ב-6 באוקטובר 2023, לאחר שנים של ציפייה, נחתה להקת הבנים היהודית-ערבית as1one בלוס אנג'לס, לפרק המשמעותי ביותר של המסע שלהם. כמה שעות לאחר מכן, התעוררו מהחלום הכי גדול שלהם באמריקה לסיוט הכי גדול בתולדות ישראל. הם נאלצו להתמודד מרחוק עם הטבח והמלחמה והחברים שאיבדו, להעמיד במבחן גדול את הדו-קיום הנדיר בתוך הלהקה, ובתוך כל זה לעמוד באתגר קשה מנשוא: להקליט שירי פופ שמחים וקצביים בעיצומו של החורבן.
"להקת הבנים הישראלית-פלסטינית הראשונה", כך ממותגת as1one. היא מורכבת משני ערבים-ישראלים - אסיל פרח בן ה-22 מחיפה וצדיק אבו דוגוש בן ה-21 מרהט, ומארבעה יהודים-ישראלים - נדב פיליפס בן ה-24 מחולון, נטע רוזנבלט בן ה-23 מתל אביב, ניב לין בן ה-23 מהיישוב ספיר בערבה ואוהד עטיה בן ה-23 מתל אביב. סיפורה של הלהקה עורר עניין גדול מאוד בתקשורת האמריקנית, וכך, עוד לפני שהוציאו סינגל אחד, הם כבר הופיעו על השער של המהדורה הדיגיטלית של הבילבורד ולאחר מכן התראיינו גם ל-BBC, למגזין People, לתכנית הבוקר של CBS ועוד. כעת אף עולה סדרה תיעודית עליהם בפרמאונט בה ניתן לצפות בארץ ב-MTV וב-VOD של יס והוט (על הצד הישראלי שלה הייתה מופקדת חברת קסטינה הפקות), ולכבודה הם מתראיינים לראשונה לכלי תקשורת ישראלי.
"הגענו ב-6 באוקטובר לאל-איי, מאושרים, כל כך חיכינו לרגע הזה", מספר חבר הלהקה ניב לין לוואלה תרבות, בריאיון המתקיים בשיחת זום מלוס אנג'לס. "סופסוף יש לנו הזדמנות להגשים את החלום שלנו, אחרי שהיינו קודם שנתיים בארץ - באודישנים, בהיכרויות אחד עם השני, בחזרות כמה פעמים בשבוע בתל אביב אליה הגענו מהבתים שלנו ברחבי הארץ - אני גר בערבה, צדיק גר ברהט ואסיל בחיפה. הגענו לאל-איי בריגוש להתחיל את הקריירה שלנו. המנהל שלנו הגיע, עשה לנו סיבוב בעיר וחזרנו לבית שלנו בשרמן אוקס. ישבנו סביב Fire Pit (שולחן אש). היה אצלנו 6 באוקטובר בערב ובישראל 7 באוקטובר בבוקר. ואז נדב ראה בטלפון שיש אזעקות בארץ. לא התרגשנו כי זה משהו שקורה כל הזמן בישראל. אבל ראינו שהאזעקות המשיכו אחת אחרי השנייה".
נדב: "יש לי את אפליקציית צבע אדום שמתריעה על האזעקות, והיא אצלי בווליום שיא על חולון כי אני משם. כשהייתה התרעה בחולון אמרתי שיט, יש פצצות בבית שלי. ואז נכנסתי לאפליקציה וראיתי שזה בכל הארץ. ישבנו והזמנו בטלפון, והמנהל אומר לי נו, תזמין, אנחנו בטלפון. אני אומר לו, רגע, קורה משהו".
ניב: "אחרי זה קיבלתי הודעה מהמפקדת שלי: 'איפה אתה?'. אני: 'בדיוק הגעתי לאל איי'. המפקדת: 'יש מצב שאתה יכול לחזור?'. אני: 'לא, אני לא יכול לחזור'. הלכנו לישון. אני קם ביקיצה טבעית בשש וחצי זמן לוס אנג'לס, ודבר ראשון רואה באינסטגרם את ביבס שנחטף. אני קם בבהלה, ישר פותח את הדלת לחדר של אוהד וצועק לו: 'יש חטוף תינוק!'. אני יוצא החוצה. הצטלמנו אז לסדרה התיעודית ושלושה צלמים מגיעים ומתחילים לתעד את כל האירוע הזה. אני יושב בטלפון, רואה מה שקורה בעוטף עזה וכל הטירוף הזה".
