בסרטי או ספרי מדע בדיוני אוהבים להראות את זה: אנחנו בעתיד הקרוב או הרחוק, הכול אלקטרוני ורובוטי. בחוץ - זוהמה, אלימות, עוני ורעב; בפנים: חגיגה נרקיסיסטית חסרת גבולות או מודעות שכאילו מתקיימת בעולם משל עצמה. הניגוד מעורר זעם ובחילה.
התמונה הזאת מופיעה כמעט בכל יצירה דיסוטופית שמכבדת את עצמה. ולפעמים נדמה כאילו העתיד כבר כאן והוא איום ונורא, ואולי אנחנו באמת בדיסטופיה. בחוץ: מלחמה רקובה, קטלנית ומרושעת, שאין לה סוף או תכלית, גובה קורבנות מדי יום. חטופים נמקים, חיילים נופלים, תינוקות גוועים במספרים שאי אפשר להכיל. ובפנים: הציבור מטמטם את עצמו לדעת מול לחם ושעשועים מהעידן הפוסטמודרני, מתמסר לקרבות גלדיאטורים של זמרים ותחרויות ריאליטי, ומטביע את עצמו בזה בכל כוחו. העיקר לראות ולשמוע משהו שאינו הדבר ההוא, שלא רוצים לראות ולא רוצים לשמוע.
הפקות ציניקניות יודעות איך אפשר לעזור לתכניות כמו "רוקדים עם כוכבים" או "האח הגדול" שעלו לאחרונה על המסך להתחפש לכאלה שמדגדגות נושאים שעל סדר היום. לא כן "הזמר במסכה", שעלתה אמש בקשת 12 לראשונה מאז השבת השחורה. ל"זמר במסכה" אין מסכה - מה שאתם רואים זה מה שאתם מקבלים. זו חגיגה מוחלטת של כלום ושום דבר: לא של כישרון, לא של פתרון, רק של מפורסמים שחוגגים את עצם הקיום של עצמם - עם תחפושות של מסטיק, פנדה, אלפקה או עטלף.
כל זה היה נכון גם בעונות הקודמות של "הזמר במסכה", אלא שבאקלים הנוכחי התכנית הזאת היא לא רק איוולת סתמית, אלא מפגן של וולגריות וטעם רע שמתנהל כאילו כל מה שקורה בחוץ לא קיים או בכלל לא קרה.
זה לא משנה כמה שחר חסון מצחיק וכמה טובה הכימיה שלו עם צדי צרפתי - והוא מצחיק והכימיה אכן טובה, והלוואי ואפשר היה ליהנות מזה במסגרת אחרת. וזה לא משנה כמה אופירה אסייג עוסקת בבמות אחרות בדברים יותר חשובים על סדר היום - והיא בהחלט עוסקת. זה במיוחד לא משנה כמה התחפושות מושקעות - להפך, ככל שהן מושקעות יותר כך העלבון מתגבר: כמו פילטרים קיצוניים של תמונות באינסטגרם או ניתוח פלסטי אחד יותר מדי, משהו בקרנבל הזה כבר לא אנושי, רחוק מדי ממה שבאמת קורה. איך נזהה את ברלד מתחת לתחפושת של כוכב שבתאי? כשאנחנו צופים ב"זמר במסכה" אנחנו בקושי מסוגלים לזהות את עצמנו.
"הטרלול מתחיל", מבטיחה התכנית, כאילו אנחנו לא חיים בטרלול מתמשך. "התכנית שהטריפה את המדינה", מכריזה הקריינות, כאילו תכניות טלוויזיה הן מה שהטריף אותנו. "המדינה הולכת להיות בהלם", כאילו אנחנו לא באבל. כאילו כל העולם כולו נדחס לתוך המסך, ומחוצה לו אין כלום. כאילו הכול רק תחרות ניחושים, תחפושות וריקודים. ובעיקר - כאילו צמצום המציאות הזה נורמלי. הוא לא. הוא כמעט אלים. האולם מלא החיוכים, חילופי הבדיחות בהובלת עידו רוזנבלום, סרטוני הרמזים המטומבלים והכוריאוגרפיה הנלהבת - הם בתחום הפוגעני כרגע. הציניקנים ימכרו את זה לא רק כאסקפיזם אלא אף כניצחון הרוח האנושית ויצר השמחה. אל תאמינו להם. ניצחון כזה לא יכול בהגדרה שלו להיות מופע של הדחקה.
נדמה לי שהרגע הבלתי נסבל מכולם הגיע אפילו לפני שהכול התחיל. "אמן שאיתמר בן גביר יצא מאחת המסכות", זרקה אופירה אסייג באיזו קריצה בדרך אגב. אלא שבן גביר הוא לא ליצן ששר בתכנית ריאליטי, אלא איש קיצוני שקיבל לידיו עמדת כוח בלתי נתפסת, ואין בזה ממילא שום דבר משעשע. כל זה לא קיים בעולם הניהליסטי של "הזמר במסכה". שם אדם נמדד רק בכמה מופרכים הניחושים על זהותו, ולכן למעשה בכלל לא משנה מיהו באמת - אושיית טיקטוק או פוליטיקאי מחרחר מלחמה. גם זה לא נכנס פנימה לתוך החגיגה. כאן הכול דאחקה. הכול קרקס. הכול צחוקים ושטויות.
ובינתיים, בחוץ ההרס נמשך. המלחמה תימשך, הדם יישפך, ואומה שלמה, שטופת דמע וקסם, תסתמם מול המסך ותשאל: מי זה מי זה מי זה. והשאר יסופר בתולדות ישראל.