חנן בן ארי לא מתחמק מלשים את "האני" במרכז היצירה שלו, והפך בין השאר בזכות החשיפה הזאת לאחד האמנים הכי מצליחים בישראל. הוא חושף את הנפש שלו בתוך המוזיקה שלו, ומצליח להתייחד עם אלפי נשמות כיחידה דבוקה אחת, באמצעות אחד הדברים הטהורים היחידים ביקום: מוזיקה חיה. את זה, הוא הוכיח בהופעות שלו שוב ושוב. הוא עדיין עושה יותר טוב מכמעט כל אחד אחר בישראל.
את המילים האלה פרסמתי ב-6 באוגוסט 2023, חודשיים לפני שהעולם שלנו ישתנה לתמיד. זו הייתה הפסקה שחתמה ביקורת ארוכה על הופעה של חנן בן ארי בגני התערוכה בתל אביב. אלה היו ימים אחרים. ימים של פילוג בלתי נתפס. ימים של שנאה. הדבר הכי רחוק ממוזיקה, בטח מהמוזיקה של חנן בן ארי. זה הורגש בהופעה של חנן דווקא בגלל שזה לא הורגש. כתבתי על זה. הרבה. זו הייתה ביקורת באורך של 2,000 מילה, פי 4 או 5 יותר מהאורך הממוצע של ביקורות הופעה סטנדרטיות, בגלל שזו לא הייתה ביקורת הופעה סטנדרטית, כמו שזו לא הייתה הופעה סטנדרטית.
מי שקרא את הביקורת ההיא עד הסוף הבין שזו הייתה ביקורת שנכתבה בהמון אהבה. אם לא הייתי מרגיש חיבור למוזיקה של בן ארי, הייתי מסתפק בלכתוב שזו הייתה אחלה הופעה והקהל יצא מרוצה. במקום, עשיתי את הדבר הכי יהודי שיש, ושאלתי שאלות. אבל לא לכולם יש סבלנות לקרוא ביקורות של 2,000 מילה, כמו שלא לכולם יש סבלנות ליהודים ששואלים שאלות. וכך מצאתי את עצמי ביום שלאחר פרסום הביקורת שומע באוטו את עירית לינור מדברת במשך רבע שעה עליי, ומסבירה שאם חנן בן ארי היה שמאלני אז לא הייתי כותב עליו ביקורת שלילית. זה אירוני פעמיים: ראשית מכיוון שבשורה התחתונה הביקורת הייתה חיובית, ובעיקר מפני שהאמת הפוכה לגמרי, אם חנן בן ארי היה מתפקד למרצ כנראה שהוא לא היה מאתגר אותי כל כך.
מוזיקה היא תמיד מראה מקום וזמן. זו אמת אוניברסלית לגבי רוב האומנויות, אבל בישראל הקטנה והאהובה שלנו, מילים לשירים יכולות להחליף משמעות בצורה קיצונית לפעמים. קחו לדוגמה את "הביתה" שכתב אהוד מנור לירדנה ארזי, על בסיס חוויות שהיא עברה בהופעות מול חיילים בלבנון. השיר אמנם הצליח מסחרית, אבל עורר סערה כאשר הימין הישראלי ראה בו המנון תבוסתני. 40 שנה אחרי, אותו שיר דווקא איחד את העם בקריאה להחזרת החטופים הישראלים מרצועת עזה.
בצורה דומה אני מוצא את עצמי פוגש שוב את אותם שירים ששמעתי בהופעה ההיא לפני שנה וקצת, באלבום הופעה חדש בשם "מופע הינדיקים" שיצא בשבוע שעבר. בסך הכל 38 דקות וחצי של מוזיקה (מתוך מופע של שלוש שעות), אבל כאלה שתופסות בדיוק את המהות של השירים כפי שהיוצר שלהם היה רוצה שישמעו אותם: דרך הקהל שלו.
