בערך לפני שלושים ושלוש שנה, בספר "צינורות", ספרו הראשון של הסופר אתגר קרת שיצא בהוצאת עם עובד, הופיע סיפור קצר, מוזר ואניגמטי במיוחד בשם "הבן של ראש המוסד".
מסופר שם על בחור בשם אלכס, שיש לו רגליים דקות וארוכות והוא לא יודע בכלל שאבא שלו הוא ראש המוסד. הוא חושב שאבא שלו הוא קבלן עפר ואולי יש לו סכסוך עם אחד העובדים הערבים שלו, מפני שבכל בוקר הוא מוציא את אקדח הבארטה שלו ובודק אחד אחד את כל הקליעים שנמצאים שם.
לאלכס יש חברה בשם גבי, שהוא גנב מחבר שלו בשם סימון, שגם אבא שלו הוא קבלן עפר. יום אחד אלכס חוזר מאימון בספורטק ופוגש את סימון שנמצא במצב רוח ירוד במיוחד. ירוד בגלל שבאותו יום הוא הרס כנראה לאבא שלו את אחד הדחפורים בעבודה, וגם בגלל שהגיעה אליו שמועה שאחותו מזדיינת עם אחד הפועלים הערבים שלהם.
סימון קצת שתוי והוא משפיל את אלכס. הוא מורה לו לפשוט את בגדיו, ואחר כך הוא גוזר אותם, קושר אותם לאבן כבדה ומשליך אותם לירקון ושולח את אלכס עירום ועריה חזרה הביתה.
והנה מגיע מבחן הגבריות של אלכס. האם רק ישכב ויילל במיטה או שיעשה מעשה.ֿ הרבה אנחנו לא יודעים, רק שהוא גונב את האקדח של אבא שלו (האקדח שהופיע במערכה הראשונה), יוצא מהבית ואחר כך חוזר ומשיב את האקדח בהיחבא למגירה התחתונה.
קרת יוצר אם כך סוף מעט אניגמטי - לא ברור לנו מה אלכס עשה עם האקדח. האם הוא מחקה את אביו "ראש המוסד" (שבמובנים רבים יכול להיות גם "רק" קבלן עפר) ונהיה "גבר גבר", או שהוא יוצר כאן בדרך מאוד מתוחכמת מעין פרודיה על מושג הגבריות הישראלית.ֿֿ
הסופרת מירי שחם ("יכולנו להיות נהדרים") מעבירה כבר לא מעט שבועות סדנה על הסיפור הזה של קרת, וגם על סיפורים קצרים אחרים, ובודקת בין השאר את אתוס הגבריות הישראלית. אני מצטרף אליה להרצאה שהיא מעבירה בספרייה הציבורית במודיעין.ֿֿ
שחם היא מרצה רהוטה מאוד ובעלת ניסיון רב במפגשים כאלה עם קוראים, והדבר הראשון כמעט שהיא עושה זה לתת פתחון פה לקהל, ולהבין איך נתפס בעיניהם הסיפור הקצר של קרת.
הקהל ביישוב מודיעין קשוב, משכיל ואינטליגנטי. 14 איש נוכחים - 11 נשים ו-3 גברים. אולי עדות נוספת בנוגע למצבו של האתוס הגברי או לפחות הוכחה נוספת מיהו קהל הקוראים האמיתי בישראל.
בין הגברים יש רופא אחד בפנסיה, בחור אחד לא צעיר עם חולצה סגולה מכופתרת שהברך השמאלית שלו רועדת מדי פעם מעצבים, ומדי פעם יוצא מהחדר לעשות שיחת טלפון - אולי מוסר דיווח קצר לממונים עליו בנוגע למה שמתרחש בסדנה. יש גם בחור חייכן וחביב שהיה בעברו מפקד בית הספר לצלפים בצבא, והוא טוען שאקדח הבארטה שאתגר קרת כותב עליו הוא דגם ממש נדיר שקשה להאמין שניתן למצוא אותו כאן בארץ. רק אתמול מאוחר בלילה לפני הפגישה של הסדנה הוא כתב מייל לחבר שלו שגר בלוס אנג'לס והוא שלח לו צילום של הדגם המסוים שקרת כתב עליו. לך תסמוך על סופרים בכל מה שקשור לדיוק בנושא הדגם של האקדח.ֿֿ
בתור פתיחה לדיון על הגבריות מירי שחם מעלה על המסך את מילותיו של השיר הידוע של מרים ילן שטקליס "דני גיבור" שנכתב ב-1941.ֿֿ
"אמא אמרה לדני:ֿ
ילדי הוא גיבור ונבון
ילדי לא יבכה אף פעם
כפתי קטון
אינני בוכה אף פעם
אינני תינוק בכיין
אך למה אמא למה
יורדות הדמעות מעצמן..."
משתתפת אחת בסדנה שעבדה בעבר עם גברים אלימים, מספרת שבצו בית משפט מכריחים אותם להשתתף בסדנה שתלמד אותם איך לבטא את הרגשות שלהם בדרך רכה ופחות אלימה ובתור פתיחה משמיעים להם את השיר הזה.
מירי מצידה מספרת על הלוויה שבה השתתפה לא מזמן ביישוב שבו היא גרה, ובה היא צפתה בתופעה חדשה יחסית - קצינים בכירים בצבא, שעומדים ליד הקבר הפתוח ולא מתייבשים למרר בבכי.
בסך הכל זוהי דוגמה מצוינת לאיך שצריכה להיראות סדנה שעוסקת בספרות בימינו. לא משהו כבד וארכאי עמוס בציטטות או הסברים אקדמאיים, אלא משהו שנוגע בלב הרוטט והרועד של הקיום שלנו פה בארץ.
אני מצדי נזכר ברב פקד ארנון זמורה ז"ל, לוחם הימ"מ שנהרג במבצע לחילוץ בני הערובה במחנה הפליטים נוסיארת. לוחם שאני כותב עליו עכשיו ספר. כמעט כל מכתב או הודעת ווטסאפ שהיה שולח לאביו, הוא היה מסיים במילים - אני אוהב אותך. קשה לחשוב על שינוי גדול יותר בכל מה שקשור לדמותו של הלוחם הישראלי לפחות.
ועדיין נשאר הצורך לברר לאיזה סוף בעצם אתגר קרת מכוון בסיפור שלו - האם הבן מחקה בעצם את דפוס ההתנהגות הקשוח של האב "ראש המוסד" במרכאות או לא, או שמא הוא בעצם מורד בו כאשר הוא טומן את האקדח הטעון בחזרה במגירה.
אבל בדיוק ברגע שבו מירי שחם מתחילה לפרק בזהירות את הסוגייה הטעונה הזאת, נשמעת בחלל הספרייה אזעקה, וכולנו נאלצים לנטוש במהירות את עולמה של הספרות ולרדת לממ"ד.
כשאנחנו שוהים שם למטה כמה דקות כפי שנדרש, אני קורא בנייד את הידיעות הראשונות על נסיון החיסול של מוחמד סינוואר, אחיו הצעיר של יחיא סינוור מנהיג החמאס, במחנה הפליטים בחאן יונס, ואני חושב לעצמי האם באמת משהו השתנה מאז שאתגר קרת כתב את הסיפור הקצר שלו ב-1992, ולמי פה חשוב להוכיח כל הזמן שהוא עדיין גבר גבר.