מסופר על רבי זלמן מגורליץ, בעל "המידות הטובות", שפעם התארח בביתו של גביר קמצן. הגישו לפניו קוגל, והרבי טעם ממנו בעדינות. "נו", שאל המארח בגאווה, "איך הקוגל?". "מצוין", השיב הרבי, "רק חבל שאני כבר יודע איך הוא ייגמר". "מה פירוש?", תמה המארח. "פשוט מאוד", חייך הרבי, "כשאני רואה קוגל כל כך קטן, אני כבר יודע שהוא ייגמר מהר מדי".
חביב ככל שיהיה הסיפור הזה, הוא לא התרחש באמת. למיטב ידיעתי גם לא היה רבי זלמן מגורליץ ואין ספר יהודי בשם "המידות הטובות". אבל זה לא משנה. כמו שנוחעם שטיסל (ששון גבאי המופלא) תמיד אומר - "מעיישה טוב הוא אף פעם לא שקר".
מעשיות וסיפורים הם הכוח המניע של "קוגל", סדרת הבת של "שטיסל" שסיימה היום (חמישי) את עונתה ביס. היא מתרחשת בשנת 2013, כלומר במקביל לאירועי העונה הראשונה של הסדרה האם, ועוקבת אחר ליבי (הדס ירון) הפוגשת בטראם בחור חרדי בשם יואליש (רועי ניק) ומתאהבת בו כליל - והוא בה. במקביל היא מתחילה לכתוב סיפור בהמשכים בעיתון ומכירה כך את בורעך העורך (אורי אלבי), שנשבה גם הוא בקסמיה. בתוך כך, אביה נוחעם מתקרב אל האלמנה הטרייה פנינה בומבך (רותם אבוהב), בעלת מסעדת הקיגל האהובה בשכונה, וחובר אליה כשותף.
אם יש משהו שניכר מיד ב"קוגל", מעבר למיקומה באנטוורפן האפורה במקום בירושלים, זה שהיא מסוגננת בהרבה מ"שטיסל". לא פלא, בהתחשב בכך שאמונה עליה החוליה המדהימה מאחורי "הטבח", אחת הסדרות שמבוימות, מצולמות וערוכות הכי יפה בישראל: ארז קו-אל ביים, גיא רז צילם ואיתמר גולדווסר ערך. הפסקול (של אסא רביב, תום דרום ותמיר מוסקט) משלים גם הוא את החוויה - סינמטי ורך בה בעת, מפיח בה חיים ממזריים או עדינים לפי צורך.
ההיבטים הללו מחדירים כל כך הרבה עזוז לתסריט של יוצר "קוגל", יהונתן אינדורסקי (שיצר גם את "שטיסל" עם אורי אלון). תנועות המצלמה מעניינות, מלוות את הדמויות - הבדל מהסטטיות המתסכלת לא פעם של "שטיסל". המצלמה של רז מחפשת תמיד את היופי גם באפרוריות האירופית. מלאה בתנועה מתמדת, משחקים בפוקוס, מסגורים מעניינים והשתקפויות יפות (האהובה עליי היא השלולית שמבעדה אנחנו רואים את ליבי פותחת מטרייה).
ולמרות השדרוג הטכני, ביסודה "קוגל" דומה מאוד ל"שטיסל". למעשה היא משכפלת את הדינמיקה שלה. בסדרה המקורית האב התכליתי ובנו הרווק מדי ובעל הנפש האמנותית חיו ביחד כמעין שותפים אחרי שהאמא נפטרה. בספין-אוף עמדת המוצא דומה מאוד: נוחעם וליבי חיים ביחד אחרי שהאמא (מילי אביטל) עוזבת, לפחות עד שמתגלה פרצופו האמיתי של האב, וההבדל בזיקה הארטיסטית הוא שליבי מבקשת לכתוב לעומת קיווע שרצה לצייר. ובאותה מידה שהציורים של קיווע עמדו כנגד אורח החיים החרדי היו מנוע עלילתי ב"שטיסל", כך קורה הפעם עם הכתיבה של ליבי.
כבר בשניות הראשונות של הסדרה מקריינת ליבי מתוך הספר שכתבה: "כל דבר הוא סיפור. סיפור שקרה או סיפור שיקרה. למישהו, מתישהו, איפשהו". בהתאם, הסדרה כולה היא סיפור אחד גדול, שבעצמו מתפקע מסיפורים קטנים.
תכופות מדובר בסיפורים שאנשים מספרים לאחרים, כמו דרשות מוסר על בתו של גביר שהחליפה את שמלת חתונתה עם נערה ענייה, או מנת רגל קרושה שהובילה להולדתו של עורך הדין שייע (שי אביבי). או כמו עלילות הבדים שרוקם נוחעם כדי לעקוץ אלמנות אבלות ולהרוויח מהן כסף. פעמים אחרות אלה סיפורים שאדם מספר לעצמו מתוך שכנוע עצמי: אני גביר חשוב שראוי לקבל הזמנה לבית המרחץ היוקרתי; אני מאוהבת בו כליל ולא מסוגלת לשקול מישהו אחר.