יש כאן את כל שירי האלבום "יש כאן יותר מזה", אפילו באותו סדר שהם הופיעו באלבום המקורי, בתוספת של עוד שלושה שירים שבחירתם מרגישה מאוד לא מקרית. שנה וחצי עברה מאז שפגשנו לראשונה בשירים האלה, והם מרגישים לפתע כאילו הגיעו מעידן אחר. "עטלף עיוור" היה אחד משיאי אותו אלבום. היום אנחנו כבר יכולים לשייך את התחושות שעלו מהשיר למשבר שהוביל לגירושיו. אלא שברגע שאמן משחרר שיר לעולם, הוא לא יכול באמת לשלוט בו, וחנן בן ארי איבד שליטה בשיר הזה ברגע ששאולי גרינגליק ז"ל ביצע את השיר בתכנית "הכוכב הבא".
חנן בן ארי שפך את הנשמה שלו לתוך השיר הכל כך אישי הזה, אבל במובנים רבים הוא כבר לא שלו. פגשתי את שאולי ז"ל ברצועת עזה, זמן לא רב לפני שנפל. הוא ביקש ממני לדבר עם אמא שלו ולספר לה שהוא בסדר. רשמתי את המספר שלה ועשיתי את מה שהוא ביקש. אמו רותי סיפרה לי שהוא השתתף ב"כוכב הבא" וכשהוא ייצא מעזה ניפגש כולנו, ואני אכתוב כתבה על כישרון השירה שלו. זה לא קרה. במקום, הגעתי להלוויה שלו ברעננה. בהספד שנתן אביו הוא חשף שהבחירה ב"עטלף עיוור" לא הייתה מקרית, מכיוון ששאולי סבל מתופעה שנקראת עיוורון לילה. עכשיו נסו לשמוע את השיר הזה ולחשוב על כל דבר אחר.
שאולי גרינגליק ז"ל מבצע את "עטלף עיוור"
האזנה ל"מופע הינדיקים" מהווה הצצה לנדיבות יוצאת הדופן של חנן בן ארי כיוצר-מבצע. השירים הם שלו. הוא כתב אותם. הם מתעדים את ההתפתחות שלו ואת הכאב שלו. את המטמורפוזה האישית שלו מצעיר עם כיפה ששר על תותים לאבא לשבעה שמשתף את כל עם ישראל במשבר המשפחתי שלו. ובכל זאת, בהופעות שלו הוא חולק את המיקרופון עם הקהל. השירים האלה הם בשבילם, והוא לא שוכח את זה לרגע.
כל השירים באלבום ההופעה החדש הם דואטים של הזמר עם הקהל שלו. זה מיוחד דווקא בגלל שאלה לא המנונים שדורשים השתתפות של קהל (להבדיל מלהיטים כמו "אמן על הילדים", "אם תרצי" או "אלוף העולם" שלא נכללים באלבום החדש), אלא שירים אישיים. אנטי-להיטים במהות שלהם. זה רק הופך את התוצאה לעוצמתית יותר.
אנחנו לא רואים את הקהל ששר, אבל אנחנו יכולים לדמיין שחלקם צעירים, חלקם פחות, חלקם עם כיפה, חלקם כבר לא. בן ארי עצמו מתייחס אל הקהל שלו כשבט, וזה יפה דווקא לאור חוסר ההומוגניות הזאת. השבט של בן ארי קורא תיגר על תיאוריית השבטים של הנשיא ריבלין. מוזיקה יכולה לעשות את זה, ולקרב בין אנשים שרוצים לבנות מחדש את גוש קטיף יחד עם אנשים שרוצים להחזיר את יהודה ושומרון לפלסטינים. יופי זה דבר חוצה מגזרים ואמונות, ואין דבר יותר יפה ממוזיקה חיה.
