מתישהו באמצע קריאת ספרו האחרון של אבישי בן חיים, עלה באפי ריח עז של חמין. חיפשתי את מקור הריח ולא מצאתי, עד שהבנתי שהוא כאילו נשתל במוחי בצורה תת-הכרתית. גיבור הספר "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר תיאר יפה את חווית הצלילה לספר טוב, עד כדי כך שכשאתה גומר לקרוא אותו "היית רוצה שהסופר שכתב אותו יהיה חבר טוב שלך, שאתה יכול לתת לו צלצול כל פעם שיתחשק לך". בפראפרזה אני יכול להגיד שהספר של אב"ח בעיקר גרם לי לרצות לחלוק איתו מנת צ'ולנט במעדניית השף של משפחת פרקש בבני ברק, ולשמוע אותו מתפייט על ההבדלים בין סחינא, תבית ופקיילה.
מעבר למזג האוויר שלא ממש מתאים לחמין, פתיחת התיאבון הזאת מפתיעה בהקשר של הספר החדש של בן חיים. באופן חריג, שנוגד לדמותו הטלוויזיונית, אב"ח נמנע מלרדת לרזולוציות האנושיות האלה בספרו החדש בעל הכותרת הארוכה: "החרדים - דע את האוהב. המסע להכרת העולם החרדי". כמי ששרד את ספרו הקודם על "ישראל השניה" (וחזר כדי לספר) חששתי מעוד מאותו דבר. ניסיון לקעקע איזו מציאות שקרית שמבוססת על שנאה על ידי עיוות עובדות ואנקדוטות "מתוקות". לשמחתי, זה לא היה המקרה. זה לא ספר על מאכלים חרדיים או ילדים שמשחקים בגוגואים ברחובות מאה שערים, זה ספר על אחת המחלוקות הפנימיות הכי גדולות של מדינת ישראל. מחלוקת שמאיימת להגדיר מחדש את זהות המדינה עצמה.
משהו טוב קורה לאבישי בן חיים כשהוא מתעסק בעולם החרדי. ענווה עיתונאית ואקדמית נוחתת עליו כשהוא כותב על הרב שך, ובוודאי שעל הרב עובדיה יוסף. זה לא שהוא התמתן בדעותיו והשקפותיו בעקבות המלחמה הנוראית שנחתה עלינו (יכול להיות שזה קרה בלי קשר), אלא שהעיסוק בנושא בו הוא קיבל את הדוקטורט שלו, ואליו הקדיש את רוב שנותיו בעיתונות, מפקס אותו. מעטים הצליחו להציג לקהל חילוני את הרחוב החרדי על שלל עדותיו ופלגיו כפי שעשה זאת בן חיים. בידענות, בעניין ובעיקר - בהוגנות.
זו גם הסיבה שאחת הביקורות המרכזיות שיש לי על הספר הוא על משחק המילים המיותר בכותרת שלו. המילים "דע את האוהב", שמופיעות כמין הנגדה ל"דע את האויב" פשוט מיותרות. שם הספר באנגלית למשל מוותר על משחק המילים, והספר נקרא פשוט "The Haredim - The Journey to a Timeless World". זה לא ספר על אהבה ואפילו לא ספר על היחסים הטעונים בין חילונים לחרדים. זה ספר שמבקש להציג את העולם החרדי למי שפחות בקיא בו, אם בכלל. בסיום הקריאה אתם עדיין תראו חיילים שחוטפים עגבניות במאה שערים וקנאים שמסתובבים עם דגלי פלסטין וצועקים "מוות לציונים". למרות ההתעקשות של בן חיים, לטעון שהחרדים מלאים באהבה לציבור הכללי זו הגזמה, בדיוק כמו לטעון שההפך הוא נכון.
הכותרת כן מדגישה שקהל היעד של הספר הוא חילונים, או למעשה כל מי שאינו יהודי חרדי. אב"ח מעיד על עצמו שעם כל הידע המחקרי שהוא אסף עם השנים, עדיין "ברור לי שילד חרדי בן שש מבין את העולם החרדי יותר טוב ממני". ומצד שני, אפילו יהודים שיודעים דבר או שניים על ההיסטוריה של עם ישראל עשויים ללמוד דבר או שניים מהתיאורים של בן חיים, שבחוכמה רבה משלב בין קונצנזוסים היסטוריים (עד כמה שיש דבר כזה בכלל) לבין אנקדוטות ממיטב ההומור החרדי שהופכים את הספר הזה ליותר מאנציקלופדיה חרדית מודרנית, אלא פשוט לקריאה מהנה. זה לא פחות חשוב.
