ארבעה סרטים חדשים ושווים שכדאי לראות
1. "פחד אלוהים": יו גרנט ושתי הלוויות
יו גרנט ממשיך להמציא את עצמו מחדש. השחקן הבריטי התפרסם בשנות התשעים בתור כוכב של קומדיות רומנטיות, אבל בשנים האחרונות עבר לצד האפל. ראינו אותו לאחרונה מגלם את הנבל בסרטים קלילים יחסית כמו "פדינגטון 2" ו"מבוכים דרקונים", ועכשיו הוא לוקח עוד כמה צעדים ומשחק דמות אפלה בסרט אימה - "פחד אלוהים" ("Heretic" ), מבית היוצר האיכותי של A24, שעולה אצלנו לאקרנים אחרי שזכה להצלחה קופתית בארצות הברית.
בתחילת הסרט, נראה כי גרנט מגלם דמות מתוקה ולא מזיקה כפי שעשה ב"ארבע חתונות ולוויה אחת" - גבר שלובש סוודרים, מכין פאי, ומדבר במבטא בריטי מהודר. הוא מתגורר אי שם בקולורדו, ואז דופקות בדלתו שתי מיסיונריות מורמוניות צעירות. הן הגיעו לבקשתו, אחרי שהביע עניין להצטרף לכנסייה שלהם, אבל כבר בשלב מוקדם מתברר שזו היתה מלכודת, והברנש המסתורי מכין להן הפתעה. "נוטינג היל" זה לא יהיה.
למרות המשתמע משמו והקטלוג שלו כסרט אימה, אין ב"פחד אלוהים" הקפצות ומפלצות. זה זוועתון עם כמות דיאלוגים שלא היתה מביישת דרמה צרפתית רומנטית. רוב הסרט הוא דיבורים ורובם נופלים על הכתפיים של יו גרנט, שמברבר כאן את עצמו לדעת, ונושא בפני הצעירות האומללות מונולוגים פילוסופיים ותיאולוגיים על מהותה של הדת.
התגובה שלכם למונולוגים הללו ולסרט כולו תלויה בתגובה שלכם להופעה של גרנט. אם לשונו החלקלקה עוד מפתה אתכם; אם היופי הטבעי אך המשתנה שלו, בלי איפור ועם קמטים, מהלך עליכם קסמים; אם המהפך בפרסונה הקולנועית שלו מגניב אתכם - אם כל התנאים הללו מתקיימים, כנראה שתתלהבו מ"פחד אלוהים". ואם לא? אז לא.
באופן אישי, פחות התלהבתי. הטקסטים בסרט יומרניים, אך לא עומדים בפני עצמם. הם לא היו עובדים לו הגיעו מפיו של שחקן אחר, כזה שאין לו חזות מהוגנת כמו לגרנט ומבטא בריטי שרמנטי. כמה מן מהרגעים כאן נראים מאולצים ומעושים. רגע שיא אחד, שבו הגיבור משתמש במשחק השולחן מונופול ובלהיט של רדיוהד כדי להעביר את הנקודה שלו, נראה כאילו נוצר כדי שיהפוך ויראלי בטיק-טוק. התוצאה מייגעת למדי ובשלב מסוים גם הולכת כמה טוויסטים רחוק מדי, והמסרים הכאילו חתרניים של עצמה סותרים את עצמם ומתחלפים בפואנטה נוצרית שמרנית.
יהיו שיתפעמו מן הלהיט הזה ויהיו שישתעממו ממנו. האמת לדעתי נמצאת באמצע, ובכל מקרה על דבר אחד אפשר להסכים: זהו אחד מן הזוועתונים האינטלקטואלים ביותר שראינו על המסך הגדול בשנים האחרונות, והוא מקנה לפופקורן שלנו טעם קצת אחר. היה מעניין לראות את התסריט הזה מבוצע בידי שחקן אחר ולא יו גרנט. סליחה על חילול הקודש, אבל לי נראה שהכוכב המעיק רק מזיק לו עם כל המניירות שלו, והיה עדיף לתת למילים לדבר בעד עצמן.
בשעה שגרנט מתאמץ יותר מדי, שתי השחקניות הצעירות בצידו עושות עבודה שקטה וטובה יותר. מדובר בסופי תאצ'ר ובקלואי איסט. הן מוכרות הרבה פחות מן הכוכב הוותיק, אבל מצליחות לעורר הרבה יותר רגשות ממנו. אם לא תמצמצו, תזהו בצידן גם את טופר גרייס בתפקיד קטן, וזה פחות או יותר כל השחקנים שיש בסרט הזה, שלמרות הקאמריות שלו כבר הכניס כשלושים מיליון דולר.
