספורמציות פיזיות כה דרמטיות, עד שגרגור סמסא נראה לעומתן כמו פודל חמוד.
למרות שאין בו הרבה דמויות ולמעשה יש בו רק קו עלילה אחד, "יופי מסוכן" לא קצר - שעתיים ועשרים. הוא הולך ומתפתח לקראת אחד השיאים המטורפים שראיתי בקולנוע מזה זמן רב. פרג'ה פרצה עם סרט אימה צרפתי, "נקמה", ומוכיחה כאן שבמאיות אימה צרפתיות הן כוכבות הרוק האמיתיות של ימינו - הרי אחד הסרטים הגדולים האחרים של העשור הנוכחי הוא "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו, גם היא יוצרת זוועתונים מארץ הצפרדעים.
על קצה האיזמל, אפשר להגיד כי יש בסרט חמישה אספקטים מעניינים לפחות. הראשון הוא תצוגות המשחק של קוואלי ושל מור, שלא רק משחקת בסרט אלא גם מגיבה בו לקריירה ולפרסונה שלה, ולמעמד שלה כשחקנית שהתעשייה והתקשורת נהנו לקבור לה את הקריירה ברגע שהגיעה לגיל מסוים. שתיהן גם מציגות כאן את העירום הכי לא מיני שאפשר להעלות על הדעת, כשהמצלמה של פרג'ה משוטטת על גופן בצורה שחותרת תחת המבט הגברי.
השני הוא עבודת האיפור. בתקציב לא גבוה במיוחד, פרג'ה מצליחה ליצור כאן דימויים מפלצתיים שלא היו מביישים אף להיט פנטזיה או גיבורי-על. נכון, ראינו כבר טור דה-פורס שכזה בלא מעט סרטים קודמים, אבל הם היו בלוקבסטרים. זו הפעם הראשונה בה אנחנו רואים דבר כזה ביצירה שמגיעה מתוך מחוזות הקולנוע האמנותי והעצמאי. כמה אירוני: סרט שמציע ביקורת כה חריפה על עולם המייק-אפ יזכה בסופו של דבר באוסקר על איפור.
קיצ'לס ושביט על התפקידים הגדולים של דיקפריו ועל "אמיליה פרז", "החייל הנעלם" ו"הצמה"
השלישי הוא המשחק עם הז'אנרים. "יופי מסוכן" הוא למעשה סרט אימה על אישה המתמודדת עם מפלצת תאבת דם. ראינו את זה כבר אלף פעם. ההבדל הוא שהפעם המפלצת היא לא רוצח במסיכה או איום חיצוני אחר, אלא הגוף שלה עצמה.
ובהקשר זה, האספקט הרביעי הוא איך שהלהיט הזה משחק עם הקונבנציות של ז'אנר סרטי "היפה והחיה". בסרטים כמו "מסיכה" ו"איש הפיל", פגשנו את "הפריק" כבר בתחילה, ואז עקבנו אחרי האינטרקציות שלו עם אנשים שהיופי שלהם קונבנציונלי. כאן, המסלול הפוך: הגיבורה מתחילה כ"יפה" והופכת ל"חיה".
ולסיכום, האספקט החמישי הוא הצפוי מכולם. בניגוד לנהוג בהוליווד, אך בדומה לרוב העמיתות שלה בצרפת, פרג'ה ניגשת לMeToo בצורה מורכבת, לא שטחית ולא דידקטית, כזו שיכולה לקומם עליה חלקים מן הקהל, אבל לא נראה שאכפת לה. לכאורה, הארכי-נבל בסרט הוא המפיק בגילומו של דניס קוויד, שלא סתם קוראים לו הארווי, אבל גם שתי הגיבורות מתנהגות בצורה נבזית זו לזו. בסופו של דבר, האויב האמיתי כאן הוא הגוף שלנו, אבל איך אפשר להאשים אותו? הוא פשוט מזדקן כדרך הטבע.
אפשר לחלוק הרבה מחמאות לסרט, אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליו: מעודן הוא לא, ומקורי - גם לא. את הביטוי "שקר החן והבל היופי" אפשר למצוא כבר במשלי לא, פסוק ל, והסרט לא אומר שום דבר שלא כתוב בתנ"ך או אצל את אוסקר ווילד. את האמירות הלא מקוריות הוא מטיח בפנינו עם פטיש. כך, למשל, אחד הגברים כאן חוזר על האמירה "נשים יפות רק כשהן מחייכות" בערך אלף פעם.
כל זה לא משנה - כי מלכתחילה, העיקר פה הוא לא המסר, אלא המדיום. פרג'ה משתמשת בדמויות, בסיפור ובאמצעי המבע השונים העומדים לרשותה כדי ליצור חוויה במלוא מובן המילה - רכבת שדים קולנועית מהפנטת, מסחררת ויוצאת דופן. יש סרטים שמלמדים אותנו משהו שלא ידענו, אבל אנחנו שוכחים אותו מיד אחרי. "יופי מסוכן", לעומת זאת, הוא סרט שאי אפשר להפסיק לחשוב עליו, ואי אפשר לשכוח אותו. וכך, בפעם הבאה שנעמוד מול המראה ודאי ניזכר בו, ואולי נשלים קצת יותר עם מה שאנחנו רואים - לא כי בהכרח נאהב את עצמנו, אלא כי נבין שאין לנו ברירה.
4. "מי שעומד מאחורי" ("Ready or Not"): מותחן אימה כיפי בנטפליקס
מותחן האימה הזה האמריקאי הזה עלה לפני חמש שנים וזכה להערכה ביקורתית ולהצלחה קופתית יחסית, ועכשיו הוא גם הגיע לנטפליקס שלנו.
