בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ ואת הקול של מירי מסיקה. וישם אותה בהיכל התרבות אשר בעיר תל אביב, כשמאחוריה התזמורת הפילהרמונית הישראלית ולהקת נגניה לזמר ממיטב מזמוריה. ותפליא התזמורת בנגינתה ותעטוף את קולה השמיימי בליווי תזמורתי עשיר, רב רבדים, צבעוני ומפנק, בתזמוריו של הכלייזמר אבנר קלמר. ותזמר מסיקה, ותישמע כדיווה, זמרת גדולה מהחיים, ששירתה חובקת עולמות ומפארת חלומות רקיעים על הנצח. ותידמה כנסיכה בסרט קלאסי של דיסני, מוקפת בציפורים, לבושה בשמלה לבנה מפוארת, ועופרים צעירים אוחזים בשולי שמלתה, ושירתה הופכת מדבריות צחיחים לגנים פורחים, צובעת את האופק בוורוד ותכול.
ותפליא מסיקה במופע עם שיר הערש "שיר לשירה", פרי עטם של יהונתן גפן וקורין אלאל ז"ל, אותו גאלה מתהום הנשייה. ותבצע במופע את השיר הנפלא "אחת בלילה", מתוך האלבום שהוציאה רק לאחרונה משירי אסי דיין המנוח, ותזמר אותו בשלמות, בדייקנות, מעדינות ועד עוצמה. וירגש הביצוע הנדיר את המאזין עד כי לבו רטט בקרבו. ותקדם התזמורת את הוואלס השני של שוסטקוביץ' לפזמון "אף אחת", גם הוא בקצב הוואלס, ותסמקנה הרעיות שבקהל למשמע המזמור "יום ראשון" על אשת איש הנושאת את עוונה.
וילהט ההיכל מלהיטים כ"מלך", "לשם", "באה אליכם", "נובמבר" ו"עכשיו אתה חוזר בחזרה" הבלוזי. ויצטרף הקהל לשירה. ותחתום מסיקה את המופע בקלאסיקה "שיר ערש" של אלתרמן וארגוב, ותסגור מעגל מקץ עשרים שנה עם ראשית הקריירה שלה, עת השתתפה במחזמר "שלמה המלך ושלמיי הסנדלר", שהשיר נכלל בו בגרסה ההיא.
ויוקלט המופע וייצא לשירותי הסטרימינג. ויאזינו בני ישראל להקלטות, ויתענגו, ויסיטו מחשבתם מאימי המלחמה ומטרדות היום-יום. וירא אלוהים כי טוב.
דנה ברגר - "בלב פתוח"
דנה ברגר החלה את הקריירה כרוקרית, אחרי כמה שנים שינתה כיוון והפכה לזמרת פופ-רוק רך עם הפקה אקוסטית-אלקטרונית. בהמשך הלכה לכיוון ההעצמה הנשית, כאמא ורעייה. כעת, בגיל 54, היא מצליחה להמציא את עצמה מחדש בפעם השלישית, כאמנית ניו אייג'ית ששרה על התבוננות פנימית, זרימה, התחברות לעצמי, לטבע וליקום. עם כל סל הקלישאות שהז'אנר הזה כולל, עם שירים בשמות כמו "לנשום", "רוח חופשיה", "כל מה שיש זה עכשיו", "אני חיה", "היי נהר", "עטופה ומוגנת" ו"תאמיני בך".
אפשר להיות ציניים כלפי ברגר, ואפשר להאמין לה ששרשרת המשברים שפקדו אותנו בשנים האחרונות, מהקורונה ועד הטבח והמלחמה, כולל נפילת רקטה בסמוך לביתה שממנה היא ומשפחתה ניצלו בנס, גרמה לה לצאת למסע חיפוש פנימי אשר נועד לשמור על השפיות ושלמות הנפש שלה מפני הזוועות שבחוץ. אפשר להאמין, כמוה, בכוחה של המוזיקה לחבוש פצעים ולרפא, מוזיקה כתרפויטיקה. אפשר להאזין לאלבום הזה בעיניים עצומות ולהתענג על קולה של זמרת ואמנית שמחבקת, מלטפת ומכסה בשמיכה של השלמה ורוגע.
העבודה על העיבודים וההפקה המוזיקלית עם מאור שוורצברג אווררה את הצליל של ברגר. הגיטרות המכסחות של תחילת הקריירה והמרבדים האלקטרוניים של ימי עופר מאירי פינו את מקומם (רוב הזמן) לפרקשן, יוקללה, חליל, גיטרה אקוסטית, צ'לו (מאיה בלזיצמן) וחצוצרה (אבישי כהן). "עטופה ומוגנת", למשל, נפתח בזרימה של מים. ב"שיר הספירלה", שנשמע כנולד באחת הסדנאות שהיא מעבירה, מלווה אותה מקהלה שכוללת את דן תורן המנוח, החבר והשותף המוזיקלי ללהקת בלאגן.
