האופק צבוע בשחור: טל שלו על "שקיעתה של הזריחה"
כלב מתרוצץ על גבעה, ארנבות במסע, גמדים צוחקים, עולם שמח וכחול. אי אפשר להקשיב היום לפתיחה של "שקיעתה של הזריחה" של רמי פורטיס מבלי להיזרק במכה לדקות האחרונות של הנץ החמה לפני שעלתה הזריחה האיומה והנוראה של 7 באוקטובר. השיר, שפורטיס כתב בהשראת סרט האנימציה הבריטי "כשהרוח נושבת" שמתאר את זוועותיה של מלחמה גרעינית וריפרר במקור ליום שבו הופצצה הירושימה, הפך ברגע אחד לטקסט נבואי, לאומי וקיומי, בארון השירים הישראלי. ב-06:29, שמש לבנה של תחילת אוקטובר הטילה קצת אור, ואז - צבעה את האופק בשחור.
ומאז, כבר תשעה חודשים, האדמה היא צל שחור: של מלחמה מידממת, של חטופים, חללים, אבלים, פצועים ועקורים משני חבלי ארץ, בהם אין כבר עיר ואין רחוב. כמו בסרט הבריטי שהשפיע כל כך על פורטיס ובני דורו, עם הזוג הלונדוני המבוגר ששורד את השואה הגרעינית ובטוחים שבקרוב מישהו יחלץ אותם מהחורבן שמסביבם, גם ישראל מצאה עצמה ב-7 באוקטובר עם הנהגה מופקרת וחסרת אחריות, שממשיכה לצעוד אל פי תהום, בלי תוכנית, בלי אופק, בלי חזון. וככל שחולף הזמן, כבר לא צריך לדמיין דיסטופיה או פטריה בחלון: אין עוד תקווה, הכול מתמוטט, נשאר רק חלום. אין ספק שביום הנורא ההוא החלה שקיעתה של הזריחה שלנו, והיא נמשכת עד עכשיו.
פצצה ללב, ואגרוף למוח: ניר יהב על "תלוי על הצלב"
אחרי שנירוונה שטפה את העולם עם הרוק האלטרנטיבי המופלא שלה, יצא לרדיו "תלוי על הצלב", השיר הכי גראנג'י של רמי פורטיס וזה שמזכיר יותר מכל את הסאונד האדיר של הלהקה האמריקנית האגדית. זה היה השיר הראשון מתוך "שוטר פושע והענק הלוחש", אלבומו הרביעי של פורטיס, והמצליח ביותר מבחינה מסחרית.
כשנזכרים בשיר אהוב, עולה לפעמים בעוצמה התחושה הפיזית שעברה בך כשהאזנת לו לראשונה. עד היום, ולמרות שחלפו 30 שנה מאז, אני זוכר מצוין את הפצצה ללב ואת האגרוף למוח שהלמו בי כששמעתי את הגיטרות המכסחות של פורטיס, וכשנחשפתי לסיפור על חרב הנינג'ה שננעצה לו בגב כשעמד תלוי על הצלב. זה היה רוקנרול כמו ששמעתי בחו"ל, גיטרות כמו שגיטרות שצריכות להישמע, שילוב עצום של זעקה, זעם ואהבה.
אחרי שנים שבהן עבד עם מינימל קומפקט וברי סחרוף, קיבלנו את רמי פורטיס. נטו רמי פורטיס. הייתה בשיר האדיר הזה תחושה שהוא שוב חזר לתחילת דרכו, לבסיס של הרוקנרול. זה היה מרענן, זה היה חדשני, זה היה בול.
הגיטרה שמנסרת את אירופה: יניב גרנות על "לייפציג, ברצלונה"
גם במונחי 2024, קשה לדמיין את הנסיעה ממזרח גרמניה למערב אירופה כמשהו אחר חוץ מכביש ארוך ושחור שכולו מנהרה תודעתית. היום, הדרך הזאת תגבה מנוסעיה 18 שעות נטו. בשנות השמונים, על כביש מחוספס הרבה יותר, ביבשת חסומה ועצורה הרבה יותר, ועם וואן הופעות שוודאי היה חבוט ורוק-אנד-רולי כנדרש, ספק אם אפשר היה להגיע תוך פחות מיממה.
וזה בסדר, כי האגדה המבוססת מספרת שחברי מינימל קומפקט, ורמי פורטיס בתוכם, מעולם לא עשו באמת את הדרך הזאת, ואף פעם לא ראו את הערפל עומד ללא תנועה מחוץ ללייפציג, או את לייפציג עצמה לצורך העניין. גיאוגרפית ודוקומנטרית מדובר פשוט בשקר, אבל סיפורית זאת האמת כולה.