הספר נותן רקע להקמת חומת ההתבדלות של החברה החרדית בתוך מדינת ישראל, על הסיבות האידיאולוגיות להתנגדות לציונות, וגם את ההתקרבות של החרדים חזרה למיינסטרים הישראלי בשנים האחרונות - לא כולל גיוס לצה"ל כמובן. לא תצאו מהספר עם תשובה מספקת לשאלה למה חרדים מקבלים כסף מהמדינה, אך מכריזים "נמות ולא נתגייס" - אבל כן תדעו לא לקרוא לרב ליטאי בכינוי אדמו"ר, ותדעו שכותבים מרן ולא מר"ן כי לא מדובר בראשי תיבות. לא תקבלו תשובה למה אין תחבורה ציבורית לשבת באזורים לא חרדיים, אבל תוכלו אולי להבין למה חרדים אוהדים את בית"ר ירושלים- קבוצה שמחללת שבת באופן קבוע. זה לא המון, אבל זו התחלה טובה כדי להבין עם מי נגזר עלינו לחלוק את הארץ הזאת.
ספרו הקודם "ישראל השנייה", וכל התיאוריה הטלוויזיונית שקדמה לה, הטילו צל גדול על האמינות של אבישי בן חיים. כך למשל תלונה מוכרת על הספר הייתה שכבר בפתיחתו הוא האשים, די בנבזיות, את יהונתן גפן המנוח בכך שהוא כתב את "יכול להיות שזה נגמר" כשיר קינה המבכה את אובדן ההגמוניה של ישראל הראשונה אחרי מהפך 77'. העובדה שהשיר התפרסם בכלל ארבע שנים לפני שבגין עלה לשלטון, ויותר מכך - היה למעשה פארודיה גאונית על דור המייסדים של ישראל הראשונה - לא הפריעה לבן חיים להשתמש בשיר כדי לבסס את התזה השקרית. בכלל, הספר ההוא, כמו התיאוריה כולה, בעיקר היה ניסיון לעורר שיח שנאה ארכאי בחברה הישראלית. ייתכן שהספר הזה מבקש להיות התיקון של אב"ח.
הספר "החרדים - דע את האוהב" מבקש להיות מאוד נקי מאג'נדה, ולהתבסס על עובדות מוכחות. נודניקים כמוני יכולים עדיין למצוא טעויות עובדתיות קטנוניות ביותר - כך למשל בן חיים משתמש בציטוט של המרקיז דה קלרמון-טונר ושם אותו דווקא בפיו של נפוליאון - אבל מדובר לרוב בזוטות דברים. גם את דמותו ההיסטורית של משה מנדלסון מבקש בן חיים לקעקע בצורה לעומתית בפתיחת הספר, אך לקראת סופו הוא עושה עמו חסד קל. בכלל, סיפור לידתה של החרדיות כתנועת נגד להשכלה היא השטחה של ההיסטוריה לצורך בניית נרטיב פשוט יותר, שכן רק על שאלת "מתי נולד העולם החרדי" אפשר לכתוב ספר של 2,000 עמודים. ובכל מקרה, זהו רק פסיק בסיפור החרדי, בטח מנקודת מבט אקטואלית.
כאן גם עומדות לזכותו של בן חיים שתי תכונות שהפכו אותו לעיתונאי פופולרי: כישרון טבעי לסטורי-טלינג, לצד היכולת לסכם סיפורים גדולים בכותרות מושכות. כך למשל הקורא התמים שנהנה מקריאת הספר ניצב במתח במשך כ-200 עמודים לקראת הפרק בעל השם המלחיץ, בוודאי בתקופה הזאת: "בלוף הגיוס". לבסוף זה כנראה הפרק הכי חשוב בספר, ובוודאי הכי רלוונטי לישראליות העכשווית. בסך הכל 30 עמודים, שמניחים את העובדות על כישלון המדינה לגייס חרדים מזה עשרות שנים - מתוך נקודת מבט אישית של בן חיים כמי שסיקר כעיתונאי לא מעט ניסיונות גיוס כושלים במהלך השנים, שבזמן אמת כונו "היסטוריים", אבל בדיעבד רק חושפים את אותו "בלוף" כלשונו של אב"ח.