ברגר מתמודדת עם האובדן שלו בשיר "כל מה שיש זה עכשיו", שיר אקזיסטנציאליסטי שמדבר על המורכבויות של החיים, ואפילו מדגדג קצת פוליטיקה, בשורות כמו "אין שלום בלי מלחמה" ו"אין אדמה בלי דם". השורה הרלוונטית למותו של תורן היא כמובן "אין כאב בלי נחמה". השיר כולל סימפול עם קולו של תורן, מתוך ראיון טלוויזיה מ-2003, בו הוא מצטט בית מהשיר "הפסקתי להבטיח", שהלחין למילים של מאיר גולדברג לאלבום "מבריח מכס": "הפסקתי להבטיח, להבטיח זה הכי קל, מפה לאוזן החלום עובר, אז הפסקתי להבטיח, שנגיע, לנו אין מקום אחר".
ברגר מכסה כאן את "אבא" של אביתר בנאי, שגם מהפה שלה נשמע כמו תפילה לבורא עולם, אבל אפשר לייחס אותו גם ליחסים המורכבים שהיו לה עם אביה בילדותה. כך או אחרת, מדובר בגרסה ראויה בהחלט. הציטוט של בנאי מפרק ב' ב"שיר השירים", "יונתי בחגווי הסלע... השמיעיני את קולך", שממשיך ל"תשירי לי שיר חדש חדש, שיאיר ליבי ואת מיתריי", הוא מוטו לאלבום הזה כולו. ברגר חיפשה "שיר חדש" שיאיר את ליבה ומיתריה, ומצאה אותו.
שבק ס' - "מסיבת סוף העולם"
לשבק ס' תמיד תישאר זכות הראשונים כמייסדי ההיפ הופ הישראלי אי אז לפני שלושים שנה עם אלבום בכורה מופתי ראוי להערצה, אלבום שני אדיר והשפעה על להקת-על כמו הדג נחש. אבל האלבום החדש של השבק, פרט לשני שירים טובים, הוא בינוני לגמרי. מוקי, חמי, מירו, נימי, פילוני, פלומפי בי, ג'יימס ודוידי אומנם הקימו את האימפריה, אבל מאז השלטון התחלף כמה פעמים וכיום טונה ופלוטניק הם הקיסרים, כשמתחתם סצנת היפ הופ גועשת. והנה עכשיו פתאום באים הדודים מיבנה וטוענים שהם היו פה קודם ושהם הכי גדולים. קצת מזכיר את סאבלימינל הפאתטי שהכריז לפני שנתיים שאבא בא לעשות סדר בבית.
"מסיבת סוף העולם" הוא אלבום שמיועד לבני ארבעים ומעלה, שגדלו על השבק ורוצים להרגיש שוב לרגע צעירים, ובתקווה למשוך גם קהל צעיר שיגלה אותם, כמו שקרה ללהקות ניינטיז אחרות, כמו איפה הילד ומוניקה סקס. אבל קצת קשה למשוך קהל עם שירים חדשים שרובם נשמעים כמו מיחזור של חומרים ישנים, עם יכולת מועטה להמציא את עצמם מחדש.
מלהקה ששרה "אין כבוד" ו"נופל וקם" ואמן כמו מוקי, שכתב שירי מחאה נצחיים כמו "כולם מדברים על שלום", מצופה להגיב למה שקרה כאן בשנה פלוס האחרונות, גם אם הם לא להקת מחאה מובהקת כמו הדג נחש. זה קורה מעט מדי ומאוחר מדי, בשיר השישי "אמן" ובשיר השביעי (מתוך שמונה) "אם אפול". בחמשת השירים הראשונים שבק עסוקים בלנסות לשחזר את תהילת ימי "תתקעו בחצוצרה" ו"מכופף הבננות", בהצלחה מוגבלת, בשירים עם שמות כמו "WTF", "פה גדול", "יאללה ביי" ו"אוי לא". אכן, אוי, לא.
בולט לטובה בקבוצת השירים הזו הוא "מה הבעיה", בזכות ורס (בית) מעולה של מוקי, שמתחיל בחיסונים ומשבר האקלים ובהמשך סוגר חשבון עם כל המלעיזים על ההשתתפות בריאליטי ואלבום המיינסטרים "לב חופשי". מופת של ראפ.
השיר השישי, "אמן", מדבר על אמונה אישית בתוך הכאוס הכללי של החיים. הוא שני בטיבו כאן רק לשיר השביעי, "אם אפול", שמתחיל איטי ושקט וכולל ממש שורות מחאה, כולל קריצה למאיר אריאל: "קל ליפול לתוך שנאה אחרי שמזילים דמעה, לא צריך היום גפרור, להצית שריפה גדולה, התעוררת לסיוט, אזעקה יורדת ועולה, הכל תלוי על חוט השערה / זה לא נעים לראות מטוס תקיפה דרך דמעה שקופה בשדה התעופה, חיים להשכרה משלמים על הסחורה, למות בעד ארצנו זה דבר יקר נורא". סוף סוף. אלא שבשיר האחרון, "עד הסוף", הם חוזרים לשופוני ולאוונטות, עם פתיחה של נימי, שהפך עם השנים לראפר קשה להאזנה.
