הסוכנת תמר רביניאן לא מפחדת מהמודיעין האיראני שרוצה לחסל אותה, מהבריונים של משמרות הצניעות, ואפילו לא מהמטה המרכזי של משמרות המהפכה. אבל בעונה השלישית של "טהרן" היא צריכה להתמודד עם שני אויבים שלא חשבה שיאיימו עליה: המוסד עצמו, הארגון ששלח אותה לאיראן, ורוצה עכשיו במותה; וגרוע מכל: רוח הזמן, המציאות שמחוץ למסך, שאיימה לחסל את הסדרה. היא שרדה, אבל בהצלחה חלקית.
"טהרן" פרצה כזכור לחיינו כסדרת הדגל הראשונה בפרופיל גבוה של כאן 11, אי אז בעידן התמים של 2019. בעונה השנייה אפל טי-וי הצטרפה, וההפקה התעלתה לרמות בינלאומיות. העונה השלישית הייתה אמורה לעלות מזמן, אבל לחיים היו תכניות אחרות: טבח 7 באוקטובר והמלחמה שהגיעה אחריו השאירו אותה על המדף במשך חודשים ארוכים של התלבטויות: מתי יהיה הזמן המתאים להציג שוב על המסך מותחן מדמם שבו המזרח התיכון עומד על סף מלחמה אזורית? גם לזה צריך להתגעגע.
העונה החדשה עלתה לבסוף אתמול, ממשיכה באותה נקודה שבה הסתיימה העונה הקודמת. אין צורך לעשות שיעורי בית: הפרטים החשובים מוזכרים וההוויה היא אותה הוויה מחוזקת בדמויות חדשות (מכאן והלאה: ספוילרים על קווי עלילה בסיסיים, תתמודדו).
אחרי החיסול הדרמטי שסיים את העונה שעברה ומותו של אהובה בפיצוץ מכונית, הסוכנת תמר (ניב סולטן) נמלטת הפעם בכלל מהמוסד, כשראשת הארגון (שרה פון שוורצה) זועמת עליה ורוצה במותה. היא אף שולחת אחריה מתנקש יהודי-איראני אכזרי בשם "האוח" (ששון גבאי, האיש שמסוגל לגלם גבר מכל תרבות ובכל שפה). סולטן מצליחה להציל את עצמה כשהיא משכנעת את הארגון שיש ביכולתה להשיג פרטים על תכנית הגרעין האיראנית. בדרך לשם היא מפלרטטת עם מבריח, מצילה מקלט לנשים, מגיעה לכלא אווין הידוע לשמצה אחרי שהיא מסייעת לאישה שהוכתה מפני שלא לבשה כיסוי ראש ברפרור למחאת הנשים האיראניות, וכמובן: מערבבת ומתערבבת עם היריב האולטימטיבי שלה, קצין המודיעין פראז כמאלי (שון טאוב, מצוין כתמיד). איכשהו, בעלילה צץ גם יו לורי ("האוס") כפקח גרעין אידיאליסט שמנסה לחשוף את ההפרות האיראניות באמצעות שתילת מצלמות ומוצא את עצמו הולך ומסתבך.
תמר ופראז שונאים אחת את השני, אבל גם תלויים זה בזה. שניהם נמצאים בין הפטיש לסדן, נלחצים תחת המוסד, חוששים להיתפס בידי איראן. שני סוכנים בודדים שמנסים להיחלץ מפני הארגונים שאיתם הם הזדהו. הסיטואציה הזו מביאה לשיא את דרמת הריגול ואת הטשטוש בין הצדדים, בין טובים ורעים ובין רודף לנרדף. בהתאם פיתולי העלילה הם קיצוניים, משחק המוחות בלתי נגמר, והכול מתובל באקשן מצוין. גם המשחק מספק: סולטן נטמעה בתוך הסוכנת הבלתי נלאית, טאוב שורף את המסך וששון גבאי, ובכן, יודע דבר או שניים על לגנוב הצגות. לא שאין הגזמות, לא שאין רגעים מופרכים, לא שכל זה עמוק מדי או בכלל - אבל כמותחן כיפי, "טהרן" חזרה בכושר נפלא. מארבעת הפרקים שנשלחו לעיתונאים, כחצי עונה, נראה שהיא הטובה והחכמה בתולדות הסדרה.
ובד בבד, אולי כל זה לשווא. הסיפור הבסיסי של "טהרן" הוא הסיפור הביטחוני של ישראל ואיראן עד לפני שנה וחודשיים, מה שנראה כמעט כמו פנטזיה נוסטלגית היום: מלחמת ביון קרה ונצחית, שמלווה באימה מפני יום הדין שבו האלימות תעלה על פני השטח בעימות ישיר. בטיימליין של המציאות, זה כבר קרה. המתקפות יצאו לדרך. המזרח התיכון עולה בלהבות. מה הטעם במלחמת צללים טלוויזיונית כשנחיל כטב"מים אמיתי בדרך אליך?
במילים אחרות: הגיבורים של הסדרה עסוקים בתחבולות שנועדו למנוע מלחמה הרסנית ורחבת היקף. בטירוף של 2024, הסיפור של "טהרן" נראה כמעט נאיבי. מרירים ולמודי אזעקות, ההצלחות הקטנות של תמר רביניאן נדמות כמו משהו ששייך לעבר. אין ברירה: נתנחם באקשן כאילו הוא שייך למציאות אחרת, כאילו הוא לא קשור אלינו כלל.
העונה השלישית של "טהרן" משודרת מדי יום שני ב-21:30 בכאן 11.