רמי פורטיס פותח את המופע שלו בבית האופרה בהזמנה למופע בלהות. "ברוך הבא להצגה על קץ החלומות, אנחנו מעלים עכשיו עולם בלהבות, הירושימה מון אמור לעד", הוא מכריז בפאתוס מלא אימה, "במיוחד למענך טירוף ללא גבולות, אנחנו נשחק לך קומדיה של זועוות, הירושימה מון אמור לעד". מתגנב לו שם גם צחקוק. אולי בגלל הרצינות המוגזמת שבכל העניין, בפני ההמונים היושבים באולם המכובד. אולי ממבוכה קלה, אולי כי הוא מבין משהו שאנחנו עוד לא.
הירושימה אהובתי לעד, כתב פורטיס בעקבות סרט הפולחן של אלן רנה. אמנם, "אופנהיימר" החזיר את הפצצה לעניינים, אבל תמונות החורבן של התרבות האנושית התחלפו. האלימות הנרחבת של המאה ה-20 זעזעה את המערב לזמן מה. כמה דורות אחר כך, הקטסטרופות של המאה ה-21 נראות מעבר לחלון ומתקבלות כמעט באדישות. ואלה לא רק המלחמות: העולם דקדנטי, גרוטסקי, ילדותי מתמיד. תמונות העולם הדיסוטופיות שפורטיס תיאר בשנות השבעים, השמונים והתשעים הן אקטואליות לחלוטין. הפאנקיסט הנצחי עולה לבימת האופרה עולה כמו נביא זעם שהתגלה כצודק. כמו הג'וקר המשועשע מול השיטה הקורסת. פלא שהוא מצחקק? אם לא נצחק, נבכה, ובאמת: יש לו הרבה טריקים בשרוול.
המופע נקרא "פורטיס באופרה - הנה בא השקט", והוא שולח את האיש שהמציא את הרוק האלטרנטיבי בישראל להתנסות קצת אחרת. זה לא רק הקהל היושב: הסטליסט מורכב גם משירים נדירים יותר, העיבודים בחלקם כוללים כלי מיתר. זה לא לגמרי מינורי, ולא לגמרי איזוטרי - מנת הלהיטים נוכחת גם נוכחת - ובכל זאת, זאת הזדמנות להקשיב. במילים אחרות: מדובר בחגיגה למעריצים השרופים. זהו המשך טבעי לאלבום האולפן האחרון והמופלא שלו, "מדור פיות", שיצא כבר לפני שבע שנים, שעטף את הרוקר הוותיק בצמר גפן ורוד וחולמני שהלם אותו היטב, וזאת גם חלק מהחגיגה הנמשכת של יום הולדתו ה-70: מופע מעונב ומושקע לאאוטסיידר האולטימטיבי.
זה לא רק הצחקוק. על פניו, פורטיס שידר שהוא לא חש כל כך בנוח. "אני לא אופרה", הודה. נדמה לי שההיפך הוא הנכון. כלומר: העולם ההרמוני של המופע הזה אולי באמת מתאים פחות לשאגות כמו "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" או "אין קץ לילדות" - ואכן שניהם לא התגלגלו כלל אל הסטליסט - אבל בהחלט לצד המסקרן, המסתורי ואף ההזוי של האמן. הוא מתאים ועד איך לעולם החלומות המרהיב של "אגם ענקית" או "הצדפה המהדהדת" המופלא, שזכה לביצוע שבו ניכרה גם התרגשותו של הזמר עצמו.
יחד עם הלהקה שכוללת את דני עבר הדני בקלידים, אורי קוטנר וגיא פורטיס בגיטרות ואנה רז בתופים - ורוב הזמן גם את נעה איילי בצ'לו - פורטיס בורא את הפנטזיה הדיסוטופית שלו על הבמה במילים וגם בתנועה. הוא מהפנט. כמו המאסטרים הגדולים, הוא מגיש הופעה רב-ממדית: מה שהשיר מספר, מה שהוא מקרין על העולם שבחוץ, מה שהוא מקרין אל הדמיון. השירים האלה מעולם לא היו צבעוניים יותר, אולי גם בגלל עבודת תאורה משובחת, שמצטרפת ככלי לכל דבר על הבמה, מציבה עמודי עור ומערפלת עוד קצת את התודעה. וזה בעצם הסיפור כולו: זה מופע רוק רק כביכול, בפועל אנחנו מרחפים עם השירים האלה בעולמות אחרים. וככה הוא מדלג בין חליפת החלל של "החבר אני" לקבל עוד חדשות מהירח, ושטים ב"אוקיינוס הדמעות". להתראות בחלומותיו.
