הסדרה הזו רוצה להיות "משחקי הכס" התנ"כית. היא נכשלת

יש שיגידו שהוא מעולם לא נעלם לשום מקום, אבל לפחות בכל מה שקשור לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, נראה שהתנ"ך חווה רנסנס. רק בשנה שעברה עלו בנטפליקס הסרט "מרים" והדוקו דרמה "התורה כולה: סיפורו של משה" ועכשיו גם באמזון פריים מנסים להצטרף לחגיגה הדתית עם סדרה בשם "בית דוד". עלילה מתמקדת בעלייתו של דוד המלך, אותו מגלם השחקן המצרי מייקל איסקנדר בתפקיד טלוויזיוני ראשון. לאורך שמונה פרקים (שלושת הראשונים עלו יחדיו, והשאר עולים מדי יום חמישי), אנחנו נחשפים לסיפורו של דוד - מרועה צאן צנוע ועד להפיכתו למלך השני של ממלכת ישראל.

במקביל, אנחנו עדים גם להתרסקותו האיטית והכואבת של שאול המלך (עלי סלימאן) ואשתו אחינועם (איילת זורר, שמרגיש כי תפקידה בפרומואים לסדרה גדול יותר מתפקידה בפועל). אם דאגתם, מובן שלא פספסו כאן גם את הקרב האגדי מול גוליית, בגילומו של כוכב האקשן והבודי - בילדר מרטין פורד.

מלבד זורר וסלימאן (שמעדיף להזדהות כפלסטיני, אבל נשאיר את הפוליטיקה בצד), שחקנים ישראלים רבים מגלמים כאן דמויות חשובות יותר ופחות. עודד פהר, שהיה מהישראלים הראשונים לפרוץ בהוליווד עם סרטי "המומיה", מגלם את אבנר. יהלי טופול - מרגלית, שראינו גם ב"המדריך לרצח לילדות טובות", מגלמת את מירב בת שאול, אורי אלבי ("קוגל") מגלם את יואב, ואפילו עדן סבן מופיעה בתפקיד קטנטן של בעלת אוב. כולם מוסיפים קצת עניין לסדרה, שבלעדיהם הייתה עלולה להפוך לשיעור התנ"ך הכי משעמם שנכחתם בו ולא מצליחה להכניס שום ייחוד לסיפורים שכולנו מכירים היטב.

מאחורי "בית דוד" עומד ג'ון ארווין, במאי שניסיונו מגיע מיצירת סרטים שפונים לקהל נוצרי מאמין. בראיונות סיפר כי כבר מגיל צעיר הוקסם מסיפורו של דוד המלך וחלם להביא אותו אל המסך. הבעיה הגדולה ביותר של "בית דוד" היא שהיא מרגישה אפילו יותר עתיקה מהסיפורים עליהם היא מבוססת. המשחק בה פומפוזי, העריכה איטית להחריד ואפילו ערכי ההפקה מרגישים דלים יחסית לשאיפות הגדולות שמאחוריה. בפרק הראשון אולי נחמד לצופה הישראלי לראות על המסך כותרות בעברית (שמתחלפות מיד לאנגלית, כי אל תגזימו), אבל אחרי שההתלהבות מגאוות היחידה שוככת, נשארים עם סדרה שאולי שאפה להפוך את תקופת המלכים של ישראל ל"משחקי הכס", אך בפועל קרובה יותר להצגת סוף שנה בבית ספר תיכון.

אם הייתם זקוקים לתזכורת לכך ששחיתות היא לא רק מגעילה אלא בעיקר מסוכנת, הסדרה הבאה של נטפליקס היא מקום טוב להתחיל בו. "העיר המורעלת" מבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש בעיירה האנגלית המנומנמת קורבי - שהייתה עד אמצע שנות השמונים מוקד משיכה לאנשי צווארון כחול בזכות תעשיית פלדה משגשגת. כמו תעשיות כבדות רבות, גם זו הגיעה לקיצה, ועד סוף שנות התשעים לא נותרו בעיר אלא שלדים של מפעלי פלדה - והרבה זיהום שחדר לקרקע, וגרם לנזק רפואי בלתי הפיך לתושבי המקום, ובעיקר - לנשים הרות.

