פדרו אלמודובר הוא לא רק במאי: הוא מותג. והכותרת "סרטו החדש של פדרו אלמודובר" היא תמיד סוג של אירוע. הבמאי הספרדי הפך לתו-תקן - כל סרט צבעוני, קווירי או מלודרמטי נמדד ביחס אליו. סרטו החדש, "החדר הסמוך", הוא עוד נקודת ציון בקריירה שלו - לראשונה אלמודובר מביים סרט באורך מלא באנגלית. אחרי שני סרטים קצרים בהם השתפשף על השפה, קיבלנו ממנו 107 דקות אמריקניות למהדרין, לכאורה. כי צפייה ב"החדר הסמוך" מזכירה לנו שסרטיו מעולם לא דיברו באמת בספרדית, כמו שעכשיו הם לא מדברים באנגלית. כולם דיברו את שפתו של אלמודובר, והתרחשו בעולם שלו. אנחנו רק מוזמנים להתארח.
הפעם הוא לוקח אותנו לניו יורק, ומציג בפנינו את אינגריד ומרתה: אינגריד היא סופרת, מרתה - כתבת מלחמות בדימוס. בצעירותן הן היו חברות קרובות, אבל עם השנים, כמו שקורה לעתים, הקשר נותק. כשחברה משותפת מבשרת לאינגריד שמרתה גוססת מסרטן, אינגריד יוצרת איתה קשר ומתחילה לסעוד אותה, לומדת יותר טוב מיהי מרתה, את סודותיה ועברה ואת עברם של האנשים שאהבה וכבר מתו. אינגריד מנסה לעורר במרתה אופטימיות שלא באמת אמורה להתעורר בה. מרתה יודעת שהמוות קרב, ומסרבת לתת לסרטן להיות זה שיהרוג אותה - היא זאת שתעשה את זה בעצמה, ורק צריכה שאינגריד תתלווה אליה לבית היפהפה ששכרה לעצמה בוודסטוק, ותהיה שם איתה בחדר הסמוך כשזה קורה.
אינגריד היא ג'וליאן מור, מרתה היא טילדה סווינטון. אלמודובר הוא במאי הדיוות הגדול ביותר שעוד עובד, ולכן לא היה ספק שברגע שיעבור לאנגלית, יתגייסו למשימה זוכות אוסקר נוצצות כמוהן. 40 שנה במקצוע והוא עדיין נהנה פשוט לתת לשחקניות אדירות כמו מור וסווינטון ללבוש בגדים יפים ולהגיש טקסט מלודרמטי ברצינות תהומית. בשביל חובבי הז'אנר (ואני, לצורך העניין, אחד מהם) זה תענוג, פשוט כי אף אחד לא עושה את זה כמוהו.
הרי לא משנה באיזו שפה יעבוד, אלמודובר יישאר אלמודובר, אמן טלנובלות שמביא אותן לפסטיבלי הקולנוע היוקרתיים ביותר בעולם. בכל פינה שאליה "החדר הסמוך" הולך, אלמודובר מוצא הזדמנות לסחוט כמה שיותר דרמה ויצרים, בין אם מדובר בפלאשבק קצר, מונולוג אגבי, גלולה שהלכה לאיבוד או ניצב חתיך. כל סיקוונס יכול לתפקד עבורו כסרט קצר בפני עצמו, שורות קצרות יכולות לספר סיפור שלא בהכרח מתקשר לעלילה המרכזית, פשוט כי הוא רוצה לנצל את תשומת לבנו ולתת לנו להכיר יותר טוב את העולם שלו.
ובכל זאת, הוא מבקש מאיתנו להסתכל על כל הדרמה הזאת בריחוק: הצילום מוקפד ואנליטי כמעט יותר מדי, יפהפה אבל מנוכר בו זמנית; הטון שבו הדמויות מדברות לפעמים יכול להיות מלאכותי יותר ממה שאנחנו רגילים לו בקולנוע. זאת מלודרמה שמבקשת מאיתנו לחשוב על מה שלרוב רק שובר לנו את הלב. הליבידו מתפוצץ בלי שאף דמות תצעק או תמרר בבכי, בזכות הפסקול של אלברטו איגלסיאס (המלחין הקבוע של אלמודובר) שמאזן בין המוגזם למאופק, ובעיקר - הצבעים.
כמו תמיד, אלמודובר מספר סיפור שלם באמצעות צבע. הוא יודע לבנות עולם שלם של רגש באמצעות הדרך שבה הליפסטיק האדום של ג'וליאן מור מתכתב עם הסוודר הכחול שלה ועם האוטו האדום של טילדה סווינטון, וזה מרהיב דווקא ככל שזה יותר אגבי. זאת הזדמנות להזכיר שעל עיצוב ההפקה של הסרט אחראית המעצבת ענבל ויינברג, ישראלית שפועלת בניו יורק ועבדה בין השאר על עיצוב ההפקה בסרטים כמו "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"סוספיריה". זה שיתוף הפעולה הראשון שלה עם אלמודובר, והיא קולעת בול לסגנון חזותי שנבנה על ידיו כבר ארבעה עשורים.
ולמרבה המזל, כל זה מובל על ידי שתי שחקניות שיודעות את העבודה. מור מרגשת גם בתפקיד הפסיבי שקיבלה פה, בו היא נדרשת בעיקר להגיב. סווינטון היא זאת שקיבלה את התפקיד הראוותני יותר: היא האישה עם הסודות האפלים שעומדת בגאווה מול המוות. והיא עושה את זה כמו כוכבת קולנוע מהסוג שאלמודובר מעריץ מאז שהוא ילד, על הקו שבין בטי דיוויס לכרמן מאורה - היא כנה ואותנטית, ולא מאבדת לרגע מיליגרם של זוהר.
כמו ווס אנדרסון, כריסטופר נולאן וקוונטין טרנטינו שקמו אחריו, אלמודובר נהיה לז'אנר משל עצמו, בין אם מדובר בסרטיו הקיצוניים והקינקיים משנות השמונים והתשעים ובין אם מדובר בדרמות העדינות שלו משני העשורים האחרונים. הוא ממשיך את הקו שהתחיל עם "אמהות מקבילות" ונהיה יותר פוליטי מבדרך כלל, כשדמות בגילומו של ג'ון טורטורו מגיעה כדי להכריז כמה שהוא מפחד ממשבר האקלים ומעליית הימין הקיצוני ברחבי העולם. ולמרות שעסק במוות גם קודם לכן, הפעם הוא מתאר אותו כמשבר מוחשי וצפוי יותר מדי שמחכה לכולנו, ומסיים את הסרט בלי להחליט אם זאת סיבה להיות אופטימי או פסימי.
זה לא התסריט המהודק ביותר שלו (כשיש לפחות שלושה קווי עלילה שלא מקבלים איזושהי סגירת מעגל הולמת כאילו מישהו פשוט שכח לטפל בהם), אבל מדובר ביוצר שמדי סרט מזמין אותנו לבלות בעולם שהוא רק שלו. "החדר הסמוך" הוא לא אחד מסרטיו הטובים ביותר, אבל הוא מכניס את צופיו (אותי, לפחות) לעולם אחר, צבעוני, דרמטי ועשיר יותר. ובשביל זה אנחנו הולכים לקולנוע מלכתחילה.