להיות תלמיד תיכון בישראל בשנים האחרונות זה לא תענוג גדול. גם אם נניח בצד את הבגרויות, הלחצים החברתיים והקשיים הרגילים של הגיל, ניזכר שמדובר בדור שלם שחלקים ניכרים מגיל ההתבגרות השתבשו לו בין המגפה העולמית והבידודים לבין מלחמה, פינויים ואזעקות. לכן, כשרון וגאיה, גיבורי "הסדרתיים" (כאן חינוכית), נשאבים לתוך סדרת הטלוויזיה הבדיונית "נווה עלומים" ונתקלים שם בתלמידים מאושרים ששרים ורוקדים "תהיה שנה לפנתיאון", אין ספק שמדובר במציאות אלטרנטיבית לחלוטין.
רגע, נעשה סדר. רון וגאיה (גלעד בראון ונעה ריינהולד) הם שני תלמידים אאוטסיידרים בתיכון גנרי במרכז הארץ. שלא ממש משתלבים. הוא מין נודניק חמוד וביישן, היא נערה כועסת שבכלל לא מנסה להשתלב, ושניהם גרים דלת מול דלת. מסיבה לא ברורה, שניהם נשאבים לתוך סדרת הטלוויזיה "נווה עלומים", שהיא אם כל הקלישאות על סדרות וסרטי תיכון אמריקנים מאז ומעולם, מ"מועדון ארוחת הבוקר" ועד "ילדות רעות". שם נמצאים מלכת הכיתה, הבריון של השכבה, הספורטאי, הביישנים, מוכר במזנון שכולם אוהבים, המורה למדעים, האנשים הרעים כמובן, אינספור משולשים רומנטיים - וכולם שרים ורוקדים כל הזמן. עכשיו, בין עלילה פנימית לעלילה פנימית, הם צריכים ללמוד משהו על עצמם - ולהיזהר לא לשחק יותר מדי עם ההיגיון התבניתי הקדוש של הסדרה. אחרת, היא עלולה לקרוס אל תוך עצמה.
אם מחזמר טלוויזיוני פרודי מרובה משתתפים עם נגיעות קלות של מדע בדיוני נשמע כמו משימה שאפתנית, זה לא במקרה. על "הסדרתיים" חתומים יחד כיוצרים שני אשפי הקומדיה רשף שי ("ארץ נהדרת", "קופה ראשית") ויגאל שפירא ("הישראלים", "החפרנים"), והבמאית שירילי דשא ("בילי שוורץ", "ילדי בית העץ" ו"כראמל", בין היתר. לצד כל הדמויות הצעירות יש גם לא מעט הופעות אורח מענגות של שחקנים כמו טלי אורן, דודו ארז, דיאנה גולבי, אוראל צברי, פיני טבגר ועוד. הכוחות האלה מולידים סדרה שאפתנית ומקורית, לנוער ובכלל. אין בכלל ספק: זאת תהיה סדרת הקאלט הבאה.
אמנם, בשנים האחרונות עלו בישראל כמה וכמה פרודיות על הנושא, מה שעשוי ללמד כמה גבוה הביקוש בישראל לפנטזיה על התבגרות נורמלית. תוך כדי צפייה עולות תמונות מתוך יצירות כמו "האחיין שלי בנץ" המבריקה או מיוזיקל הראפ הבימתי "תיכון מגשימים" (שגם בו, כמו כאן, עומר הברון מככב), שפירקו את המבוכות והחבורות של התיכון לגזרים. אלא שסדרות מוזיקליות כמו "הסדרתיים", עם שני שירים מקוריים בכל פרק, הן בכל זאת לא דבר של מה בכך, בטח לא בטלוויזיה הישראלית - וחבל.
"הסדרתיים", אם כן, מתפקדת בו בזמן כסדרת תיכון וכדאחקה על סדרת תיכון, אבל די ברור שלאופציה השנייה היא יותר מתחברת. היא מצחיקה, מאוד מודעת לעצמה, וכל העשייה שלה משוחררת למדי. עד כמה שכל זה משמח, לפחות בארבעת הפרקים הראשונים שנשלחו לעיתונאים, כשזה נוגע לעלילה עצמה ולדמויות - קשה לומר שזה מעניין באותה המידה, ואפילו להיפך: סיפור המסגרת דידקטי למדי, הקצב שלו לאה והדיאלוגים בין הדמויות לא ממריאים. לפעמים נדמה כאילו מדובר בשני חלקים מפסי ייצור שונים שחוברו במקרה באותה הסדרה: הפרודיה משעשעת, מתוחכמת ותצחיק גם את המבוגרים, בעוד הסיפור הכללי והיחסים בין הדמויות רחוקים מלהסעיר.
החדשות הטובות הן מוזיקליות. השירים, רובם נאמברים של מיינסטרים-פופ עכשווי, הם כיף גדול. על אלה חתומים בין היתר כותבים ומוזיקאים כמו אמיר לקנר (העיבודים לשירי "זהו זה", בין היתר), דור מוסקל (ערוץ הכיבוד), מאי ספדיה ("השמלה החדשה שלי", "יוניקורן"), טל טירנגל, אורי אוריין והברון עצמו. בשירים הפרודיה מממשת את הפוטנציאל המבריק שלה: הם מציגים את ההתבגרות כחווייה תמימה, מביכה וילדותית ובו בזמן אופטימית ונלהבת. באחד מהם, שבו הנער איתי (דאלי שכנאי) מתאהב בגאיה, הוא מתפייט על כל הדברים המטופשים שהנערה החדשה בשכבה לא יודעת עליו למרבה השמחה, למשל שהוא התחפש במשך שלוש שנים לפומפייה. זו בדיחה מבריקה, וכאלה גם שירי הדמויות האחרים, שכוללים כמובן ריקודים ופאנצ'ים אינספור. כבר בא לי לשמוע שוב את כולם בסטרימינג.
יהיה מעניין לבחון מחדש את "הסדרתיים" בסופה: האם רון וגאיה באמת יצליחו להתגבר על הקושי החברתי שלהם? האם הסדרה תתכנס לכדי סיפור עמוק יותר על התבגרות, חברות ואהבה? והאם, כראוי למחזמר, הכול יתנקז לפינאלה מפוארת? כך או כך, יהיה כיף בדרך לשם. בינתיים, היא מסקרנת יותר מרוב הסדרות הישראליות שעלו לאחרונה, וזה כשלעצמו שווה מחשבה: דווקא בחינוכית צומחות יצירות הרבה יותר מקוריות מאשר בערוצים למבוגרים. בדיוק כמו בתוך "הסדרתיים" עצמה: דור המבוגרים אבוד, אבל אפשר לסמוך על הצעירים שיצילו את המצב.