הסרט מתגלה כשילוב של שני ז'אנרים ותיקים: מותחן הציד, שכמשתמע משמו מתאר כיצד חבורה של אנשים צדה קורבן אחד או יותר, כמו למשל בקלאסיקה "המשחק המסוכן יותר"; וקומדיית ה"אבוי", לאיזה משפחה נכנסתי", העוסקת ביחסים המעורערים בין הגיבור/ה להורים של בן או בת הזוג, כמו לדוגמה במהתלות כמו "חותנת בהפרעה".
כאן, כל זה נעשה דרך סיפורה של צעירה המגלה כי לבן זוגה המושלם יש בכל זאת חיסרון אחד - הוא בא גם עם המשפחה שלו, חמולה עשירה מאוד והזויה ביותר, המאמינה כי כדי לשמר את עושרה היא חייבת לקיים שורה של ריטואלים ביזאריים. אחד מהם קשור בכך שיביאו אותה לאחוזה שלהם ואז ישחקו איתה "מחבואים" - משחק שאם תפסיד בו, תאבד גם את חייה.
הצפייה בסרט מהנה למדי, ותשעים דקותיו מהודקות ולא משעממות. אמנם אין בו מקוריות או חוצפה יוצאות דופן, ועדיין הוא יצירתי ושובב יותר מרוב התוצרים האחרים בסביבה, ויש בו גם סצינה או שתיים שמותירות חותם, וגם אמירה או שתיים. "מי שעומד מאחורי "ממחיש כיצד האליטה האמריקאית הוותיקה, זו שחיה על כסף ישן, נאחזת בכל מחיר בפריבילגיות שלה, ודואגת רק לעצמה, בלי לחשוב על כל מי שתחתיה ונאלץ לשלם קורבן בשבילה. הוא אף מראה שכל חתונה היא עסקה סיבובית: אתה תמיד מתחתן גם עם המשפחה של החתן/כלה, לטוב או לרע.
מעל הכל, מי שמחזיקה את הסרט מעל המים היא הכוכבת שלו: סמרה וויבינג, שחקנית אוסטרלית עם נוכחות יוצאת דופן, המציגה הופעה סוחפת ואף מפעימה. מאז היא הספיקה להופיע בתפקידים קטנים ב"צעקה 6" ו"בביליון", אבל עוד לא זכתה לפריצה הגדולה שלה.
סרטים שממש לא בוער לראות
"הצמה": אין ברירה אלא למשוך לו בצמה
כל סרט שני הוא עיבוד של ספר, אין בזה שום דבר מיוחד. מה שכן, בתוך המטרייה הרחבה הזו של עיבודים קולנועיים לספרים, יש תת-ז'אנר נפוץ פחות: מקרים שבהם הסופרים עצמם אחראים לאדפטציה.
והנה, לפנינו מקרה כזה. לטישיה קולומבני הצרפתייה כתבה ספר בשם "הצמה", שהפך לרב מכר, ואז הפכה אותו לסרט, שהצליח גם כן, ועכשיו הוא עולה בישראל.
אמרנו את זה פעמים רבות בשנה האחרונה: לא מובן מאליו שבכלל עוד מפיצים כאן סרטים, ובכלל לא טריוואלי להפיץ סרט שהוא לא להיט הוליוודי. אז כיף שיש מקום ליצירה כמו "הצמה", והלוואי שתצליח גם בישראל - אבל למרות הנסיבות, מותר לבוא בטענות.
כמו הספר, גם הסרט מציג את סיפורן של שלוש נשים בגילאים שונים ובמקומות שונים - הודו, איטליה וארצות הברית. כולן עומדות בפני משבר וכולן הופכות אותו לאתגר ומקבלות החלטות אמיצות. האם גורלן יצטלב בסופו של דבר? נחשו לבד.
סליחה על הצדקנות, אבל אם עושים סרט שעוסק בכפר הגלובלי, אפשר לצפות שינקוט בגישה ביקורתית. הרי יחסי הכוחות בין ארצות הברית והודו לא בדיוק שיוונים ומאוזנים. במקום זאת, "הצמה" מתאר בפנינו כיצד העולם המערבי מנצל את הנשים ההודיות - ומצפה שנמחא כפיים. במקום ביקורתיות, יש פה בעיקר קיטש, עם מוזיקה סנטימנטלית הדואגת לכך שנדע איך להרגיש בכל רגע ורגע.
נכון, הסרט מעצים חלק מהגיבורות שלו, אבל על כל אישה מעוררת השראה יש כאן גם אישה אחת המתנהלת בצורה איומה וסטריאוטיפית - האימא האיטלקייה שסוטרת לבת שלה כי המרתה את פיה, המתמחה הצעירה במשרד עורכי הדין שחותרת תחת הבוסית, וכיוצא בכך. יש גם דמות של גבר סיקי אחד, והבמאית מציגה אותו בצורה אוריינטליסטית, מחפיצה ומביכה.
הסרט נמשך שעתיים, ולא משעמם. המבנה הסיפורי שלו חכם וגורם לנו לצפות בו בעניין כדי לגלות איך הפאזל מתחבר בסופו של דבר. עם זאת, המתח המלאכותי מחפה על עשייה בינונית שלא מתעלה מעל רמה של דרמת טלוויזיה מיושנת ובינונית, וכמובן שלא מחפה מעל ההיתממות והנצלנות המקוממת. אין לי ברירה אלא למשוך בצמה של "הצמה" ולהציק לו