תקציר עלילה של סדרה הוא בדרך כלל רק טיזר לסיפור הגדול שהיא מבקשת לגולל. "קבוצה של עובדים שעברו מרצונם ניתוח שמפריד בין הזכרונות שלהם בעבודה ומחוצה לה, מתחילים לגלות את האמת על התאגיד שלהם", היא דוגמה מצוינת. זאת בהחלט דרך מקוצרת להציג את הרעיון הכללי של "ניתוק", ואגב כך להשאיר הרבה מאוד מרחב לאופן שהרעיון הזה מתפתח בסדרה עצמה. המקרה של "אדמה סוררת" ("American Primeval"), המערבון החדש של נטפליקס, הוא דוגמה די נדירה למקרה ההפוך: מה שתקראו הוא בדיוק מה שתקבלו, בלי תוספות ובלי הרחבות.
הישירות הזאת לא מפתיעה לנוכח האיש שעומד מאחורי הסדרה. מארק ל' סמית, ידוע בעיקר כתסריטאי של "האיש שנולד מחדש", יצירה שמזכירה לא מעט את "אדמה סוררת". שתיהן מבוססות על סיפור אמיתי של הישרדות בתוך עולם פראי, ברוטלי וחסר רחמים, שמציע מעט מאוד סיבות להיקשר לדמויות או לקוות לתוצאה חיובית כלשהי. זה לא מקרי שסמית לא זכה למועמדות על תסריט עבור הסרט (שזכה באוסקר על בימוי, שחקן ראשי וצילום) לא באוסקר, לא בבאפט"א (האוסקר הבריטי) ואפילו לא בגלובוס הזהב. היה מעט מאוד סיפור בתוך מסע הייסורים והגיהנום של יו גלאס (ליאונרדו דיקפריו). קשה להאמין שב"אדמה סוררת" הוא יקבל יחס שונה.
כי מדובר אמנם בסדרה מרהיבה, עשויה היטב ולפרקים קטנים מדי גם מרגשת. היא בהחלט יצירה שראוי לשקול היטב אם לצפות בה מבחינת הסיבולת הרגשית שלכם, אבל בהנחה שתצליחו לעמוד באלימות והאכזריות הקשה, מצפה לכם מסע שאין בו כמעט רגע דל. עם שישה פרקים בלבד היא גם לא מרגישה ארוכה או עמוסה מדי אף שקשה להאמין שניתן לצלוח אותה בבינג' רצוף אחד. ובכל זאת, בסופו של יום, קשה להמליץ עליה בלב שלם.
"אדמה סוררת" מגוללת את סיפורו של המערב האמריקאי הפרוע וחסר החוק ב-1857, ומתכתבת עם "מלחמת יוטה", שניטשה בין המורמונים לממשל הפדרלי האמריקאי. מיליציה מורמונית אלימה ורצחנית מבקשת לקבע את מעמדה ומקומה בשטח, כשהיא לא בוחלת באמצעים כדי להשיג את מטרתה. זו הייתה תקופה רוויית מתח שהובילה למה שנודע כ"מלחמת יוטה" - עימות אלים בין המורמונים לצבא ארה"ב, שבמהלכו התרחש גם "טבח מאונטיין מדוז" הנורא, שבו נרצחו באכזריות למעלה מ-120 מתיישבים על ידי מיליציה מורמונית בשיתוף עם ילידים אמריקאים. המאבק על השליטה בטריטוריות המערביות הוביל לשרשרת אירועים אלימים שהותירו צלקת עמוקה בהיסטוריה האמריקאית.
על הרקע הזה, מגיעה לאזור שרה ראוול (בטי גילפין, "GLOW"), אישה צעירה שמבקשת להימלט עם בנה מערבה, אל האזור שבו נמצא אביו. קיים ספק גדול אם האב אכן מחכה לשניים או מעוניין בנוכחותם, אבל שרה נחושה לצאת אל המסע מסיבות שעוד יתבהרו בהמשך, על אף האזהרות והסכנות הרבות שממתינות לה בדרך. "בני אדם ובני תרבות הם שני דברים שונים לגמרי, גברת ראוול", מזהיר אותה בעל מבצר באזור (שיי וויגהם המעולה, "אימפריית הטיילת"), ללא הועיל. היא מנסה לגייס את עזרתו של גבר שתקן ומיוסר בשם אייזק (טיילור קיטש, "אורות ליל שישי"), שישמש עבורה כמדריך. ללא ידיעתם מצטרפת אל הכרכרה שלהם גם נוסעת סמויה - נערה אינדיאנית שנמלטת מחייה המרים. הנבואות השחורות על העתיד לבוא ממהרות להתגשם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
מבחינה אסתטית, "אדמה סוררת" היא בהחלט חוויה שניכרים בה הרבה כישרון ומחשבה. מארב חיצים קטלני של שבט אינדיאני נוחת בצילומים רחבים יפהפיים על פני שדה הקרב, בעוד קורבנותיו נפוצים לכל עבר והמצלמה הרועדת דולקת בעקבותיהם. זוהי אמנם בחירה לא שגרתית שמפוגגת את האשליה של הזמן והמקום, אבל היא מנכיחה מאוד את תחושת חוסר היציבות והסכנה התמידית שאורבת בכל פינה בעולם הקשוח של הסדרה. פיטר ברג (יוצר "אורות ליל שישי", שמתאחד כאן עם קיטש בפעם החמישית), מביים בצורה נפלאה את הקרבות והתלאות הללו, שמשתנים בכל פעם בהתאם לסכנה התורנית, עם זאבים ממשיים ואלגוריים שממתינים לגיבורים רגע אחרי שנחלצו מקודמיהם. התוצאה כמעט תמיד מרתקת ואינטנסיבית. היכולת של הסדרה לחיות בתוך כאוס אינסופי, אבל לאפשר לצופים לא ללכת לאיבוד בתוך הרעש הגדול, היא בהחלט נקודה משמעותית לזכותה.