2. "מרשעת": "ברבי" החדש
הכו בתופים, חממו את הפופקורן והזמינו כרטיסים מראש: הנה בא הלהיט ההיסטרי ביותר של הזמן הקרוב, ולא רק בקולנוע - "מרשעת", שעלה לאולמות לפני שבוע וכבר הפך לתופעת תרבות.
למי שלא יודע במה מדובר: "מרשעת" התחיל כספר, הפך למיוזיקל מצליח ועכשיו מגיעה הגרסה הקולנועית. בכל הסיבובים, הוא מהווה מעין קדימון ל"קוסם מארץ עוץ" ומציג את סיפורי המקור של המכשפה "הטובה" ובעיקר של "המכשפה הרעה". יש בו מסרים רלוונטיים על הצורה שבה החלונות הגבוהים מסמנים בפנינו אויבים ומכתיבים לנו את מי נתפוס כרעים ואת מי כטובים. הוא מדבר גם על אחווה, סובלנות, קבלת האחר ונושאים בוערים נוספים. אז איך זה שהקהל כל כך אוהב אותו ומחבק אותו ובכל זאת מצביע טראמפ? שאלת השאלות.
הסרט נמשך לא פחות מ-160 דקות, אבל הוא רק החלק הראשון של הסאגה הזאת! המשך יבוא בעתיד הקרוב. האורך לא מפריע לקהל להצביע ברגליים, ליהנות מכל שנייה ולהפוך את "מרשעת" לאחת מתופעות התרבות הבולטות של השנה, שככל הנראה תככב גם בעונת הפרסים.
ואכן, הסרט אמנם ארוך מדי ונמרח למדי, אבל הוא מלאכת מחשבת: עיצוב אמנותי מרהיב; פסקול מופלא; תצוגות משחק מעולות של אריאנה גרנדה, סינתיה אריבו, מישל יאו וג'ף גולדבלום; וסיפור שפונה לקהל צעיר אבל מעביר מסרים בוגרים ואקטואליים. חובה להדגיש שלא חובה להכיר את הגלגולים הקודמים של "מרשעת" כדי להבין את העיבוד הקולנועי, שיוצא אצלנו בגרסה המקורית וגם בגרסה מדובבת בכיכובה של שירי מימון.
3. "יופי מסוכן" ("The Substance"): וואו, ווואו, וואו
וואו, וואו, וואו.
פעם בכמה זמן מגיע סרט שגורם לך לשמוט את הלסת. סרט כזה הוא "יופי מסוכן", השם העברי המטופש של "The Substance", שעולה למסכים בישראל אחרי שסחף את פסטיבל קאן ויצא ממנו עם פרס התסריט.
לטוב ולרע, קל לתאר את הלהיט הזה: דמיינו את "דיוקנו של דוריאן גרי" בדור האינסטגרם, את "רקוויאם לחלום" פוגש את "הזבוב", את "הכל אודות חווה" פוגש את "הגלגול", והכל בעידן ה-MeToo. מאחורי המצלמה עמדה התסריטאית-במאית קורלי פרג'ה, שזה הסרט דובר האנגלית הראשון שלה. דמי מור, בתפקיד מדובר שהדיבור עליו רק יילך ויתגבר בעונת האוסקרים, מגלמת מנחה פופולרית של תוכנית אירובי שהבוס שלה מכין לה הפתעה לרגל יום הולדת החמישים: הוא משליך אותה לעת "זקנה" ומפטר אותה אך ורק בשל גילנות, וכדי להחליף אותה בדם צעיר.
בצוק העיתים, הגיבורה מתפתה להשתתף בניסוי ולהזריק לעצמה את החומר שבשמו נקרא הסרט. לפחות בתחילה, נראה שפתרון הקסם עובד: הגוף שלה עובר תהליך, ובוקעת מתוכו גרסה צעירה וחטובה שלה, בגילומה של מרגרט קוואלי, שכמובן מקבלת את התפקיד ממנו פוטרה והופכת לכוכבת גדולה עוד יותר ממנה.
אך כמו אצל אוסקר ווילד, וכפי שקורה תמיד, כמובן שיש קאץ': בעקבות הניסוי, יש עכשיו שתי גרסאות של אותה אישה, האחת צעירה יותר והאחרת צעירה פחות. כשהאחת באור זרקורים, השנייה מתחבאת בצללים, אבל הן לא באמת יכולות להתקיים ביחד. כדי שאחת תצמח, היא ניזונה מהשנייה, מה שמוביל לטרנספורמציות פיזיות כה דרמטיות, עד שגרגור סמסא נראה לעומתן כמו פודל חמוד.