יש להקות שמתבגרות בחן ובכבוד, אבל האלבום הזה, פרט לשני שירים, לא מוסיף הרבה כבוד לשבק ס'. מנגד, הם היו ונשארו בוודאות להקת הופעות מצוינת (ראיתי אותם באמפי ראשל"צ והם עפו באוויר), כך שהכבוד במקומו מונח.
ניר כנען - "כחול"
ניר כנען הצעיר והמוכשר הוציא אלבום בכורה יפה ממש בשם "כחול". מי שמאזין לו עשוי לדמיין ילד פלא שמנגן פסנתר מגיל חמש, גדל על מוזיקה קלאסית ולמד אצל טובי המורים, אבל הרקע והקריירה שלו הם דווקא תיאטרליים, מה שמסביר את האופי של חלק מהשירים.
כנען, בעזרתו של המפיק המוזיקלי טוקי שטרן, מחבק באלבום הזה את המוזיקה הקלאסית חיבוק חזק ומצליח להטמיע אותה באסופת פזמונים, חלקם הגדול במקצב ואלס, רובם עוסקים ביחסים רומנטיים עם דמויות נשיות. יש בו מהתחכום של יוני בלוך, מהמוזיקליות של יוני רכטר, קצת מהשבריריות של אביתר בנאי ומיצר הנקמה של שלומי שבן, והוא בעיקר קליל ואלגנטי ותיאטרלי כמו אוהד חיטמן. כזמר הוא מספיק טוב כדי להחזיק לאורך אלבום שלם, אבל פוטנציאל השירה שלו רחב ועמוק יותר ממה שהוא משמיע כאן, מה שבטח ייצא החוצה בהמשך הקריירה.
האלבום מתחיל ב"אוברטורה" קלאסית שמתחברת לפופ, קטע שמחזות וסרטים יכולים מאוד ליהנות ממנו. "סוויטשירטים באוגוסט" הוא שיר טוב, מורכב ואמיץ על הפרעות אכילה ודימוי גוף בעייתי, שמוזיקלית מתקשר חמישים שנה אחורה לימי "קצת אחרת". כנען שר: "תקבור עמוק תנעל בחוץ, אתה הכול, אתה טעות, נולדת כלום וכך תמות", וכשהוא שר על "כאבי גדילה", אי אפשר שלא לחשוב על אביב גדג'.
אחריו מגיע להיט הרשתות "שיר לנטע", ואלס רומנטי עשוי היטב ומהנה, כמו מפגש בין טקסט של דני סנדרסון לפסנתר ולעיבוד של קרן פלס. "חורף" נשמע כמו שיר רומנטי תיאטרלי, מתוך מחזמר, עם שינויי קצב, אנרגיות ואווירה תוך כדי השיר. "עוד" הוא עוד ואלס, הפעם על פרידה.
ב"די", רוק רך אולד פאשן, שמתחיל קצת כמו "שוב היא כאן" של רכטר, הוא מבקש "תני לי לנשום לידך", מודה ש"זה מסתבך מדי" ומסיים בקטע אופראי. ההשפעה הקלאסית ניכרת גם ב"הדמות הראשית", שיר מאוד תיאטרלי ודרמטי, כשבליווי פסנתר הוא מתאר בחורה שפגעה בו קשה.
ב"הנר של האהבה" העלילה ממשיכה להסתבך עם יחסי שנאה ואהבה, אמת ושקרים, חברים שבגדו ושברון לב. רצועה 9 היא "מעבר" שכולו קלאסי. כך גם הפתיחה של "כל הזמן את שלי", עוד ואלס רומנטי, ומיד אחריו "אל תלכי" ואלס רומנטי נוסף. "פסטה בשמנת" הוא ואלס רומנטי שלישי ברצף.
ב"רפריזה", שנמשך רק 45 שניות, הוא סוגר מעגל עם "סוויטשירטים באוגוסט" ושוב עוסק במוות: "החיים הם הרפתקה, והם רצף של שטויות, הם הומאז' לאיך שבאת מתייפח", ומסיים מקברי: "תבחר אתה איך תעזוב אותם". זה יותר קטע של שחקן ממחזה מאשר שיר, שמיד זורק לפזמון של "יחסי הציבור של המוות" של מאיר גולדברג.
שיר הנושא "כחול", שמסיים את האלבום, הוא מופת של שירה, כתיבה, הלחנה, עיבוד והפקה, עם מלודיה מלבבת, סיפור על אהבה מורכבת וכמעט מושלמת, שמסתיימת בפרידה ובתקווה לאהבה אחרת, סיום נאות למחזמר ורגע השיא שלו.
זה אלבום שמתאים לבית קפה צמוד להבימה או לקאמרי, בחורף של מרכז תל אביב, כשהגשם נוזל על החלונות ובפנים זוג צעיר מכורבל על ספה עם משקה חם. השאלה לגבי כנען היא האם ב-2025 יש לרדיו ולקהל סבלנות למוזיקאי-שחקן צעיר ומוכשר, ששר ואלסים תיאטרליים על אהבה, מבלי להיות קיצוני, צעקני או מוטרף. ההצלחה של "שיר לנטע" אומרת שכן. הלוואי וזה נכון.