בן חיים, סגן אלוף בצנחנים בעצמו, שהתגייס לשירות מילואים פעיל בגדה בזמן המלחמה, מצליח לא לשפוט את החרדים על הניסיון רב השנים שלהם להתחמק מגיוס. הוא לעולם לא ישתמש במילים כמו "משתמטים" או "פרזיטים". ומצד שני, להבדיל מלא מעט פולמוסנים ימניים הוא גם לא מאשים רק את צה"ל או את הפוליטיקאים החילוניים באימפוטנטיות וכניעה לחרדים אלא מסביר את דרך הפעולה שחרדים נוקטים כדי למשוך את הלופ האינסופי שבו החרדים לא משתלבים בצה"ל. בן חיים נמנע מלכתוב בצורה נחרצת את דעתו האישית על הסוגיה, אבל מזכיר שגם לחרדי האדוק ביותר אין תשובה לשאלה "למה רק הורים חילוניים צריכים לא להירדם בלילה בגלל שהבן שלהם בעזה?".
הפרק האחרון בספר עוסק בתיאוריית "ההתפרקות" אותה הציג בן חיים בעבר בסדרת כתבות טלוויזיוניות, ועתה ניסה להעביר אותה לכתב בצורה אקדמית ומנומקת. זה גם הפרק היחיד שאמור לעניין קהל חרדי, שכן במילים פשוטות הוא חוזר לנבואות הזעם החרדיות מהמאה ה-18 לפיהן יש סכנה אמיתית לעצם קיומה של הקהילה החרדית. אם בעבר הדמון היה המודרנה, שהביאה עמה גל של יציאות בשאלה והתבוללות, הפעם זו המציאות עצמה.
כן, יש את הסמארטפונים ואתרי האינטרנט החרדיים והקו האדום של הרכבת הקלה שיכולה להביא כל תלמיד ישיבה מישיבת פוניבז ללב אלנבי בתוך דקות ספורות - אבל בן חיים מצביע על תופעה פנים חרדית פשוטה יותר. אין יותר סמכות מיסטית מסוגו של הרב עובדיה, אין חוזרים בתשובה נוצצים כמו אורי זוהר ובעיקר אין דגל חרדי אידיאולוגי, ובוודאי אין צידוק מוסרי, שניתן לנופף בו מול הציונות. בן חיים מנבא כי קיים "קרחון ענקי" של חרדים שמאיים להתנתק מהיבשת של המיינסטרים החרדי. אם הוא צודק, מדובר באירוע חברתי מכונן בתולדות האומה, שאת תוצאותיו עוד מוקדם לנבא.
ואז, ממש אחרי שהוא מנמק את התיאוריה שלו, הוא חוזר בו. בסיכום המסע/מסה שלו ללב הקהילה החרדית הוא מסביר שהוא בעצם לא מאמין למה שהוא כתב בפרק הארוך והמנומק על "ההתפרקות", כי בסוף החרדים ישרדו את הכל. מבלבל? לא ממש. אם אחרי כל הספר עדיין לא הבנתם איך נראית התפלפלות שמשאירה פתח יציאה לכמה תשובות שונות על אותה שאלה אז כנראה נכשלתם בקורס המזורז של אב"ח. בפרק האחרון נשפכת ממנו גם אותה שנאה לשמאל ממנה הוא התפרנס בשנים האחרונות. זה מבאס כי לרגע באמת אפשר היה להאמין שהוא מאמין בבלוף האהבה שהוא מנסה למכור לנו. בסוף, הוא משווה בין שמאלנות לבין "התנכרות לאמונה היהודית" ובעצם אומר בצורה מתוקה את מה שנתניהו לחש לרב כדורי אי שם בניינטיז: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים".