חברי הלהקה עקבו מרחוק אחרי הקטסטרופה, ובהמשך גילו מרחוק שאיבדו כמה מחבריהם בטבח במסיבת הנובה. כמו רבים, הם התקשו להאמין כמה גדולה הזוועה שנגלתה דרך המסכים. "בהתחלה היה שוק לכולם", אומר אסיל. "ראינו הרבה תקיפות של החמאס והרבה דברים רעים שהם עשו ואף אחד מאיתנו לא תומך בהם. באותו יום, כשדיברתי עם נטע והוא סיפר לי מה קרה ואני עוד לא ידעתי מה קרה, אמרתי לו שהחמאס כבר עשה דברים כאלה, אבל נטע אמר לי, לא, זה לא אותו דבר".
וכפי שהטבח טלטל כל דבר ודבר, גם חברי as1one שקלו מחדש את החלום שלהם לעומת המציאות. "לאחר ה-7 באוקטובר הייתה התמשכות של בילבול וחוסר הבנה ועצב וכאב", אומר ניב. "היה קשה להיות רחוק מהבית בשלב הזה והחלום והמטרה שלנו באיזשהו שלב איבדו קצת משמעות, ובהתחלה רצינו לחזור הביתה. עד שעשינו זום אאוט, לקחנו אוויר והבאנו שאנחנו במשימה גדולה פה ושיש לנו הזדמנות להראות לעולם אותנו, כלהקה ישראלית-פלסטינית, להראות שזה אפשרי למרות כל המצב, זה הרגיש כמו משהו שאמור לקרות. היתה לנו אופציה לחזור הביתה ובחרנו להישאר".
אוהד: "אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר, כולנו היינו במערבולת רגשות מטורפת. אמרנו דברים מהרגש, לפעמים בלי הרבה מחשבה. שני הצדדים היו מאוד מוצפים. היה ניסיון כל הזמן לשכנע אחד את השני מי צודק, מי הצד הנכון, למה אתה לא חושב כמוני. אחרי זמן מסוים אתה נרגע מזה ומנסה להקשיב וללמוד על הצד השני. אנחנו מגלים אמפתיה לצד השני, גם אם אנחנו לא מסכימים. לפעמים צריך להסכים לא להסכים".
אסיל: "להסכים שלא להסכים זה יותר על מה היה צריך לקרות ומה היה צריך לעשות. אנחנו מסכימים על הכאב שלנו, שאנחנו עכשיו רואים. יש כאב. יש את הרגשות של כל אחד מהחוויות שלו. האמפתיה נותנת לנו להבין את הכאב ומאיפה הוא בא".
בישראל, מאז 7 באוקטובר, התרבו הקולות הגזעניים, מראים מעט מאוד את הכאב של הצד השני ובקושי מראים את הפגיעה בחפים מפשע בעזה. מה התחושה שלכם לגביי זה?
ניב: "אני מרגיש שאנחנו באים ממקומות מאוד שונים. אחד הדברים שלמדנו הוא הקשבה, הבנה וסבלנות לאחר. אני גר עם אסיל וצדיק, ולחיות ולראות אותם יום יום, להבין את הצד שלהם ואת הכאב שלהם, זה משהו שמראה לי פרספקטיבה אחרת לחיים. אני היום רואה יותר את הצד השני. במלחמה אין צודק, אין נכון ולא נכון. במלחמה יש שני עמים שכואבים ונלחמים על דבר פוליטי ועל השטח שלהם. כל אחד מאיתנו הבין ולמד לקבל את האחר. אני בחווייה האישית שלי כואב כל הרוג חף מפשע שנהרג בדבר הזה. כואב לי לראות שאנשים סובלים ונלחמים. אנחנו מנסים בלהקה להראות אופציה אחרת, של שני עמים שונים שיכולים לחיות ביחד. אנחנו אוהבים אחד את השני ועושים מוזיקה".
נטע: "כשאנחנו רואים כל דבר על החטופים ועל אנשים שנהרגו בארץ, למשל מפגיעת כתב"ם או טיל, זה שובר את הלב. אסיל יכול להרגיש אותו דבר כלפי חף מפשע פלסטיני שנהרג בעזה. לי הרבה יותר קל לכאוב על ישראלים, כי אני ישראלי ואני מזדהה איתם הרבה יותר".