במרכז העלילה עומדת סוזן (ג'ודי וויטאקר, "ברודצ'רץ'", "דוקטור הו"), אישה כריזמטית עם פה גדול וחיבה לבני זוג גרועים, שמחליטה לשנות את אורחות חייה כשהיא מגלה שהיא בהיריון. מיד עם לידת בנה, היא מגלה שלמרות השינויים שעשתה (הפסיקה לשתות ולצרוך סמים, בעיקר), הוא נולד עם עיוות ביד אחת ועם אצבעות חסרות - מה שכצפוי מטלטל את עולמה. במהלך סיבוב בעיר היא פוגשת אם נוספת שילדה באותו זמן ורואה שגם לתינוק שלה יש את אותה הבעיה - ומבינה שמשהו גדול יותר קורה סביבה. סוזן נוקטת יוזמה ויחד עם טרייסי (איימי לו ווד, "חינוך מיני", "הלוטוס הלבן") - שאיבדה את בתה כמה ימים לאחר הלידה - הן פונות לעורך דין (רורי קיניר) כדי לדאוג שמישהו ישלם את מחיר המחדל.

במקביל, אנחנו נחשפים להתנהלות המרגיזה במועצה המקומית שבראשה עומד רוי (ברנדן קויל, "אחוזת דאונטון", יליד קורבי בעצמו). מתוך שילוב של זחיחות וטמטום, הוא מתעלם מחבר מועצה צעיר שאביו חלה כתוצאה מחשיפת היתר לזיהום, ומנסה להתריע על האסון המתרחש לנגד עיניהם. האם הנשים המוחלשות יצליחו לנצח את הממסד האטום? ומהו בכלל ניצחון בסיפור שהתחיל בטרגדיה חסרת תקנה?

הסיפור שמאחורי "העיר המורעלת" מזעזע, אבל לא יוצא דופן (בכל זאת, מי לא ראה "ארין ברוקוביץ'" בשלב כזה או אחר?). מה שמייחד את הסדרה הוא התסריט החכם, הרגיש והבטוח של ג'ק ת'ורן - אחד היוצרים והתסריטאים העסוקים והמוערכים בבריטניה, שאחראי בין היתר על הסרט "פלא", הסדרה "חומריו האפלים", והמחזה "הארי פוטר והילד המקולל".

ת'ורן, יחד עם קאסט השחקנים המוכשר ובראשם וויטאקר, הופכים את "העיר המורעלת" לסדרה מרגשת, חכמה ויוצאת דופן. למרות שאת הפרטים היבשים ניתן למצוא בקלות בגוגל, המסע של הדמויות בדרך לצדק, ואולי גם לנקמה, הצליח לגרום לי לבכות ולצחוק בו זמנית. לא מובן מאליו.


פרדייז, קסנדרה, חומץ תפוחים: ביקורת 3 סדרות

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

עד לפני מספר שנים, ז'אנר הנואר הנורדי חווה פריחה של ממש. בזו אחר זו מילאו את המסכים שלנו סדרות משוודיה, דנמרק ושכנותיהן, שלמרות השפות הלא-ידידותיות במיוחד (מתנצל בפני המעריצים), הפכו ללהיטים בינלאומיים. המשותף להן? הן היו אפלות, לרוב עטופות בנופים מושלגים, עם גיבורים פגומים הנמצאים על רצף כזה או אחר וסוחבים טראומה אישית, תוך כדי ניסיון לפתור פרשיית רצח או היעלמות מזעזעת. אמנם רק בודדות זכו למעמד הלהיטי של "הגשר", "ההרג", או "בורדרטאון", אך היה ברור שהצופים בעולם צמאים לעוד. ואז, כמעט במפתיע, הן דעכו.

"הרציחות באורה" מנסה להחזיר עטרה ליושנה. הסדרה, המבוססת על ספריה של סופרת המתח השוודית ויויקה סטן, פורסת בחמישה פרקים שתי תעלומות רצח שונות. במרכז העלילה עומדת הבלשית האנה אהלנדר (קרלה סן), שלוקחת הפסקה מעבודתה במשטרת שטוקהולם ונוסעת לנפוש בעיירת הסקי המושלגת אורה, שם היא מתארחת בבית אחותה ומנסה להתנתק מהעולם - מסיבות אישיות ומקצועיות, כמובן. מיד עם הגעתה היא פוגשת את שוטר מקומי בשם דניאל (קרדו רזאזי), שמוצא בה עניין. כשהאנה שומעת על היעלמותה של נערה מקומית בשם אמנדה - ההפסקה שלה מההפסקה נגמרת במהרה, והיא מצטרפת לצוות החיפוש אחריה ובהמשך אף מקבלת תפקיד רשמי במשטרה המקומית.

