אין דבר כזה בעולם, "סיפור אמיתי". הסיפור שלנו, למשל, הוא אולי אמיתי בתור סיפור, אבל הוא רק סיפור בתור אמת. את המשפט הדי מבלבל הזה כתב סופר הילדים המבריק יאיר לפיד אי שם בסוף המאה הקודמת, בסיפור האבירים "אלבי". על גב הגרסה המעודכנת של הספר, שיצאה ב-2009 עם איורים חדשים, נכתב כי "יאיר לפיד הוא עיתונאי, סופר, מחזאי, איש טלוויזיה". מאז הוא הוסיף לרפרטואר הספרותי שלו עוד כמה רבי מכר, וגם עוד כמה טייטלים חשובים: שר אוצר, שר חוץ, יו"ר האופוזיציה, ראש ממשלת ישראל וסבא.
מתהלכים בינינו מעט מאוד אנשים שהחזיקו בתואר "ראש הממשלה". חמישה בסך הכל, ליתר דיוק - אך נראה שדווקא התואר "הסבא של נעמי" הוא זה שקצת שינה משהו בהשקפת העולם של לפיד. מאדם שההשראה שלו הייתה נטועה עמוק בעבר - בין מלחמת העולם השנייה למעבר של בוב דילן לגיטרה חשמלית - לפיד החל צופה פני עתיד בצורה מחושבת יותר. יכול להיות שזה רק כישרון הכתיבה והסיפור שהוא רק אמת בתור סיפור, אבל נראה שהשינוי אותנטי.
יאיר לפיד כבר מזמן לא צריך להוכיח שהוא לא רק "הבן של", ובטח שלא רק החתיך מהפרסומות של גולדסטאר שעבר לפוליטיקה. זה לא רק החודשים הספורים בלשכת ראש הממשלה, אלא העיניים התמימות של הנכדה (מעולם לא פגשתי אותה, אבל לכל הנכדות יש עיניים תמימות בעיני הסבים שלהם) שעזרו ללפיד להבין שמה שחשוב זה לא העבר, אלא העתיד. ההתמקדות בנושא עושה לו טוב. פחות פופוליטיקה, יותר תכלס.
על גב ספרו החדש "מלחמה וחלום" (הוצאת "כתר"), נכתב כי מדובר ב"אוטוביוגרפיה שנכתבה באמצע הדרך". ואכן, מדובר בתיאור אוטוביוגרפי של לא מעט מתחנות חייו של לפיד - הן במישור המקצועי והן במישור האישי. החלקים המקצועיים יכולים לתפקד כסוג של מצע חדש של מפלגת "יש עתיד". לפיד חושף את האסטרטגיה המדינית, הכלכלית והביטחונית שלו, בצל טבח ה-7 באוקטובר והמלחמה הנוראית שהגיעה אחריו. זה גם החלק העיקרי של הספר, כשהחלק שנוגע לחייו האישיים מתפקד יותר כמנת טעימות שנלקטה בקפידה.
זה חבל כי החלקים האישיים המעטים שנחשפים בספר מרתקים, ובעיקר עושים חשק להכיר יותר את האדם מאחורי הפרסונה המפורסמת. קשה שלא להיזכר בהולדן קולפילד, גיבור "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר, שמסביר שמה שמלהיב באמת בספר, הוא "שכשאתה גומר לקרוא אותו, היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שיתחשק לך. אבל זה לא קורה לעתים קרובות".
השילוב בין האישי למקצועי בספר החדש בהחלט עושה חשק להרים טלפון ולפטפט עם יאיר לפיד על כמה חלשה מכבי השנה (אפשר גם להיפגש בחורשה, אנחנו גרים במרחק אווירי של 600 מטר אחד מהשני והכלב שלי אוהב במיוחד לשחק שם. המאבטחים של לפיד אוהבים פחות את העובדה שאנחנו מסתובבים שם אבל בינתיים מדובר במדינה חופשית), אבל בעיקר הוא עושה חשק לעשות משהו שאני באופן אישי מעולם לא עשיתי: להצביע לו. זו מן הסתם הייתה המטרה.