נדב: "אתה אומר שהרבה ישראלים לא רואים את הצד הפלסטיני, ואני יכול להגיד מהמקום האישי שלי, שאני מודה ומתבאס על עצמי כשאני מסתכל אחורה, שלא היה אכפת לי ולא היה לי מושג. זאת האמת. גדלתי בחולון, בסביבה מאוד ימנית, באתי עם דעות מאוד ברורות על מה אני חושב שפלסטיני הוא. לא יצא לי אף פעם להכיר פלסטיני לעומק ולהבין שאנחנו באמת אותם אנשים, פחות או יותר, ואני חושב שזה מה שיצר את הקירבה הזאת. אחרי כל ההתגוננות והטירוף, התחלתי לחשוב למה כל הדבר הזה קורה. אני לא מדבר על חמאס ולא על טרוריסטים, אלא על פלסטינים חפים מפשע. הם אנשים כמונו לכל דבר ועניין ואין שום סיבה שלא נחייה איתם בשלום. המחשבה הזאת הופיעה רק אחרי שנכנסתי לעומק של הדברים ואחרי שהכרתי באמת פלסטינים. קודם לא הייתי חושב על זה. בישראל אנחנו באמת שומעים רק על האסונות שקורים לנו. בסוף, כשאתה שומע מפלסטיני בגילי, על האסונות שקורים להם, אתה אומר, וואלה, זה על הפנים בשני הצדדים ואתה לא יכול שלא לפתח אמפתיה, גם אם אתה מגיע ממקום מאוד חשוך. אסיל תמיד חוזר על המשפט המדהים: 'צריך למות קצת כדי להתקדם לפעמים'".
אסיל: "הכוונה במשפט הזה היא שהרבה פעמים כשאנחנו מדברים עם אנשים אחרים, יש לנו את המשפט שאנחנו רוצים לענות עוד לפני שאנחנו מבינים מה הבנאדם השני אמר. אני חושב שמה שעוזר לנו, כלהקה, זה לקחת נשימה, לעשות צעד אחורה ולא להגיד כלום. אשכרה לשבת כמה שניות ולחשוב על מה שאני אגיד".
אחרי 7 באוקטובר, היה ברור שהלהקה נמצאת בצומת דרכים: או שהאסון הזה יפרק את ההרכב - או שהוא יחזק אותם. "עברנו משהו שאני לא חושב שמישהו בעולם עבר", אומר אוהד. "צירוף המקרים ההזוי הזה, להגיע ב-6 באוקטובר כלהקה מעורבת ללוס אנג'לס. בהתחלה היו ימים שזה נראה בלתי אפשרי. היתה תקופה שלא ידענו איך ממשיכים. איך העתיד בינינו יראה. אתה מאוד נעול בראש על הצד שלך. אתה מתחיל מלחמה בטראומה כזאת ולא מוכן לשמוע כלום. אחר כך למדנו אחד את השני. לקחנו רגע זמן לפתוח את האוזניים ולהקשיב לצד השני. אנחנו גרים ביחד אז אין לנו ברירה ממש אלא ללמוד ולהכיר אחד את השני. למדנו להבין את שני הצדדים. אבל אנחנו לא מדברים רק על פוליטיקה. הדבר הזה בסוף מחזק אותנו וקירב אותנו. עכשיו כל דבר שנעבור, כל מכשול מוזיקלי ואחר, ירגיש כל כך קטן לעומת מה שעברנו".
בישראל, ה-7 באוקטובר היה גם היום שבו מוזיקת הפופ קפאה. בחודשים הראשונים של המלחמה, ברדיו בארץ כמעט ולא השמיעו את שירי הז'אנר הקליל והמקפיץ, אירועי תרבות ובידור בוטלו וכך גם ימי הקלטות של שירים וימי צילום של קליפים של כוכבי הפופ המקומיים. בלוס אנג'לס, לעומת זאת, חברי להקת as1one, היהודים והערבים, מצאו את עצמם כבר בחודש הראשון של המלחמה נכנסים לאולפן ומקליטים שירי פופ קלילים. "היו סיטואציות שבהן אתה יושב באולפן ומקליט שיר עם האנשים הכי מקצועיים בעולם בתחום ואתה מגשים את החלום שלך, ואז אתה יושב ומדפדף בסטורי ואתה רואה מודעת אבל של חבר טוב שלך", אומר נטע. "אתה מסתכל על זה והכול קורס לשנייה מבפנים ואתה לא כל כך יודע איך להגיב ואתה קטטוני, ואז פונים אליך: 'נטע, אני צריך שתכנס לאולפן ותשיר עוד טייק'. מין שני עולמות שמתנגשים ונקרעים לשניים".