מכל הסיפורים הרבים בסדרה, זה שכנראה מגדיר את "קוגל" כולה מגיע בפרק הרביעי: בורעך מספר לליבי כי רבי נחמן מברסלב נהג לומר שגם שידוך שלא הסתייע נושא בחובו תיקון שהיה צריך לקרות, כך שבעצם אינו מיותר. ברגעים האלה מספקת "קוגל" את אמתלת קיומה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
סדרות פריקוול עשויות להיות מדהימות, אפילו מופתיות, ע"ע "סמוך על סול". אבל עבור סדרה כמו "קוגל", שמרכיב גדול בה הוא סיפורי האהבה המקסימים, הידיעה שליבי צפויה לעבור לישראל לא הרבה זמן אחרי כן - לכאורה מעקרת מראש את הציפיה והקסם. אנחנו יודעים שבסופו של דבר ליבי לא תשתדך ליואליש וגם לא לבורעך (אם כבר לבחור בין השניים, אז ברור שבוערך). אנחנו גם יודעים שנוחעם הגרוש לא יתאחד עם האלמנה בומבך.
אם בתחילת הסדרה היה בכך משהו שמעורר תהיות על ההצדקה לקיומה, הוא נמוג ככל שהיא מתקדמת. הכל אמנם צפוי, אבל הרשות נתונה (וגם לא באמת הכל צפוי). "קוגל", כמו שרמז בורעך, היא יצירה שנועדה לאפשר לגיבוריה להיתקן. לכן אף שאנחנו יודעים מה יקרה איתם בהמשך, כשיטוסו לישראל אחרי שבובע מלכה תשקע בתרדמת, התיקונים שבדרך יפים ושובי לב, ובמהלכם הסדרה יודעת לא פעם גם להפתיע.
במקרה של נוחעם התיקונים מובהקים במיוחד. התיאור שלו בפרקים הראשונים נראה על גבול הקריקטורה האנטישמית, מן הסתם בכוונת מכוון: רודף בצע נכלולי שלא בוחל אפילו בגניבה, אף גדול מתנוסס מעל שפמו - פרט שגם הדמויות עצמן מתייחסות אליו. אבל ככל שנוקפים הפרקים, מוצגים צדדיו המורכבים, הכובשים של נוחעם, ההומים מצ'ארם, פגיעוּת והשריטות שהובילו אותו לאן שהוא.
על פניו אצל ליבי המסע פחות מובהק (שימו לב, מכאן והלאה ספוילרים ל"קוגל" ול"שטיסל"). הוא אמנם מחזק את האישיות שלה שכבר הכרנו, ואגב כך יוצר אירוניה כנגד קורותיה ב"שטיסל" - כשם שחשבה שעליה להפסיק לכתוב כאשר תינשא ליואליש, כך דרשה מקיווע להפסיק לצייר כתנאי לנישואים.
עם זאת, התפקיד שלה גדול מזה. כמספרת הסיפורים המוגדרת של הסדרה, ליבי היא הציר שעליו נע הכל. היא התגלמות כוחם של הסיפורים. לא רק אלה שאדם משתף, אלא גם אלא שהוא בוחר למנוע מאחרים - כמו כשהיא לא משתפת עם יואליש את המידע על הסופרת (ירדן בר כוכבא) שגנבה ממנה בטעות את הסיפור; או כמו נוחעם שמסתיר את מעשיו הנלוזים עד שהם מתפוצצים לו בפרצוף, ואז גם נמנע מלהודות על האמת אפילו בקבוצת תמיכה.
הסיפורים האלה מעצבים את גיבורי "קוגל" כמו מים שמשייפים אבן. הם מעשירים את הדמויות כפי שהכרנו אותן בסדרה המקורית - הן בנפרד והן באמצעות החיבור הטבעי, המתוק והמר ביניהם. מותה של ליבי בעונה השלישית של "שטיסל" היה שובר לב גם כך, מתוקף ההשפעה שלו על קיווע. אבל "קוגל" בוראת את ליבי מחדש כמישהי, מעניקה לה, ובכן, סיפור, והופכת את הטרגדיה הממשמשת לכואבת עוד יותר. גם עבור אביה, שב"שטיסל" כמעט שם קץ לחייו אחרי מותה, וגם בכלל: אובדן של אישה כישרונית, חכמה, דעתנית וחסרת פשרות.
למרות שאינה נטולת רבב - הדיאלוגים בה נשמעים לפעמים מאולצים, כנראה המחיר של לחיצה על דוושת הסיפורים והמעשיות - עונת הפתיחה של "קוגל" היא המגובשת והמרשימה ביותר מאז הראשונה של "שטיסל". דמויותיה מגלמות בהן את אותה מורכבות שהיא פגומה ומושלמת בו זמנית, אותה אנושיות גדושה בסוכר ובכל זאת לא סכרינית, אותן מעלות מוכרים שלמדנו להכיר ולאהוב. כולם חלים על הסדרה כולה. כמו פריקוול טוב באמת, היא לא רק עומדת היטב בפני עצמה, אלא גם מחזקת את הסדרה שממנה נולדה.
כל פרקי "קוגל" זמינים ביס ויאודי.