הבעיה היחידה היא שיש פער גדול מאוד בין איך שיאיר לפיד מספר - בכישרון רב, מאוד - את חייו הפוליטיים, לבין איך שהוא באמת ניהל אותם. דוגמה די ברורה היא בעצם כתיבת ספר באמצע מלחמה, כשהוא יו"ר האופוזיציה. האיש שנבחר לכנסת על בסיס הסלוגן, "איפה הכסף?", יושב וכותב ספר בזמן שהממשלה מעבירה חוקים דרקוניים שחונקים את הכלכלה הישראלית ושוברים את הגב הכפוף ממילא של מעמד הביניים הישראלי. אין שום דרך לגרום לזה להיראות טוב.
לפיד מספר בהתלהבות על ההישגים שלו כשר אוצר ושר חוץ, ועל החלטות דרמטיות שקיבל כראש ממשלה. מן הסתם הוא השמיט את הקנס שקיבל לאחר שנעדר מכמעט חצי מימי הפעילות בכנסת. הוא גם לא סיפר כיצד תירץ את העניין בפני ועדת האתיקה והבהיר כי מרבית פעילותו בכנסת מתרחשת בוועדות - אלא שבדיקה הראתה שהוא הגיע ל-10 מתוך 177 ישיבות בוועדת החוץ והביטחון, ול-32 מתוך 98 ישיבות של ועדת המשנה.
אני לא מזכיר את הנתונים האלה מהעשור הקודם סתם כדי להביך את לפיד. לא מדובר בפוליטיקאי הראשון ששיקר, ובטח שלא באדם הראשון ששייף את קורות החיים שלו. כאמור, זה סיפור אמיתי בתור סיפור, אבל הוא רק סיפור בתור אמת. אני מזכיר את זה דווקא בגלל שנראה שלראשונה מאז שנכנס לפוליטיקה, לפיד עצמו מתחיל להבין ולהפנים את הביקורת הזאת על עצמו. על הדרך, כך נראה, הוא פיתח חוש הומור עצמי מפותח ודי שובה לב. יותר מפעם אחת לפיד מתייחס לגובה שלו. יותר מפעם אחת הוא לועג לאגו שלו. כך למשל הוא מספר כיצד סיפר לאשתו שהוא נבחר ליהודי המשפיע בעולם באיזה מגזין חשוב, והיא עונה לו: "אתה אפילו לא היהודי הכי משפיע בבית הזה".
אם שמים רגע בצד דעות פוליטיות או אפילו את העניין הפעוט הזה שנקרא "אמת", אז חייבים להגיד שמדובר בספר מהנה מאוד לקריאה. פוליטיקאים כותבים ספרים כל הזמן. למעשה לפיד הוא אפילו לא חבר "יש עתיד" היחיד שניצל את התקופה כדי לכתוב ספר, כמוהו גם משה "קינלי" טור-פז. אבל ספק אם היה פוליטיקאי שכתב בצורה סוחפת כמו יאיר לפיד. הפעם האחרונה שיצא לאור בישראל ספר פוליטי כל כך מרתק לקריאה הייתה ב-2018 עם הספר "נתניהו" של בן כספית, ואם צריך לחשוב על אוטוביוגרפיה של מנהיג ישראלי צריך כנראה לחזור עד "פנקס שירות" של יצחק רבין. אלא שלא על יכולת הכתיבה של לפיד לבדה עומד העניין בספר, אלא גם על הכנות הדי נדירה שמכניסה לראשונה את האזרח הישראלי לתוך החדרים בהם מתקבלות ההחלטות הכי חשובות בישראל, ומצייר תמונה של פאתוס גדול מצד אחד, ומצד שני הרבה אנושיות.
הפאתוס נגלה אלינו כבר בעיצוב העטיפה של שגיא בלומברג, שמציג את שם הספר "מלחמה וחלום" על רקע גדר תיל שואתית ומגילת העצמאות. אלא שלא נהוג לשפוט ספר על פי הכריכה, והספר עצמו מלא בדוגמאות לפאתוס קרינג'י בפני עצמו. כך למשל לפיד מתאר את טקס הזיכרון ליצחק שמיר בהר הרצל, אך בעצם מהרהר בטקס שיהיה לו בחלקת גדולי האומה: "תעלה לבמה זמרת צעירה. היא תלבש שמלה אדומה ותחשוב שהיא הראשונה שהייתה נועזת מספיק ללבוש שמלה צבעונית שתבליט אותה על הרקע האפרורי של האזכרה. אני מקווה שהיא תשיר את 'שיר אהובת הספן', הלהיט שכתבתי לריטה בשנות השמונים, אבל אני משאיר לה את הבחירה".