מניח שזה לא פשוט שאתם צריכים לשמוח עם שירי פופ באולפן רגע אחרי שהיתה תופת בארץ.
נדב: "כל החודש הראשון שלנו פה היינו באמת במשימה להקליט אלבום, שהרבה פעמים היה מאוד פופי וקצבי עם שירים שאמורי להרים. בימים הראשונים שאחרי 7 באוקטובר לא היינו מסוגלים להקליט שירים שמחים. יש שירים מדברים על התחושות שלנו ועל מה שחווינו במהלך הזמן הזה. גם השירים הפופיים היותר קצביים שהקלטנו בתקופה הזאת מדברים על אחדות ממקום כואב. יצא לפני פחות מחודש השיר `Stranger`, שנשמע כמו בלדת פופ מהממת על זוג אוהבים, אבל תכלס זה שיר שמדבר על געגוע למקום שממנו באנו וגעגוע למדינה ולבית".
כשהלהקה ביקרה ביקרה בישראל במהלך השנה האחרונה, נטע, ששירת כלוחם קרבי, חשש שיוזמן למילואים. "היה חשש כזה והוא נשאר", אומר נטע. "הגענו ללוס אנג'לס כי הבנו שפה יש כמות מטורפת של טוב פוטנציאלי שאנחנו יכולים לעשות. ראינו את זה לאורך התקופה שלנו פה. אנחנו מדברים עם אנשים שיכולים להביע דעות לגביי הקונפליקט במזרח התיכון - מבלי באמת לדעת. אנשים יכולים ישר לקפוץ ולהשתמש בפלטפורמה שלהם עם מידע לא נכון על שני הצדדים. אני חושב שלהיות פה, לדבר עם אנשים ולהראות להם דו קיום זו זכות. רוב העולם לא פגש ישראלים ולא פגש פלסטינים".
אם אחרי ה-7 באוקטובר ישראל קיבלה תמיכה עצומה מעבר לים, במהלך המלחמה המצב התהפך והיום רוב העולם נגדנו. איך אתם חווים את זה מלוס אנג'לס?
נטע: "השנאה מצד העולם זה דבר כואב ושובר את הלב. יוצא לנו לחוות את השנאה הזאת כאן, פה ושם. אני מרגיש שכלהקה, שם ההשפעה הכי טובה שלנו. הלכתי לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס והיה ממש מפחיד שם. דיברתי שם עם אנשים. יש לי מבטא אמריקני אז בהתחלה חשבו שאני אמריקני. כשאני אומר שאני מישראל ישר הולכים צעד אחורה. אחר כך אני אומר שאני חלק מלהקה מעורבת, ישראלית-פלסטינית, ואז הולכים חצי צעד קדימה. זה בעיקר מעיד שניתקו את כל מה שקשור לישראל ולפלסטין מאנושיות. מסתכלים על הסטטיסטיקות בחדשות שיוצאות מישראל ושוכחים שמאחורי המספרים יש אנשים. זה ממש מבאס, אנשים יכולים לקלל אותך על המקום שממנו באנו, ופה גם אסור לקרוא לזה גזענות. אבל הלהקה היא פלטפורמה להזכיר את האנושיות שבדבר הזה".
"מקווים לפתוח לאנשים את הראש"
על הקמת הלהקה חתומים אנשי המוזיקה האמריקאיים קן לוויתן, מי שגילה והחתים את קינגז אוף ליאון; ג'יימס דינר, שגילה והחתים את מארון 5; ושותף בכיר בפרוייקט גם איש המוזיקה הישראלי עמי ניר (יוניברסל מיוזיק, סאנדייד מיוזיק). "בשנה האחרונה גורמים מבחוץ ומבפנים ניסו ומנסים לקרוע את המדינה הזו מכל מה שטוב בה", אומר ניר. "אבל כישרון גדול עוד יש פה, וסיפורים מרתקים עוד ישנם פה, ובכל מסגרת שתתאפשר, אני, שותפיי והקולגות שלי נמשיך לפעול כדי לקדם אותם ברחבי העולם".