רוב הזמן זה יפהפה, אבל חייבים להגיד שפורטיס לא ניצל עד הסוף את הפורמט, וחבל. הרצף השקט עבר בהדרגה לרוק עם "הנה בא השקט" וכך זה נמשך לאורך רוב המופע, שרק בחלקו המאוחר הופיעו סוף סוף עיבודי המיתרים המופלאים של אבנר קלמר. ובינתיים, גם המציאות מתחילה להתגנב פנימה אל האימה שבתוך השירים. "עד מתי נמשיך לצעוד עם הרובה ביד ומוקפים גדרות?", הוא שואל, "עד מתי נמשיך לחיות עם הצל המאיים". פורטיס מודע לזה. "בואו לא נהרוס את הערב עם פוליטיקה", הוא מבקש, מנסה לכאורה להתחמק ממריבה שתגנוב את הפוקוס לשירים, ומיד-מיד אחר כך הוא שר "גם פה המלחמה צועקת", השורה הפותחת של הקלאסיקה "תחנה סופית", ובכלל לא ברור אם הוא מתכוון לברלין או לרחבה הסמוכה של כיכר החטופים. הרי בכל זאת, לברוח מהמציאות אי אפשר באמת, והפוליטיקה כבר הרסה הכול ממילא.
הדובדבן שבקצפת הוא הנשק הסודי של פורטיס מאז שנות ה-80: אחד, ברי סחרוף, אולי שמעתם עליו, במיני-איחוד לא רשמי. ראיתי שלושה איחודים של השניים האלה על הבמה, ואיכשהו נראה לי שכאן באולם הסגור, בלי הלחץ להפציץ בלהיטים, הם נהנו הרבה יותר מאשר במופעי הענק ההם. סחרוף הצטרף אל "מועדון החולמים על צדק" מ"על המשמרת", שהכין את הקרקע לביצוע סוחף של "ניצוצות" הנצחי. כאן המעריצים כבר לא יכלו לעצור את עצמם, רצו לעבר הבמה ועמדו. אופרה-אופרה, אבל בכל זאת פורטיסחרוף על הבמה. מה עוד אפשר לבקש?
סחרוף יורד, ואחרי "השיר של ז'אק" - מחווה לעוד שותף מיתולוגי - מגיעים סוף סוף המיתרים לשירים "אצבעות דביקות", "הצדפה" (כאמור), "שנות אור" החללי אף הוא ועוד שני שירים נוספים עם סחרוף: "העולם האמיתי" ושיא השיאים - מה שהתחיל עם "הירושימה מון אמור" מסתיים עם "שקיעתה של הזריחה", גדול שיריו. הוא מתחיל כשהבמה חשוכה לגמרי, אחר כך עוברת לאדום, וכל הציוויליזציה הקורסת נפרשת מול עינינו, וגם החורבן הפרטי שלנו. אין כבר עיר ואין רחוב, והאופק שחור. פורטיס נשאב פנימה. "השמש עומדת במקום", הוא זועק וכמעט נכנס לטראנס מהמם. אין באמת מילים, רק השתאות מול אמן ענק ששוב התעלה על עצמו.
פורטיס חוזר להדרן עם עוד שני שירים. "בין החדרים", עם העיבוד הקולי והכלי הכי משוכלל ותיאטרלי של הערב. כשהוא שר "מתוך בדידות אתה מבין שידידות עם עצמך היא דבר סביר" בהתכוונות עמוקה, נדמה היה שזו הייתה ההגשמה שהלכה הכי רחוק לקונספט של "פורטיס באופרה", ואפשר היה רק להצטער שלא היו יותר שירים ברוח הזאת ולדמיין מה היה קורה אם לשם היו הדברים הולכים; ולבסוף רק הוא ובנו גיא על הגיטרה. "חבול ומאושר בארץ לא שומעים", הוא מסכם, ומזכיר מה מחכה לנו בחוץ: "יהיה חם, דביק ועצבני, אי שם ביער ישראלי". אנחנו יודעים פורטיס. שוב צדקת. הג'וקר שוב צחק אחרון.
המופע "פורטיס באופרה" יעלה שוב ב-16 בינואר במשכן לאמנויות הבמה וב-4 בפברואר בבארבי בנמל יפו.