לצד הסיפורים הקרינג'יים יש לא מעט רגעי קסם מקסימים בהם הוא מספר על ילדיו, אחייניו, הוריו, אשתו ואפילו על חבר דמיוני שהמציא בילדותו. ויש גם את הסיפורים שמשלבים בין הצדדים, כך למשל הוא מתאר את היום הראשון של מבצע "עלות השחר" באוגוסט 2022. לפיד מתאר את המתרחש בחדרי המלחמה כאילו מדובר בתסריט של "חדר מלחמה" (סדרה שהוא אכן כתב את התסריט שלה). משפטים כמו "ביום כזה ראש ממשלה ישראלי מקבל יותר החלטות מכפי שרוב האנשים מקבלים כל חייהם", "החדר מסתכל. הוא מסתכל עליך יותר עמוק ויותר חודר מכפי שיסתכלו עליך אי פעם" והקלישאה של "יכולנו לשמוע אחד את השני נושמים" ירגישו מגוחכים בספר של טום קלנסי, כל שכן בספר של מישהו שאשכרה ניהל מלחמה.
מאידך, לזכותו של לפיד הוא יכול היה לתאר רק את המבצע המוצלח וההישגים שצה"ל קצר בו, אלא שהוא בחר להזכיר גם את המחיר שלו. "אני הרגתי היום ילדה בת חמש", הוא מספר שהוא אמר לצוות שלו, "היא נהרגה בגלל החלטות שאני עשיתי ואני אצטרך לחיות עם זה עד יומי האחרון. עם זה תלכו הביתה. לא עם הניצחון, אלא עם המחיר שלו". הרבה שמות לא נכנסו לספר, אבל שמה של אלאא קדום הוזכר בו. לדבריו, היא מבקרת אותו לפעמים בלילות. כמה לא מובן מאליו בימינו להזכיר שיש ערך מוסרי בלנסות לא להרוג ילדים. לדבריו של לפיד מדובר בערך יהודי, אך בכל מקרה מדובר בערך שאינו קיים עוד. "פעם היינו כאלה", הוא מספר, בידיעה שכל הפרק הזה לא יעביר אליו מצביעים מהימין, אבל כנראה יעזור לו לישון יותר טוב בלילה בפעם הבאה שאלאא בת ה-5 תבוא לבקר.
מפתיע שאחרי שכתב ספר ביוגרפי שלם על אביו, יש ליאיר לפיד עוד כל כך הרבה לספר על טומי המנוח. באופן חד משמעי הקטעים האלה הם גם הטובים ביותר, והאמינים ביותר בספר. האהבה של לפיד לילדיו ואשתו אמיתיים, אבל יש שני אנשים שהפכו את יאיר לפיד למה שהוא היום - יוסף "טומי" לפיד, ובנימין "ביבי" נתניהו.
טומי מגיח באנקדוטות קטנות בכל מקום. הוא היה ברוחו עם יאיר בלשכת ראש הממשלה, בפורום הנגב, בבית הלבן ובקיבוץ בארי אחרי שנחרב. גם נתניהו. סיפור חייו של יאיר לפיד, כפי שהוא בוחר לספר אותו, הוא סיפור של אהבה. סיפור של אהבה. האהבה שלו לבניו, האהבה שלו לבתו, האהבה שלו לאשתו, להוריו, לאחותו שנפטרה מוקדם מדי - והאהבה שלו למדינה. נתניהו הוא הנבל בסיפור הזה. לפיד משתדל לא לתת לו את הסיפוק בכך שהוא יתייחס אליו בשנאה. רוחו צפה על פני כל הספר אך הפרק עליו מגיע רק בעמוד 197 של הספר והוא מלא בהתייחסויות ארסיות-אך-דיפלומטיות. להלן כמה פנינים: "מעולם לא התרשמתי מבנימין נתניהו כמו שהתרשמו ממנו אחרים, ובטח לא כמו שהוא מתרשם מעצמו"; "הוא איש נבון, כמובן, אבל פגשתי נבונים ממנו"; וכמובן שורת המחץ המפתיעה: "שמרתי כל השנים על יחסים תקינים עם אשתו". בעבר לפיד כתב באיזה שיר כי הוא "נגמל ממילים נכונות רק כשהיה מאוחר". נראה שבמקרה הזה הוא בחר במילים הנכונות ביותר, גם אם בהפוך על הפוך.