בתחילת 2021 הם ערכו אודישנים ו"מחנה אימונים" בנוה שלום לכאלף יהודים וערבים, בסופם נבחרו ששת הזמרים. באוגוסט 2023 נסעו לאולפני אבי רוד בלונדון לעבודה עם המוזיקאי והמפיק המוזיקלי האמריקני זוכה הגראמי נייל רוג'רס, שכתב והפיק לאמנים כמו דייוויד בואי, מדונה, מיק ג'אגר, דאפט פאנק וליידי גאגא. לאחר מעברם ללוס אנג'לס, בספטמבר יצא הסינגל הראשון שלהם, "All Eyes on Us" ובחודש שעבר הסינגל השני, "Stranger", והם בדרך לאלבום בכורה.
הצד הערבי של הלהקה, אסיל וצדיק, הם תושבי חיפה ורהט בהתאמה, בעלי אזרחות ישראלית. בעולם הם מוצגים כפלסטינים, בארץ נהוג לקרוא להם ערבים ישראלים. "ההגדרה שלנו בארץ שונה מאשר בעולם", אומר אסיל. "אנחנו מגדירים את עצמנו כפלסטינים עם תעודת זהות ישראלית. פלסטיני זה בנאדם שנמצא תחת שלטון פלסטיני או שמשמיע את הקול הפלסטיני. לפלסטינים בארץ יש את הזהות השונה הזאת, שיותר דומה לפלסטינים מאשר לערבי אחר".
לאורך הריאיון הארוך, את הכאב על האסונות שגרמה המלחמה לצד הפלסטיני, אני שומע במפתיע דווקא יותר מחברי הלהקה היהודיים. מנגד, מבין שני חברי הלהקה הערבים, רק אחד, אסיל, משמיע בשיחתנו את הצער על הפגיעות שחוו פלסטינים. צדיק, הבדואי מרהט, לא פצה פה בעניין. "וואלה, אני לא אוהב לדבר על זה ולא אוהב לראות את זה", הוא אומר. "זה פשוט שובר את הלב, זה כאב לכולנו, לראות את זה מתמשך שוב ושוב. אין לנו שום דבר חוץ מתקווה עכשיו. אנחנו מאחלים הכי טוב לכולם, שכולם יחיו בשלום, עם כל הזכויות שלהם, בשמחה".
הלהקה, כאמור, כבר התראיינה לכלי תקשורת גדולים רבים בארצות הברית אולם זהו ריאיון ראשון שלה לכלי תקשורת מישראל. "זו אבן דרך ודבר מאוד מרגש, להתראיין סוף סוף לתקשורת ישראלית", אומר נדב, "אנחנו בכל זאת ארבעה ישראלים פה שמאוד אוהבים את המדינה שלהם. זה רגע מרגש ולא ישנו בלילה לפני הריאיון".
הריאיון הזה נדחה שוב ושוב. נאמר לי שזה קשור גם לחשש שלכם ושל בני משפחותיכם מאיך שריאיון עם להקה ערבית-יהודית יתקבל בישראל בזמן מלחמה.
נטע: "ברור. בתקופות המאתגרות שאנחנו נמצאים בהן עכשיו יש תמיד את החשש הזה מי יהיה פתוח לשמוע משהו על הפרוייקט הזה. כן, אנחנו חוששים, אבל עכשיו הסדרה בחוץ ורואים את הסיפור שלנו שמייצג אותנו, וחשוב לנו להתראיין לישראל".
נדב: "בהתחלה היה חשש להתראיין בישראל גם כי לנו, כלהקה, עוד לא היתה דעה מגובשת וזהות מגובשת. בהתחלה לא היינו מסוגלים לגבש דעה כי אנחנו מגיעים ממקומות מאוד שונים, ההבדלים בינינו בחינוך, בתרבות ובהכול הם שמיים וארץ. בהתחלה בעיקר ניסינו לשכנע אחד את השני מה נכון ומה לא, והבנו שאין נכון ולא נכון. היום, אחרי כל מה שעברנו, אנחנו הרבה יותר חזקים ויודעים מה אנחנו רוצים להגיד. לפני 7 באוקטובר היינו ערבים ויהודים ביחד, ישראלים ופלסטינים ביחד, אבל לא נכנסנו לעומקים ולרבדים של הדבר הזה. זה היה אלמנט מאוד פאסיבי בפרוייקט, שקיווינו שלא נצטרך לדבר עליו מדי. פתאום הגיעה הטרגדיה הזאת של 7 באוקטובר ונהיינו שגרירים של הדבר הזה".