כי בעולם המדומיין שבו אם תיסע מספיק זמן בסוף תגיע, אפשר ממש לדמיין את פורטיס פותח חלון באירופה ונותן לגשם לכסות את התמונה בישראל. כמעט ארבעה עשורים מאז שהטיפות האלה הרטיבו אותו והציפו אותנו, אנחנו עדיין מחכים - לשיחי חרדל ולהפסקת סיגריה, להתאוששות שתבוא אחרי רגע השבירה, ובעיקר לגיטרה הטובה שמנסרת את הלילה, לחתיכות.
הביקורת שהקדימה את זמנה: שגיא בן נון על "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי"
השיר הבלתי נשכח "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ניצנץ באלבום הבכורה של פורטיס, "פלונטר", שיצא ב-1978, וכשמו, ליווה את תהפוכות הטלוויזיה הישראלית לאורך עשורים. פורטיס, שחתום על הלחן לצד סמי בירנבך שכתב גם את המילים, הופיע עם השיר בתכנית "עלי כותרת" של ירון לונדון בערוץ הראשון וגם בכתבת טלוויזיה באותה שנה שעסקה ב"נוער בישראל ביום העצמאות 1978", תיעדה את הקלטת השיר ובה נאמר בין השאר: "באנגליה שרים 'אקדחי המין' נגד המלכה, בישראל שר רמי פורטיס נגד הטלוויזיה". ברבות השנים קליפ מחודש שלו פתח את שידורי ערוץ המוזיקה, כמחווה לשיר שפתח את שידורי MTV בארה"ב, על כוכב הווידאו שהרג את כוכב הרדיו.
שיתוף הפעולה הראשון הזה בין פורטיס לבירנבך, שני אמנים שבאו משולי התרבות ולימים חברו למינימל קומפקט, הוליד שירים חריגים לתקופה שבמידה רבה הקדימו את זמנם, בין השאר בנימה הפאנקיסטית, שבאה לשיאה בשיר הזה, וגם בתכני השיר הביקורתיים כלפי הערוץ הראשון, בן העשור בלבד, בעידן טלוויזיוני אחר לחלוטין.
באופן אירוני, לימים מי ששר על "מסך הטלוויזיה הנורא" וגם קטל ריאליטי מוזיקלי בראיונות ("'כוכב נולד' היא בשבילי מושבת עונשין") - הפך לשופט ב"אקס פקטור" ברשת למשך שתי עונות, מה שאכזב חלק ממעריציו, שהעדיפו שיעשה טובה וייצא מהתמונה הזאת. בסוף, גם על הפלונטר הזה הוא התגבר.
גרסת הכיסוי המושלמת: דוד רוזנטל על "בבוקר של קטיפה"
כשהתבקשתי לבחור את השיר האהוב עלי של רמי פורטיס, ידעתי שהוא יהיה מתוך "סיפורים מהקופסא". מה שלא היה ברור, ובמידה מסוימת לא מובן אפילו לי עד לרגע זה, הוא מדוע גלגל הרולטה של האלבום המופתי הזה נעצר דווקא על "בבוקר של קטיפה". הרי כל שיר שם הוא יצירה בפני עצמה, למה ללכת דווקא על גרסת כיסוי?
ובכן, כנראה שדווקא בגלל זה. פורטיס העז בכלל להיכנס לנעלי הבריטון הענקיות של לי הייזלווד האלמותי, הביא נערה בת 12 (סאלי לדרמן) כבת דמותה של ננסי סינטרה, וכל זאת בשיר עם מקצב כמעט בלתי אפשרי לשחזור. כל זה ראוי להערכה. העובדה שהביצוע שלו עצום כמעט כמו המקור היא כבר בונוס ענק.
היו קאברים עבריים שהצליחו במידה זו או אחרת, רבים אחרים נכשלו. פורטיס הביא את הגרסה העברית ל-"Some Velvet Morning" לרמה של שלמות, בסיועו הנכבד של סמי בירנבך, שתרגם והצליח להעתיק בדיוק רב את המלנכוליה. פדרה עברה בשלמותה מהייזלווד אל האקס-קומפקטים וריפדה את הלבבות של כולנו בקטיפה רכה, נעימה ועצובה.
האיש שלימד אותנו לצרוח: נדב מנוחין על "נעליים"
ביולי הזה, כולנו צריכים מקרר שיקרר לנו את המוח. אם החום הבלתי נסבל לא מספיק, מצטרפים אליו האלימות, הטמטמת, השקרים, הצעידה העיוורת לעבר התהום, או כמו שקוראים לזה: 2024. איך אפשר שלא לרצות כל הזמן לשכוח, לברוח, לצרוח?