יש כמה שיאים באלבום החדש. ראשית הביצוע המשולהב של הקהל ב"חוץ מכדורגל", שיר שממילא מעולם לא היה על כדורגל, שהפך לעוד יותר מיוחד בתקופה הזאת בה שומרים מקומות במגרשי כדורגל לחטופים, ואוהדי כדורגל ישראלים צריכים לשקול אם לצאת לעודד את קבוצתם באירופה שמא יזכו לתקיפות אנטישמיות. רק השבוע גבי קניקובסקי כבש שער בדרך לניצחון של מכבי תל אביב על בשיקטאש הטורקית והצדיע לזכר חבריו שנהרגו בעזה: ירון צ'יטיז ושאולי גרינגליק, אותו שאולי שלעולם יהיה קשור עם "עטלף עיוור" של חנן בן ארי. הקהל צורח את מילות השיר בלי לחשוב על כל זה, אלא רק מתוך תמימות שאין בה חרטא - וקשה שלא להיסחף עם הריגוש הזה. בימינו, שום דבר שיכול לרגש לא יכול להיות הבל הבלים.
רגע שיא נוסף מגיע דווקא דרך שלושת השירים שלא נכללו באלבום "יש כאן יותר מזה". אחד מהם הוא "שבורי לב", שיר שאמנם לא יצא בשום אלבום של בן ארי, אבל כדרכם של שירים שמפלחים את הנשמה מצא את דרכו ללב המעריצים בקלות. גם השיר הזה קיבל משמעות חדשה וטראגית, כשבוצע על ידי המסתערב מ' בטקס הממלכתי לציון שנה לטבח ה-7 באוקטובר, כשמאחוריו תמונות מתחלפות של הרגעים הכי קשים שעברנו במדינה הזאת מאז ומעולם.
שיר נוסף הוא "דור", עוד סינגל שלא יצא באלבום שכל אחד בטוח שהוא שומע בו משהו אחר. השיר הסעיר כל כך את המגזר ממנו הגיע חנן, עד שמאמר שנכתב על השיר בערוץ 7 קיבל את הכותרת הפשוטה: "חנן בן ארי מעצבן" (כותב המאמר, בהפוך על הפוך, דווקא מפרגן לשיר ולזמר). הבחירה של בן ארי לכלול את השיר הקונטרוברסלי באלבום החדש הוא סוג של סיבוב ניצחון מצד אחד - כשאותו קהל שהתקשה לעכל את השיר לפני חמש שנים חוזר כדי לשיר אותו במלוא הגרון, ומצד שני מדובר גם בתזכורת שגם בלב מלחמה, אישית ולאומית, הנפש לעולם לא מפסיקה לשאול שאלות.
רגע שיא נוסף מגיע בביצוע ל"אחריך", שבסיבוב ההופעות שקידם את האלבום הקודם זכה רק לביצוע קצרצר, והפעם זוכה לכבוד הראוי לו. ושוב, בן ארי מבין שהשירים שלו שייכים ל"שבט", והפעם מוותר אפילו על ההפעלה של הקהל, ומוסר את המיקרופון לאורי ויזל, אחיו הצעיר של אלקנה ז"ל, שהיה אחד מ-21 הלוחמים שנהרגו באסון קריסת המבנה באל-מע'אזי. והנה, עוד שיר כל כך אישי שהיוצר שלו מגלה גדלות רוח ומוותר על הבעלות הרוחנית עליו.
בביקורת שכתבתי באוגוסט 2023 כתבתי בהקשר של "אחריך" כי בן ארי מתכנס בתוך עצמו בשיר, בבדידות שמזכירה את האדם הראשון, ומציגה אותו כחסר דרך ומקום - גשמי ורוחני. "בן ארי כל כך עסוק בחיפוש אחר ה'אני', שהוא טרם התחיל לברר מי ה'אנחנו' שלו", כתבתי - וטעיתי. אז כן, אני מוכן להמר שבן ארי ימשיך לנצח לשאול שאלות ולחפש תשובות, אבל את האנחנו שלו הוא כבר מצא - בקהל שלו. בהופעות ההינדיקים מגיעים חסידי בן ארי לשלוש שעות של טיש על הרגליים והשתתפות פעילה בהופעה. הם לא עושים את זה בגלל הדעות הפוליטיות של חנן או בגלל העיניים היפות שלו, הם עושים את זה בגלל הכוח של המוזיקה. הם האנחנו שלו. הם שם בגללו, בעיקר בגלל שהוא שם בגללם.