אסיל: "דוד שלי פעיל בארגון לזכויות אדם לפלסטינים בישראל. אני שומע ממנו איך הוא לוחם לזכויות אדם לפלסטינים. המשפחה שלי אמרה לי: אתם צריכים להיות אמיתיים עם מי שאתם. אם אנחנו רוצים כלהקה לייצג את המוזיקה, אז המוזיקה צריכה לבוא קודם, לפני הפוליטיקה. ואם אנחנו צריכים לייצג את ישראל או לייצג את פלסטין, איך אנחנו יכולים לייצג משהו שאנחנו לא מרגישים אותו דבר לגביו? אנחנו לא מרגישים שאנחנו מיוצגים במקום הזה. אז ההורים שלי אמרו לי: פשוט תהיה אתה, תעשה מה שאתם מרגיש נוח איתו".
שמעתי שהיה לכם דיון בלהקה שהעלה את השאלה: איזו תגובה תפריע לכם יותר מצד ישראל - שנאה או התעלמות, ושלא לכולם היתה אותה תשובה.
ניב: "יש חשש שנחזור לבית שלנו ונלך ברחוב ויצעקו לנו 'בוז' על מה שאנחנו עושים ומשהו שאנחנו מאמינים בו. יש את הצד הישראלי, יש את הצד הפלסטיני, ואנחנו תופסים את הצד השלישי, שהוא הומניטרי, ומנסים להראות משהו יפה וטוב שבא ממקום מאוד טהור. אני מקווה שככה יראו את זה. אתה לא רוצה לחזור לבית שלך ושיצעקו לך: אתה עושה משהו נגד המדינה שלך. אני הייתי בצבא, נהרגו לי חברים וכאבתי אותם כמו שאתם כאבתם, גם כשהייתי רחוק מהבית. בנוסף לזה, זכיתי להכיר זוג חברים פלסטינים שכואבים את הצד שלהם. זה מה שזה. זה מפחיד, כן".
נדב: "אני בתקווה שהקהל הישראלי יותר ייפתח לזה. לגביי תגובות שנאה מישראל - אני באתי ממקום שבו אומרים כשרואים דברים כמו הלהקה שלנו, שיילכו לאלף עזאזל. אנחנו כישראלים שומעים את המילה פלסטיני וזה נשמע לנו כמו טרוריסט. על זה גדלנו. וזה לא נכון. אני מקווה שאנשים יוכלו להיפתח".
ספגתם ברשתות לא מעט תגובות קשות, תוקפניות וגזעניות, מהארץ וגם מהעולם.
נטע: "יש מלא מלא תגובות ברשת והן בעיקר רעות. אתה מעלה תמונה שלך עם חברים שלך,שבמקרה הם ישראלים ופלסטינים, ומישהי מגיבה לך עם אימוג'י של קיא. אתה מסתכל בפרופיל שלה ורואה שהיא אמא לשניים. אתה אומר: זה מה שיש לך לעשות בחיים, להגיב לפוסטים של בני 20 וקצת עם אימוג'י של קיא?! כל האנשים האלה שבאים וישר שונאים הם אנשים בלי ראש פתוח שלא שמעו עלינו. אנחנו מנסים בלהקה להזכיר שאנחנו בני אדם. האנשים שישר שופטים, מטילים וטו ולא רוצים לשמוע אותנו, צריכים לראות את סדרת הדוקו שלנו, זה משהו שיפתח לאנשים את הראש ויפתח להם את העיניים. יש למשל סצינה שבה רואים את ניב בדיוק כשהוא מגלה שחברו הטוב שנהרג והבנאדם שבא לתמוך בו באותו הרגע זה אסיל. הרעיון הזה של פלסטיני שתומך בישראלי על הכאב שלו, ולהפך, הוא פורץ דרך. זה משהו שלא מכירים".
נדב: "אנשים סתם שונאים. יש אנשים שחשבו שאנחנו מהמוסד!".
אסיל: "התגובות לפעמים רעות ולפעמים טובות. יש כאלה שחושבים שאנחנו עושים Whitewashing (הכוונה להלבנה של ישראל - ש"ב) אז אולי המסר שלנו לא יצא כמו שחשבנו ואנחנו קצת משנים אותו".
סליחה אם אני קצת קטנוני, אבל היות ואחד המסרים של הלהקה הוא שיוויון, למה קיים בלהקה חוסר שיוויון בכמות החברים היהודים (ארבעה) לחברים הערבים (שניים)? למה הלהקה לא מורכבת ממספר שווה של שלושה ערבים ושלושה יהודים?