כמו בהרבה ספרי עיון מהסוג הזה, מעניין בעיקר להצביע על מה אין בו. יש בו מעט מאוד התייחסות לעולם החרדי עצמו. החמין שהוזכר בפתיח עלה לי בזיכרון (ובחוש הריח) מסיבות אישיות, אך הספר לא מתייחס בכלל לחיי היומיום החרדיים, שמצדיקים בעצמם ספר נוסף. יש בו הרבה התייחסות לאדמו"רים חסידיים ומרנים ליטאיים, אך מעט מאוד עמידה על ההבדלים האמיתיים שבין חסידים לליטאים, שזה קצת חבל בעיקר כי ספק אם החילוני הממוצע בכלל יודע שיש הבדל. גם ההתייחסות לחב"ד כאיזה נספח לחסידות, ולא כאחת הקהילות הכי מקרבות בין ישראל המודרנית לישראל החסידית מרגישה מפוספסת (גילוי נאות: הח"מ הוא דור שמיני של האדמו"ר הזקן) - אולי בגלל החשש להיכנס לעניין המשיחי שסביב הרבי מלובביץ'.
ובעיקר אין בספר את השינויים שחלו בשנים האחרונות בעצם ההתייחסות לחרדים בתוך הקהילה האורתודוכסית עצמה. המושג חרד"ק מוזכר כלאחר יד, גם חרד"לים מוזכרים כמין מושג שלא קשור לסיפורנו כאילו לא מדובר בשינוי הטקטוני המשמעותי ביותר בעולם החרדי של העשורים האחרונים. גם נושאים שמטרללים את החברה החילונית כמו קצבאות לישיבות שמעודדות השתמטות מצה"ל מוזכרים בצורה טכנית כמעט. ואולי דווקא מהמקום הזה מעניין כמה מעט מהקול הייחודי של בן חיים אפשר למצוא בספר.
קולו של הדובר הבלתי רשמי (והשנוי במחלוקת) של "ישראל השנייה", חייל נלהב של הציונות הדתית ובן גאה ליוצאי מרוקו כמעט לא נשמע בספר בצורה אותנטית. באופן מפתיע, המהפכה הספרדית מוזכרת כמעט כלאחר יד, כמו גם ההתנשאות הליטאית כלפי הספרדים. היה מעניין לקרוא הרחבה של בן חיים על נושא ההתנחלויות החרדיות (והתנחלויות בכלל, בטח לאור השבועה לא להתגרות בגויים) כמו גם על המתירנות המלהיבה בתוך עולם התורה הספרדי, ועד לגבולות הגזרה של המונח "יהודי מסורתי" בגרסה הישראלית המודרנית. בין אם הוא מסתפק בדברים שכבר נכתבו בספרו הקודם או שפשוט לא חשב שהנושאים האלה מתאימים לספר ה"מסע-מסה" להכרת העולם החרדי, אין ספק שמקומו האישי של הכותב נפקד ברובו מהספר. ייתכן שבשביל לא מעט קוראים פוטנציאליים זה דווקא ייתפס כדבר חיובי.
למעשה, במהלך קריאת הספר עצמו קשה לפעמים להרגיש שהכותב הוא אדם מאמין בעצמו. באותה מידה את הספר הזה יכול היה לכתוב חוקר אתאיסט ממוצא קתולי. מי שבכל זאת רוצה להבין את הלך הרוח של אבישי בן חיים יצטרך לגלוש עד לפרק ההערות בסיום הספר, שם ניתן למצוא לא מעט פנינים. מדובר בעשרות עמודים של תוספות שמזכירות - בכוונה או במקרה גמור - את כתיבתו של דיוויד פוסטר וואלאס המנוח. זו חתיכת מחמאה, ויש שיאמרו חילול השם. פוסטר וואלאס אמנם לא היה יהודי, אך כתיבתו הושוותה לא פעם לתלמוד, לאור התוספות וההערות הרבות שהוסיף המחבר, שמשנות לעתים לחלוטין את הקריאה בטקסט. רק שם, בהערות, אפשר למצוא גם את מה שבאמת יש בלבו של בן חיים לגבי העולם החרדי בצורה של הודאה: "אם לא הייתי חוקר וכתב לענייני חרדים - אני חושב שהייתי הופך לחרדי".
"החרדים: דע את האוהב - המסע להכרת העולם החרדי", הוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד, 415 עמודים. 118 שקלים