אלא שלשרשרת האיומים יש גם צד שני: תחושה של ריחוק וניתוק. האלימות הקשה והמטרגרת (כולל אלימות מינית במספר מקרים), נראית בהרבה מקרים כחסרת פואנטה. יצירות אפלות טובות על עולם קשוח ומסוכן, יודעות להעביר את הרעיון גם מבלי להפוך אותו לפורנוגרפיה של מוות, אבל "אדמה סוררת" נראית כמי שנהנית ממנו. לא די בהרג של אדם מטווח אפס, נדרשת גם תלייה שלו לאחר מכן. לא די ברצח רגיל, נדרש קלוז-אפ של שיסוף גולגולת. לא די בהצגה של קרבות רצחניים, נדרשת גם התמקדות בתוצאותיהם. בתוך האכזריות הזאת, נותרת מעט מאוד אנושיות, מעט מאוד מהות. מסע תלאות שמתמקד כמעט לחלוטין בתלאות.
על פניו, "אדמה סוררת" כוללת עוד סיפורים מלבד זה של שרה ובנה, אבל אף אחד מהם לא חשוב מספיק או מעניין מספיק. המאבק המורמוני מובל על ידי דמות של פוליטיקאי כוחני ומניפולטיבי (שהיה קיים באמת), אבל קשה למצוא בו משהו מעבר לנבל גנרי עם נאומי תוכחה דרמטיים ושאיפות לעוד כוח. גם סיפור של כומר שמחפש אחר אשתו האבודה, מספק מעט מדי עומק ביחסים בין השניים ולכן גם מעט מאוד סיבות להיקשר אליהם רגשית. הסדרה מנסה לעתים לשלב רגעי חסד קטנים ואלה מאירים לרגע את החשכה הגדולה, אבל מיד כבים שוב. האנושיות כמעט ואינה קיימת בתוך עולם של רדיפה אינסופית.
ההיעדר הכמעט מוחלט הזה של תקווה, של אור בקצה המנהרה, מבדל את "אדמה סוררת" מהמערבון המעולה הקודם של נטפליקס, "חסרי אלוהים". גם שם הכוחניות והאלימות שלטו, אבל החסדים והאנושיות היו בולטים ומשפיעים הרבה יותר. הם הפכו את האובדן (או הסכנה לאובדן) למורכב יותר, אבל גם את ההצלחה וההתעלות לחזקים יותר. "אדמה סוררת" כל כך מרוכזת בצורך להדגיש את האפלה האנושית מכל צדדיה - מתאוות בצע ועד ניצול כוח - עד שהיא שוכחת את הסיבה שכדאי להילחם עליה. זה ניכר גם בדיאלוגים ובמרחב המועט שניתן לשחקנים להעביר את הדרמה. הם בעיקר עסוקים בלרטון ולסבול, לכאוב ולהמשיך קדימה, כאילו הדרך עצמה היא המטרה ולא האמצעי.
יהיו מי שיאמרו ש"אדמה סוררת" בסך הכל נמנעת מיופימיזם וצביעות. היא רואה את האנושות במלוא כיעורה, אז כמו היום, ומציבה אותה כמראה עבורנו. אם רק תינתן בידינו האפשרות לבחור באלימות כדי להשיג את מטרותינו, סביר להניח שנבחר בה. הבעיה בתפיסה הזאת היא שהתוצאה שלה היא חגיגה של כל מה שהיא מבקרת: אלימות לשם אלימות ומחיקה של צלם אנוש. מבחינה בידורית נטו היא גם מאוד קשה לעיכול עבור מי שמחפשים משהו לברוח אליו מהמציאות הלא סימפטית. גם אם היא צודקת בתפיסה הקשוחה שלה את האנושות, היא לא מציגה אותה בחוכמה.
"אדמה סוררת" זמינה במלואה בנטפליקס.