נדב: "החיבור בלהקה הזאת התחיל כחיבור מקצועי. מה שיצר במחנה האימונים את הלהקה הכי טובה וגרם לנו להשלים אחד את השני מבחינת קולות ודינמיקה זה שני פלסטינים וארבעה ישראלים אבל זה היה יכול להיות גם ארבעה פלסטינים ושני ישראלים. והקבוצה הזאת יצרה את החיבור הכי טוב, במקרה. קיווינו שכל עניין הזהות יישאר פאסיבי ולא יהיה מה שיקדם את כל הדבר, כי אנחנו באמת עושים מוזיקה מצויינת. אנחנו מוזיקאים שהתחברו ביחד לחיבור מקצועי".
נטע, בפרק הראשון אתה מספר שבזמן ששמעת ששני מפיקים מארצות הברית באים לישראל להקים להקת בנים, בהתחלה זה הרגיש לך כמו גימיק ולא אהבת את זה. אחר כך כמובן שינית את דעתך. יש אנשים שעדיין חושדים בכך שאתם גימיק.
נטע: "נכון, זה היה נשמע לי ככה ברגע ששמעתי שמקימים להקה מעורבת. פחדתי שייקחו את הקטע הישראלי-פלסטיני וזה יבוא על חשבון המוזיקה והמקצועיות. אחר כך פגשתי את המפיקים והצוות וראיתי שבתהליך המיון התרכזו בכך שיהיה ייצוג לשני הצדדים אבל שם לא היה העיקר. בסוף בחרו אותנו נטו על שיתוף פעולה, על מקצועיות באולפן ועל הבמה ועל יכולת מוזיקלית. אני כבר שנים לא חושש שזה גימיק".
נדב: "רוב האנשים חושבים בהתחלה שזה גימיק, אחר כך הם שומעים את המוזיקה, מבינים שאנחנו בסדר ואז הם שותקים".
בעוד שרואיינתם במקומות גדולים לא מעט, שני השירים שהוצאתם בינתיים לא הפכו ללהיטים. יש בכם חשש אם יתעניינו בכם גם מוזיקלית ומעבר לסיפור המעניין של הלהקה?
אוהד: "אנחנו מוזיקאים לפני הכל. אנחנו יודעים שהמוזיקה שלנו טובה ושהיא תדבר בזכות עצמה. בסוף, אתה לא יכול להצליח רק עם סיפור. הסיפור עושה את הבאזז שלו ואז הולך. אם המוזיקה שלך טובה - זה מה שיחזיק. אנחנו לגמרי שם. בכל שיר אנחנו נותנים את הנשמה וה-100% שלנו בתוכו".
נדב: "קריירה מוזיקלית זה משהו שלוקח המון המון זמן. ברוב המקרים זה לא קורה אחרי סינגל אחד או שניים. אנחנו מאוד מאמינים שזה עניין של זמן ותהליך ומאמינים שבקרוב יבוא הלהיט".
במחנה האימונים של הלהקה עבדתם עם מירה עווד, שלפני 15 שנה ייצגה עם אחינועם ניני את ישראל באירוויזיון. אתם מגדירים את עצמם כלהקה ישראלית פלסטינית ועם זאת לכולכם יש תעודות זהות ישראליות. אם יציעו לכם לייצג את ישראל באירוויזיון, תסכימו?
נטע: "אוהד מאוד אוהב את האירוויזיון!".
נדב: "גם אני אוהב את האירוויזיון!" (ואף השתתף ב"הכוכב הבא לאירוויזיון - ש"ב).
אסיל: "דיברנו על זה הרבה בלהקה, עוד לפני 7 באוקטובר ועוד לפני שהגענו לארצות הברית. באותו זמן, הבנו שהלהקה עצמה מייצגת את המוזיקה, שמאחדת את האנשים וגורמת להם לחלוק ברגשות. אנחנו מתרכזים בלייצג את זה ולא בלייצג איזושהי מדינה. אני, כפלסטיני, לא רוצה ולא חושב שזה נכון בשבילי לייצג את ישראל, כשאני לא מרגיש אותו דבר כמו ישראלים שמרגישים בישראל, שבה פוגעים בזכויות שלי, יש גזענות כלפי הערבים וחוקים נגדנו. כפלסטיני אני לא יכול לייצג את ישראל באירוויזיון ולתת תחושה שהכל בסדר זה לא ירגיש לי נוח ולא נכון. כך אני מרגיש אינדיוודואלית אבל אנחנו לא יודעים מה יקרה בעתיד. נחכה לראות מה יקרה עם המלחמה ומה קורה איתנו".