למרות שאין בו הרבה דמויות ולמעשה יש בו רק קו עלילה אחד, "יופי מסוכן" לא קצר - שעתיים ועשרים. הוא הולך ומתפתח לקראת אחד השיאים המטורפים שראיתי בקולנוע מזה זמן רב. פרג'ה פרצה עם סרט אימה צרפתי, "נקמה", ומוכיחה כאן שבמאיות אימה צרפתיות הן כוכבות הרוק האמיתיות של ימינו - הרי אחד הסרטים הגדולים האחרים של העשור הנוכחי הוא "טיטאן" של ז'וליה דוקורנו, גם היא יוצרת זוועתונים מארץ הצפרדעים.
על קצה האיזמל, אפשר להגיד כי יש בסרט חמישה אספקטים מעניינים לפחות. הראשון הוא תצוגות המשחק של קוואלי ושל מור, שלא רק משחקת בסרט אלא גם מגיבה בו לקריירה ולפרסונה שלה, ולמעמד שלה כשחקנית שהתעשייה והתקשורת נהנו לקבור לה את הקריירה ברגע שהגיעה לגיל מסוים. שתיהן גם מציגות כאן את העירום הכי לא מיני שאפשר להעלות על הדעת, כשהמצלמה של פרג'ה משוטטת על גופן בצורה שחותרת תחת המבט הגברי.
השני הוא עבודת האיפור. בתקציב לא גבוה במיוחד, פרג'ה מצליחה ליצור כאן דימויים מפלצתיים שלא היו מביישים אף להיט פנטזיה או גיבורי-על. נכון, ראינו כבר טור דה-פורס שכזה בלא מעט סרטים קודמים, אבל הם היו בלוקבסטרים. זו הפעם הראשונה בה אנחנו רואים דבר כזה ביצירה שמגיעה מתוך מחוזות הקולנוע האמנותי והעצמאי. כמה אירוני: סרט שמציע ביקורת כה חריפה על עולם המייק-אפ יזכה בסופו של דבר באוסקר על איפור.
קיצ'לס ושביט על "מרשעת", "גלדיאטור 2" והתפקידים הגדולים של סקרלט ג'והנסן
השלישי הוא המשחק עם הז'אנרים. "יופי מסוכן" הוא למעשה סרט אימה על אישה המתמודדת עם מפלצת תאבת דם. ראינו את זה כבר אלף פעם. ההבדל הוא שהפעם המפלצת היא לא רוצח במסיכה או איום חיצוני אחר, אלא הגוף שלה עצמה.
ובהקשר זה, האספקט הרביעי הוא איך שהלהיט הזה משחק עם הקונבנציות של ז'אנר סרטי "היפה והחיה". בסרטים כמו "מסיכה" ו"איש הפיל", פגשנו את "הפריק" כבר בתחילה, ואז עקבנו אחרי האינטרקציות שלו עם אנשים שהיופי שלהם קונבנציונלי. כאן, המסלול הפוך: הגיבורה מתחילה כ"יפה" והופכת ל"חיה".
ולסיכום, האספקט החמישי הוא הצפוי מכולם. בניגוד לנהוג בהוליווד, אך בדומה לרוב העמיתות שלה בצרפת, פרג'ה ניגשת לMeToo בצורה מורכבת, לא שטחית ולא דידקטית, כזו שיכולה לקומם עליה חלקים מן הקהל, אבל לא נראה שאכפת לה. לכאורה, הארכי-נבל בסרט הוא המפיק בגילומו של דניס קוויד, שלא סתם קוראים לו הארווי, אבל גם שתי הגיבורות מתנהגות בצורה נבזית זו לזו. בסופו של דבר, האויב האמיתי כאן הוא הגוף שלנו, אבל איך אפשר להאשים אותו? הוא פשוט מזדקן כדרך הטבע.
אפשר לחלוק הרבה מחמאות לסרט, אבל דבר אחד אי אפשר להגיד עליו: מעודן הוא לא, ומקורי - גם לא. את הביטוי "שקר החן והבל היופי" אפשר למצוא כבר במשלי לא, פסוק ל, והסרט לא אומר שום דבר שלא כתוב בתנ"ך או אצל את אוסקר ווילד. את האמירות הלא מקוריות הוא מטיח בפנינו עם פטיש. כך, למשל, אחד הגברים כאן חוזר על האמירה "נשים יפות רק כשהן מחייכות" בערך אלף פעם.