לפיד מספר כיצד נתניהו "התפרק לרסיסים מרוב מתח" בצוק איתן, וכיצד "התרוקן מאוויר כשקית מחוררת" בשעות שאחרי טבח ה-7 באוקטובר. הוא מקביל את תאוותו לשלטון של נתניהו לריצ'רד השלישי של שייקספיר, חושף כי הוא שאל ממנו ספר ולא החזיר ומעיד כי נתניהו "איבד את הקשר עם המציאות עם השנים". ברמה הסיפורית, מדובר בדרך מאוד פרוגרסיבית להציג את הנבל של הסיפור. הוא מאניש אותו, מסביר מה לשכת ראש הממשלה יכולה לעשות לבן אדם לאורך השנים, ומבהיר שהוא יהיה הגיבור שיעצור אותו ואת מכונת הרעל שלו. החלק האחרון הוא החלק הכי פחות אמין בכל הסיפור, אבל האופטימיות של לפיד, לפחות כפי שהיא מוצגת בספר, כמעט משכנעת.
השורות האלה נכתבות בזמן שהכישלון המדיני של בנימין נתניהו הוביל להחלטה אומללה להגיש נגדו צו מעצר באשמת פשעים נגד האנושות בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. אפשר רק לדמיין איך נתניהו היה צולב את לפיד אם המצב היה הפוך, אבל לפיד דווקא יצא להגנתו, וגינה את החלטת בית הדין. "צווי המעצר האלה הם פרס לטרור", כתב בעמוד הטוויטר שלו.
זמן קצר לאחר מכן הגיע למרכז יצחק רבין והציג תכנית מדינית חדשה תחת הכותרת "סדר אזורי חדש". התכנית הזאת היא "החלום" שמופיע בטייטל של הספר שלו. יש בספר הרבה רגעים קיטשיים ולא אמינים (ד"ש למלצרית ירדן מיכאל שרגע לפני שנסעה לאוסטרליה שמעה ממנו על פירוק הממשלה), אבל התחושה שלפיד באמת מאמין שאפשר לחלום על עתיד טוב יותר - דרך הסדר אזורי בניחוח המאה ה-21, להבדיל מחלום השלום של הניינטיז - הוא חלום שאפשר להאמין בו, וחובה לשאוף אליו.
החלום הזה משתקף בדמותו החיצונית של יאיר לפיד, שעם הזקן הלבן החדש מזכיר קצת את דרדסבא (זו לא בדיחה על הגובה שלו, רק לו מותר לעשות את זה). לפיד הוא סבא במובן הכי טהור של המילה. נכדתו של לפיד בסך הכל בת 7 חודשים, אבל נראה שעצם קיומה הצליח לערער משהו ביסודות הבסיסיים שלן. "ידיי רועדות מעל המקלדת כשאני כותב זאת, אבל גם נעמי נכדתי לא תחיה במדינה שבה שולטת קיצוניות דתית ואלימה", זה אחד המשפטים הכי חזקים וגם הכי עצובים בספר. בן אדם שהיה ראש הממשלה רק לפני שנתיים מודה שהמדינה עומדת על פי תהום, ולא בטוח שיש לנכדה שלו עתיד בה.
באוקטובר 2022, בזמן שיאיר לפיד ישב בלשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו הוציא את "ביבי: סיפור חיי". נתניהו לא זכה לביקורות על כך שהוא מנצל את זמנו כיו"ר אופוזיציה לכתוב ספרים, אך מצד שני באותו זמן ישראל לא התמודדה עם מלחמת נצח חסרת אופק או אסטרטגיה. אפשר רק לדמיין מה הייתה עושה מכונת הרעל של נתניהו ליאיר לפיד אם טבח ה-7 באוקטובר היה מתחולל תחת הנהגתו. בהקדשה שפתחה את ספרו, נתניהו הזכיר בשם רק את "שרה, יאיר ואבנר אהוביי". בתו נועה לא הוזכרה, כך גם לא חמשת נכדיו. הספר של לפיד מוקדש רק ל"נכדתי האהובה, נעמי". יש לא מעט הבדלים בין נתניהו ללפיד, בלשון המעטה, אבל בסופו של דבר זה המהותי ביותר.