כמו במקרים רבים אחרים, ההמנון "נעליים" של פורטיסחרוף מ-1990, היטיב לתאר אז את מה שרבים עדיין מעדיפים להתעלם ממנו. במארש הצבאי על עולם שטובל עמוק בתוך דם, טיפשות ופערים חברתיים עצומים, אבל מסמם את עצמו בסיסמאות, סלמון מעושן, צריכה, טקסים וקרקסים, פורטיס לא רק צעק שהמלך הוא עירום, אלא גם ממה עשויה האמבטיה הנתעבת שבה הוא מתקלח.
ככל שצוללים עם "נעליים", המילים נעשות יותר מטורפות, והזעם משתלב בצלילים עד להשלמת אחד מהמנוני הרוק הישראלי הגדולים בכל הזמנים. זה רמי פורטיס במיטבו: האיש שצועק כמו משוגע כדי להראות שהעולם משוגע הרבה יותר; שמעדיף להגיד את האמת גם אם היא לא נוחה לברית המשולשת של הפופוליזם, המיליטריזם והקפיטליזם; שידרוש שגם אם העולם הולך לעזאזל, לפחות לא נצא נעליים.
אפילו הגיטרות בוכות - דרור זמיר על "השיר של ז'אק"
המתופף האגדי ז'אן ז'אק גולדברג, שהלך לעולמו ב-2006, הונצח לאורך השנים בלא מעט שירים שנכתבו לזכרו, בין היתר על ידי אהוד בנאי, אסף אמדורסקי, ברי סחרוף ועמיר לב. באלבום "פורטיס משולש", שיצא ב-2009, נמצא אחד השירים המרגשים שבהם - וגם אחד השירים המרגשים של רמי פורטיס עצמו - "השיר של ז'אק". השניים שיתפו פעולה לאורך השנים, החל מההרכב "ז'אן קונפליקט" ועד לפורטיסחרוף (כולל אלבום הקאמבק שלהם "על המשמרת", שיצא ב-2006, קצת לפני מותו של גולדברג מסרטן).
"השיר של ז'אק" הוא שיר געגועים קורע לב. "לפעמים שומעים את האיש המרעיש, חובט על במה בשמיים", פורטיס כותב שם. "גלגל לנו שוב שנדע איך לשוב, כי אין מי שיצחיק את הקצב". הוא שר לאורך השיר ברוך, בקול נמוך ומלטף, סדוק מעט. עד שמגיע הקטע בו יובל שפריר וגיל סמטנה (שותף ותיק של השניים) מכריזים: "בום טראק, בום בום טראק", כקול ההלמה המפורסמת של גולדברג על התופים. פורטיס עולה לגבוהים וספק-צועק-ספק-מייבב בצרפתית, שוב כמחווה לגולדברג הבלגי: "Je veux pleurer (אני רוצה לבכות), כי אין מי שיסמן".
זו דרכו המושלמת של פורטיס להביע את געגועיו לחבר הוותיק, שמבהירות מי היה על הבמה ומחוצה לה. עכשיו אפשר לשמוע גם איך הגיטרות בוכות.
שיר הלל לאישה העוצמתית: קארין ארד על "חתול מפלצת"
"חתול מפלצת" הוא השיר שהכי מזוהה מבחינתי עם פורטיס בשיאו. מאוד פרוע, אדג'י - פורטיסי. הערך שלו עבורי כנראה נובע מהמקום שבו נפגשנו, השיר ואני: ב-1988, כשהייתי בת 16, בדיוק בתקופת גילוי המיניות, והכוח שנלווה אליה שהוא גם משכר עבור אישה צעירה שמגלה שהיא יכולה להפוך עולמות באמצעותו, וגם מפחיד מאוד. הרגעים שבהם אישה צעירה מבינה כמה השפעה יש לה על גברים כשהיא צועדת על שפת הבריכה בביקיני, כמה זה כיף, ובד בבד גדול עלייך בכל כך הרבה מידות, ועלול לצאת משליטה ברגע אחד ולהפוך ממבט או מחמאה לאירוע לא נעים, או אפילו קטלני. "חתול מפלצת", אם כן, מגלם את המורכבות הזאת, של תפקיד הסקסיות בחיי כל אחת, וחרב הפיפיות שהוא.
"חתול מפלצת" הן מילים שמתארות את המפתה האולטימטיבית ששולטת בסיטואציה ועושה מה שבא לה מתי שבא לה. אם תרצו, "חתול-מפלצת" למעשה מייצג את האישה העוצמתית של התקופה ההיא. גם האופן בו השיר מוגש גורם לו להישמע כמו שיר הלל לעוצמה שלה, על כל מורכבויותיה, החל מהחתול הסקסי, והמעט בלתי צפוי, וכלה במפלצת, שלא תאכל לעולם שיט מאף אחד - וזו האישה שרציתי להיות.