כל זה לא משנה - כי מלכתחילה, העיקר פה הוא לא המסר, אלא המדיום. פרג'ה משתמשת בדמויות, בסיפור ובאמצעי המבע השונים העומדים לרשותה כדי ליצור חוויה במלוא מובן המילה - רכבת שדים קולנועית מהפנטת, מסחררת ויוצאת דופן. יש סרטים שמלמדים אותנו משהו שלא ידענו, אבל אנחנו שוכחים אותו מיד אחרי. "יופי מסוכן", לעומת זאת, הוא סרט שאי אפשר להפסיק לחשוב עליו, ואי אפשר לשכוח אותו. וכך, בפעם הבאה שנעמוד מול המראה ודאי ניזכר בו, ואולי נשלים קצת יותר עם מה שאנחנו רואים - לא כי בהכרח נאהב את עצמנו, אלא כי נבין שאין לנו ברירה.
4. "מי שעומד מאחורי" ("Ready or Not"): מותחן אימה כיפי בנטפליקס
מותחן האימה הזה האמריקאי הזה עלה לפני חמש שנים וזכה להערכה ביקורתית ולהצלחה קופתית יחסית, ועכשיו הוא גם הגיע לנטפליקס שלנו.
הסרט מתגלה כשילוב של שני ז'אנרים ותיקים: מותחן הציד, שכמשתמע משמו מתאר כיצד חבורה של אנשים צדה קורבן אחד או יותר, כמו למשל בקלאסיקה "המשחק המסוכן יותר"; וקומדיית ה"אבוי", לאיזה משפחה נכנסתי", העוסקת ביחסים המעורערים בין הגיבור/ה להורים של בן או בת הזוג, כמו לדוגמה במהתלות כמו "חותנת בהפרעה".
כאן, כל זה נעשה דרך סיפורה של צעירה המגלה כי לבן זוגה המושלם יש בכל זאת חיסרון אחד - הוא בא גם עם המשפחה שלו, חמולה עשירה מאוד והזויה ביותר, המאמינה כי כדי לשמר את עושרה היא חייבת לקיים שורה של ריטואלים ביזאריים. אחד מהם קשור בכך שיביאו אותה לאחוזה שלהם ואז ישחקו איתה "מחבואים" - משחק שאם תפסיד בו, תאבד גם את חייה.
הצפייה בסרט מהנה למדי, ותשעים דקותיו מהודקות ולא משעממות. אמנם אין בו מקוריות או חוצפה יוצאות דופן, ועדיין הוא יצירתי ושובב יותר מרוב התוצרים האחרים בסביבה, ויש בו גם סצינה או שתיים שמותירות חותם, וגם אמירה או שתיים. "מי שעומד מאחורי "ממחיש כיצד האליטה האמריקאית הוותיקה, זו שחיה על כסף ישן, נאחזת בכל מחיר בפריבילגיות שלה, ודואגת רק לעצמה, בלי לחשוב על כל מי שתחתיה ונאלץ לשלם קורבן בשבילה. הוא אף מראה שכל חתונה היא עסקה סיבובית: אתה תמיד מתחתן גם עם המשפחה של החתן/כלה, לטוב או לרע.
מעל הכל, מי שמחזיקה את הסרט מעל המים היא הכוכבת שלו: סמרה וויבינג, שחקנית אוסטרלית עם נוכחות יוצאת דופן, המציגה הופעה סוחפת ואף מפעימה. מאז היא הספיקה להופיע בתפקידים קטנים ב"צעקה 6" ו"בביליון", אבל עוד לא זכתה לפריצה הגדולה שלה.
סרטים שממש לא בוער לראות
"דרור אדום": הניפו דגל אדום מול הסרט הזה בנטפליקס
גל סרטי הנקמה הנשית הוא אחד מן הטרנדים המפוקפקים של ימינו, ו"דרור אדום" הוא נציג נלוז במיוחד של הסוגה הזו. כמה שנים אחרי הסיבוב הקולנועי שלו, הוא הצטרף לאחרונה לקטלוג המקומי של נטפליקס. ראו הוזהרתם.
הסרט מבוסס על ספרו של ג'ייסון מתיוס, שכמו ג'ון לה-קארה היה בעצמו איש השירותים החשאיים לפני הסבתו המקצועית לתחום הכתיבה. מכאן גישתו, שמתמקדת בעבודה שחורה ולא בגאדג'טים רומנטיים סטייל ג'יימס בונד.