בניגוד לקלאסיקות של הז'אנר, "הרציחות באורה" באה והולכת מבלי להשאיר חותם אמיתי, למרות שיש לה את כל הרכיבים להצלחה. קרלה סן, שחקנית שוודית עם מעט תפקידים טלוויזיוניים בעבר, עושה עבודה טובה בבניית דמותה של האנה - בלשית חדה ובעלת אינטואיציות מצוינות, אך גם מישהי שסובלת מנכות רגשית וקור שמרגיש לעיתים מקפיא יותר מהטמפרטורות בעיירת הנופש.

ייתכן שהבעיה נעוצה בכלל בספרים שעליו מבוססת הסדרה. כל פיתולי העלילה - שחיתות מקומית, רומנים אסורים, וביקורת חברתית שמאוד מאפיינת את שבדיה - מרגישים צפויים להחריד, והופכים את "הרציחות באורה" לסדרה שאולי תהנו לצרוך בבינג' זריז, אבל ללא ספק תשכחו אותה ברגע שתסיימו לצפות.

על הנייר, היה למותחן הפוליטי החדש של נטפליקס, "יום אפס", את כל מה שצריך כדי להפוך מעוד סדרה בספרייה האינסופית לאירוע טלוויזיוני של ממש. בראש ובראשונה, הקאסט שלה כולל שמות שיכולים למלא את השטיח האדום בטקס האוסקר - בראשם רוברט דה נירו בתפקיד ראשי ונדיר בטלוויזיה. לצידו: ג'ואן אלן, אנג'לה באסט, ליזי קפלן, קוני בריטון, ג'סי פלמונס, מת'יו מודין, ואפילו מארק איווניר. גם מאחורי הקלעים גויסו שמות מעניינים, בהם אריק ניומן (היוצר של "נרקוס"), ואנשי החדשות נואה אופנהיים (NBC) ומייקל שמידט ("הניו יורק טיימס"). התוצאה: שישה פרקים על נושאים שמעסיקים את כולנו - מתקפת סייבר, פחד מיום הדין, והשאלה האם השניים אי פעם יפגשו.

אז מה קורה כאן? ארצות הברית חוותה מתקפת סייבר עולמית קטלנית וקצרה (בת דקה אחת בלבד), שגבתה את חייהם של אלפים ועדיין לא ברור מי עומד מאחוריה. נשיא ארה"ב לשעבר ג'ורג' מאלן (דה נירו) נקרא לחקור את האירועים של מה שמכונה "יום אפס". למרות שלא המשיך לקדנציה שנייה, ואולי דווקא בגלל זה, מאלן נחשב לדמות אהודה במיוחד ונבחר לתפקיד כדי לתת לחקירה חזות אמינה ומקובלת על כל האמריקאים (נשמע מוכר?). בפועל, מאלן לא יודע שהוא עומד להיכנס לעימות עם כל העולם ואשתו (ליטרלי).

"יום אפס", שמתחילה בקפיצה קטנה אחורה בזמן ואז ממשיכה כמעט באופן כרונולוגי, מתפתחת במהירות לאוסף של טוויסטים וקונספירציות. מאלן של דה נירו הוא גיבור חכם, מנוסה ואהוד, תפקיד שמתאים כמו כפפה ליד לשחקן האדיר שמגלם אותו - ומצדיק את המשכורת הגבוהה שהוא כנראה קיבל על הפרויקט. גם ג'ואן אלן ("המועמדת") שמגלמת את אשתו, הליידי הראשונה לשעבר, בעלת קופת שרצים משלה, עושה תפקיד מדויק ואלגנטי.

לפי היוצרים, הדיפ-סטייט חי ובועט, וכאן הוא מיוצג על ידי יו"ר בית הנבחרים ריצ'רד דרייר (מודין המצוין) ובתו של הנשיא לשעבר, אלכסנדרה מאלן (קפלן) - חברת קונגרס שנמצאת ביחסים עכורים עם הוריה. תוסיפו לזה פרשן חדשות קיצוני ומלא תיאוריות קונספירציה בסגנון ג'ו רוגן, מיליארדרית מעמק הסיליקון עם התנהגות סמי-אספרגרית סטייל אילון מאסק, וקיבלתם סדרה שמרגישה כמו מהדורת חדשות אינסופית.

הבעיה הגדולה היא שגם השחקנים הכי מוכשרים ותקציבי הענק לא הופכים את העלילה של "יום אפס" למקורית או מעניינת. הטוויסטים, גם כשהם מפתיעים, לא מצליחים לרגש כי הם מרגישים שרירותיים, והסדרה לוקה בחסך רציני של בציטוטים או רגעים חכמים שיישארו איתכם אחרי הצפייה. לסדרה ששואפת להגיד כל כך הרבה על העולם שבו אנחנו חיים, העובדה שאין בה שום אמירה היא כשל רציני.