מי שהגיע ללהקה עם הניסיון הגדול ביותר הוא הזמר המעולה נדב פיליפס, שבין השאר השתתף בעונה השישית של "הכוכב הבא לאירוויזיון" ואף הוציא מיני אלבום אר נ' בי, "קארמה" שמו, בעזרת המפיק תמיר חיטמן. בשלב מחנה האימונים אמר נדב שמעבר מעבודת סולו ללהקת בנים נשמע לו כ"דבר סוריאליסטי". "במחנה האימונים באמת לא הצלחתי למצוא את עצמי בקבוצה", אומר נדב, "מאז משהו בי התבגר. יש בזה כוח, לבוא כלהקה ושאנשים ייתנו לך קונטרה וכל אחד משלים את השני. עם כל מה שעברנו באל-איי, החבר'ה האלה כל כך השלימו את הפער. אנחנו קבוצה שמשלימה אחד את השני בצורה מדהימה. גם אם לא ראיתי שזה יהיה בעתיד שלי, אני כל כך שמח שזה חלק ממה שקרה לי".
רובי וויליאמס יצא מלהקת הבנים טייק דאת'. מי מכם יהיה הרובי וויליאמס בעתיד?
נדב: "אין רובי וויליאמס, די. כולם ביחד. אף אחד מאיתנו לא חושב בינתיים על קריירת סולו נטו. אנחנו כל כך מפוקסים על הביחד ולקדם את הדבר הזה. אני אסיר תודה על ההזדמנות לחלוק את הכישרון שלי איתם, ושהם חולקים את הכישרון שלהם איתי".
נטע: "אחד רובי וויליאמס, אחד ג'סטין טימברלייק ואחד הארי סטיילס. כל אחד מאיתנו ממש ממש שונה מהשני, שמיים וארץ, בין אם זה בסגנונות המוזיקליים שאנחנו אוהבים ובין אם זה ברקע והעקרונות עליהם גדלו. יש פה שוני מטורף. אין פה דריכה על אצבעות. שלא לדבר על הקטע הישראלי-פלסטיני. משחקים של אגו נראים לנו כל כך קטנים לעומת הדברים שאנחנו מתמודדים איתם ביום יום".
ניב: "אנחנו כבני אדם מאוד אינדוודואלים ואז אנחנו מגיעים לאולפן ומקבלים פחות דקות בשיר. בחוויה האישית שלי בהתחלה נבהלתי מהסיטואציות והרגשתי שלקחו לי קצת את המקום האינדיווידואלי. שאלתי, מה, אני לא טוב מספיק? ואז אתה מגיע למצב שאתה מקבל את השיר, ואולי אתה לא שומע את עצמך בטראק. היו לי רגעים קשים עם עצמי מזה שאני מקבל פחות. ואז אנחנו מבינים שאנחנו שישה וזה שיר אחד, של שלוש-שלוש וחצי דקות, ואנחנו צריכים רגע לשים את האגו בצד ולהבין שמה שהכי טוב לשיר זה הקולות שייכנסו לשיר. זה היה תהליך שהיינו צריכים לעבור עם עצמנו, להבין שמוותרים פה על האגו שלנו במידה מסויימת בשביל ההצלחה של הלהקה. אני חושב שהיום אנחנו במקום הרבה יותר טוב ובהבנה הרבה יותר מגובשת לדבר הזה".
נדב: "האינדוודואליות שלנו יוצרת משהו מאוד יפה ושונה. בהרבה להקות בנים אחרות, הסאונד של כולם צריך להישמע כמעט אותו דבר. אין לנו את זה. הטונים שלנו שונים וכל אחד מביא משהו אחר וזה יוצר מוזיקה יפה. השוני הזה בינינו זה מה שגורם לאנשים פה בחו"ל להתרגש מהלהקה".
למה אתם מתגעגעים בישראל?
נדב: "לגוד פארם".
צדיק: "אני מתגעגע לאוכל הפשוט והמשביע של הבית. אני בחיים שלי לא בישלתי, והתחלתי ללמוד פה, באל איי, לבשל, בעיקר אוכל בדואי".