במקור וגם בעיבוד הקולנועי, דרורים הם כינוי למרגלים או מרגלות תוצרת רוסיה, שכלי הנשק העיקרי שלהם הוא נתונים פיזיים אטרקטיביים המאפשרים להם לפתות את היעדים שלהם. לא פלא אם כך שלתפקיד הראשי לוהקה אחת השחקניות המרשימות בהוליווד, ג'ניפר לורנס. זו מגלמת בלרינה שנאלצת לפרוש מן המקצוע בשל פציעה, וכדאי לשמור על התנאים הכלכליים המיטיבים שהיו לה במסגרת הבולשוי ולהמשיך לכלכל את אמה החולה, אין לה ברירה אלא לקבל את עצתו של דודה, איש השירותים החשאיים. היא מוצאת עצמה במעין אקדמיה למרגלות מתחילות, שמתגלה למעשה כמעין בית ספר לעובדות מין בשירות המדינה, אך מנצלת אט-אט את ערמומיותה כדי להפוך מבורג כנוע במנגנון לאשה שמכתיבה את גורלה.
הסרט מותח את גבולות השימוש באלימות ובעירום בקולנוע האמריקאי המסחרי, ולורנס מבלה את רובו בשלבים שונים של התערטלות, כולל עירום חזיתי. הבמאי פרנסיס לורנס עבד איתה בעבר כבר בסדרת "משחקי הרעב", ואין לו קשר משפחתי אליה וכנראה גם לא יותר מדי כבוד כלפיה, או חוש איפוק כלשהו בכלל. בכסות הפמיניזם בגרוש וההבטחה שבסופו של דבר תחזור השליטה לידי הגיבורה, הוא מרשה לעצמו להתחרמן ללא הרף על הפשטתה, הכאתה והשפלתה.
מה שמעורר אי-נוחות הן הסיטואציות עצמן, למשל ניסיון אונס אנאלי של הגיבורה, אך עוד יותר מכך, הצורה בה הבמאי מתאר זאת. הסרט גולש לא פעם למחוזות לא נעימים, ומזכיר זבלונים מתת-הז'אנר שפרח בימי המלחמה הקרה ועקב אחר תלאותיהן של אסירות ושפחות מין. כלומר, מאחורי ההפקה ההוליוודית הנוצצת והאג'נדה הכאילו ליברלית, מסתתר לו גלגול מודרני של כל ה"הייתי כלבתו של הקפטן" למיניהן.
נוסף לכך, הסרט משמר גם כמעט כל סטריאוטיפ אפשרי לגבי רוסים ורוסיות, מן האובססיה שלהם לבלט ועד דברים נוראיים הרבה יותר. כל זה, כמובן, בשירות ההערצה לערכים האמריקאים, המוצגים כאן כשאיפתו האולטימטיבית של כל מי שמן הצד השני של מסך הברזל.
עיקר העלילה מתאר את המשחק שמתפתח בין הסוכנת החדשה והמשימה הראשונה שלה: סוכן אמריקאי, בגילומו של ג'ואל אדגרטון האוסטרלי, שעליה להפיל ברשתה. רצה הגורל ולנוחות ההפקה, התסריט לוקח את שניהם לבודפשט, אחת הערים שהכי זול לצלם בהן כיום, ושם מנהלים השניים משחק מוחות ופיתויים. על הנייר זה נשמע טוב, רק שלא מתפתחת כימיה. לא ברור גם למה נראה שהגיבורה אכן מתאהבת על אמת במושא הפיתוי שלה, שאינו מושך או כריזמטי בצורה יוצאת דופן.
יש כמובן גם שני טוויסטים, אותם לא צריך להיות סוכן KGB כדי להריח מרחוק, ועוד שלל סצינות עינויים. כמו שיכור שמשתולל בפאב, כך גם הסרט הזה: בכל פעם שנראה כי הוא נרגע, זה רק כדי להתפרץ מחדש, באופן קולני וחולני מתמיד. אך כמובן שתוך כדי המשך ההתעללויות בלורנס, הבמאי מלטף את כתפנו ולוחש לנו בטון מפייס "אל תתקוממו, זה רק כדי שהנקמה שלה תהיה מספקת יותר".
בסטנדרטים של תוצר אקשן נחות לאזור הדמדומים שבין תקופת אוסקרים לעונת סרטי הקיץ, "דרור אדום" בהחלט עובד במידה מסוימת, וזו בדיוק הבעיה: העובדה שבמסווה הכפול של בידור הוליוודי שגרתי ושל יצירה עם מחויבות פמיניסטית, הוא מאפשר לעצמו לנצל כך את הגיבורה ואת השחקנית שלו, ולהזמין אותנו להשתתף גם כן בשעשוע הסדיסטי.