לונדונית צעירה מחפשת פטריות הזיה ברחובות אמסטרדם. איש לא מוכן לעזור לה, עד שהיא נתקלת באישה ישראלית, שמבוגרת ממנה בהרבה. משם, השתיים מחליטות לבלות את היום ביחד. הלונדונית ברחה מהלוויה של אמא שלה, והישראלית ביטלה את החתונה שלה בהתראה של יום, להפתעת כולם (כולל החתן). הדרמה העיקרית מחכה להן בבית, אבל הן - זואי התיכוניסטית הבריטית ורות הישראלית הבוגרת - בורחות ממנה בשמחה גדולה ליום של כיף, חברות וסטלה טובה.
זוהי בגדול רוב עלילת הסרט "יום באמסטרדם", סרטה הרביעי של רוני קידר ("ג'ו + בל", "סופעולם", "משפחה"), קולנוענית עצמאית שפועלת בתעשייה שבה אין באמת קולנוע עצמאי. אין סיבה לצפות ממנו להרבה התרחשויות דרמטיות: הצמד הראשי שלנו מסתובב ברחובות העיר ועושה צחוקים, ולכן השאלה הבסיסית פשוטה למדי - האם כיף לבלות עם הבחורות האלה? ובכן, חלק מהזמן כן. לא תמיד.
זואי הבריטית מגולמת על ידי נל בארלו, ואיתה היה לי קשה ולו מפני שהיא מגלמת בתוכה את הבעיה העיקרית של "יום באמסטרדם": מדובר בסרט ישראלי שכמעט כולו באנגלית, ונראה כאילו פונה לעולם יותר מאשר לכאן. אלא שבערך 50% מהסרט הוקדש לדמות שפשוט לא האמנתי שקיימת, בדיאלוגים שהיו יכולים להישמע הרבה יותר טוב בעברית. זואי לא מתנהגת כמו בנאדם אמיתי אלא כייצוג של צעירה לונדונית, קלת דעת, ספונטנית, מוכת אבל ומפוחדת מתחילתם של החיים האמיתיים - והיא נראתה כמו כל בנות דמותה שראינו עד כה בקולנוע ובטלוויזיה, אבל לא בעולם האמיתי.
ומולה עומדת רות, והיא דמות פנטסטית. אולי לא הייתי מעוניין להסתובב איתה באמסטרדם מהבוקר עד הערב, אבל הייתי מת לראות אותה בסרט אחר, שבו היא עושה דברים אחרים. רות היא אישה קשה, ומצחיקה, ובוגרת קצת יותר משהייתה רוצה להיות, ומלאה באהבה לעצמה - אהבה שיש בה רק קצת נרקיסיזם ובעיקר המון כבוד לכל הטעויות שעשתה ותעשה. ועל כל זה השחקנית נעמה אמית (מיוצרות וכוכבות סדרת המערכונים "מי זאת") מנצחת במומחיות של אלופה, בסצנות המצחיקות והכואבות ביותר בסרט.
לרות (ולנעמה אמית) מגיע סיפור אמיתי משלה, ובמהלך "יום באמסטרדם" אנחנו נחשפים לטעימות מתוכו - השדים מהילדות, החתונה שלא קרתה - אבל לא מקבלים את הבשר. זה לא בטעות כי אם בחירה מודעת, אלא שהבחירה הזאת לא תורמת לסרט והופכת את כולו לבועה אוורירית. לא כל סרט חייב להגיד משהו על "המצב", אבל חסרה כאן איזושהי פואנטה.
כי "יום באמסטרדם" בסופו של דבר נראה כסרט קצר שנמתח יותר מדי. יש לנו פה כמה סצנות הזיה, קצת אנימציה, כמה נאמברים מוזיקליים (אחד מהם חמוד, השני לא), כמה רפרנסים לאוסקר וויילד, ומעט מאוד תוכן ודרמה. אין לי ספק שיהיו כאלה שיקבלו ממנו משהו, אבל לאורכו לא יכולתי אלא לחשוב על הסרט שיכולנו לקבל: יצירה ישראלית אמיתית, שמדברת ישירות לקהל ישראלי ומדברת אליו בשפתו. כי מגיע לנו לקבל את מה שיש לקידר לתת. קולנוע נשי, מצחיק, נטול חנופה או חשיבות עצמית, כזה שמכיר בעובדה שסמים קלים ופטריות הזיה זה די בקטנה, ומרשה לעצמו להציב במרכזו אנשים פגומים שלא בהכרח נרצה שיהיו חברים שלנו אבל כן נרצה לראות אותם על המסך לשעה-שעתיים.
הדיאלוגים שקידר כותבת מצליחים להתחכם בלי להיות חוכמולוגיים, עם חילופי דברים שנשמעים כמו משהו בין שיר של הביטלס לתסריט של טרנטינו, אבל כמה הייתי רוצה לשמוע את כל זה בעברית, הרחק מאמסטרדם, אולי איפשהו בין בת ים לפתח תקווה. כמה שהייתי רוצה שהשנינות הזאת תשרת סיפור ובו דמויות שיש להן מה להפסיד. אבל ב"יום באמסטרדם" אנחנו נשארים עם שתי נשים שבורחות מהעולם רק כדי לחזור אליו בבוקר למחרת, ואני לא באמת האמנתי להן שהן מצליחות להיות חברות לכמה שעות. חבל.