בדרך כלל, פרק קלאסי של "ארץ נהדרת" נפתח עם הפוליטיקה הטעונה ביותר ומקליל בהדרגה לעבר עולמות הבידור. לא פעם נאמר שהקומדיה הטובה יותר מסתתרת דווקא בחלק השני והמשוחרר יותר ולאו דווקא בפאנל הקשוח, שבשנים האחרונות נאלץ ללוות רגעים לא מצחיקים בעליל בחייה של מדינה לא מצחיקה בעליל, שהחיים בה מופרכים מכל מערכון שיעלה על הדעת. היום, במקומות האלה, "ארץ נהדרת" כבר מוותרת לפעמים על הסאבטקסט או על הפאנץ' - כי הרי אין בדיחה נבזית יותר ממה שפוליטיקאים מספרים על חשבוננו. בחלק המאוחר, לעומת זאת, בזמן שרוב ההומור הוא אסקפיזם חביב במשקל נוצה, יכול לצוץ מדי עונה איזה יהודה חן, שפזמון אחד שלו מציג פרודיה כה מושלמת שאין מה להוסיף עליה.
אבל לפעמים, רק לפעמים, בסוף התכנית מתחבא מערכון נדיר ורדיקלי באמת, שמחבר את שני הקצוות, מנצל את הכישרון האדיר שנמצא באולפנים האלה ועושה בקלות את מה שאלף מערכונים על נתניהו ובן גביר לא יצליחו. אתמול רגע כזה הגיע.
מדי שנה בחנוכה תום יער לובשת את מדי הקונדיטור של מיקי שמו ומציגה את הסופגניות הכי מופרכות שניתן להעלות על הדעת. הדמות נושאת את שמו של שמו, אבל הבדיחה היא לא באמת על חשבונו אלא על התרבות הישראלית כולה. זו קומדיה גאונית בביצוע ובתוכן: הסופגניות האלה הן הבדיחות האולטימטיביות על האובססיה סביב המעדן הבצקי ורווי השמן ועל הקפיטליזם החזירי שמעודד עיצובים יותר ויותר קיצוניים שלו, וחשוב הרבה-הרבה יותר: הן חושפות את כל מה שמופרע בישראל של היום.
זה מתחיל בחיקוי המהפנט של תום יער הנהדרת - חיקוי שמצליח להיות בו זמנית מאופק וחולני, שבו קונדיטור נטול מודעות עצמית מציג בזו אחר זו סופגניות שאין בהן כל צורך, ולאט לאט מאבד את הקשר עם המציאות. הדמות של "שמו" שמרבה לספק קריצות תמימות כביכול בחיוך כפייתי מבקש להרים את המורל, אלא שהכול הולך ומתעוות.
כך, יש סופגניות לפי יחידות צבאיות, ואפילו אחת עם לוף שמוקדשת לחיילי המילואים, אבל בגלל שהם "נטחנים" הכול הולך לבלנדר. ליד הסופגניות בסגנון "החרמון" ו"החרמון הסורי", יש גם סופגניה חות'ית עם ג'חנון, סחוג ורסק, אבל יש גם סופגניית מטולה ("אם כבר מדברים על לא נעים") וסופגניית כטב"ם. אפילו מבצע הביפרים הופך לסופגניה שמתפוצצת, ולמרבה החלחלה מוצגת אפילו "סופגניית סינוואר" עם אוזניים של עכבר וחור באמצע.
כל זה קיצוני וגס כמובן, נדמה בלתי סביר במציאות - אלא שבפועל, חלק מזה כבר התגשם בדרכים כאלה ואחרות, לעתים בצורה של סופגניה ממש, אבל לא רק: אסונות מעובדים לתרבות פופ, קריאות חלולות מתגשמות כמוצרי צריכה (כובעי "ניצחון מוחלט" למשל), והאקטואליה הקשה מדווחת כרכילות ונשכחת למחרת. במידה מסוימת, הסופגניות הבדיוניות האלה אפילו תמימות יותר ממה שמתרחש במציאות.
זהו נרמול הטירוף הישראלי במובנו המתקתק והאגבי. בשיאיו הקיצוניים, החיקוי הזה הוא המחשה מחרידה לכך שבאווירה לאומנית הכול בסוף הופך לקיטש מסוכר, מעורר בחילה וצרבת. אפילו זוועות המלחמה, אפילו הסיוטים של כולנו - הכול בסוף נטחן עד דק במכונת הנרמול. רק תביטו על הסופגניות של "מיקי שמו", ותבינו כל מה שצריך על הסחרחורת הישראלית בסופה של 2024.