אחרי "מאמא" של אור סיני, שזכה להקרנה מיוחדת בפסטיבל קאן מחוץ לתחרות, ולפני "I'm Glad You're Dead Now" שביים השחקן והיוצר תאופיק ברהום ("ערבים רוקדים", "הילד מגן עדן"), המשתתף בתחרות הסרטים הקצרים של הפסטיבל - הגיע תורו של סרט ישראלי נוסף לעשות את בכורתו על המסך הגדול בריביירה. "כן!" של הבמאי נדב לפיד הוקרן ביום חמישי כחלק מתוכנית השבועיים של הבמאים.
לפסטיבל ולבמאי היסטוריה ארוכה וזהו סרטו הרביעי שמוקרן בו - הקודם היה "הברך" שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל ב-2021 ואף זכה בפרס חבר השופטים. הקולנוע של לפיד תמיד מקורי להפליא, מלא יצירתיות, סוער ומסעיר, כזה שיודע לרגש אבל לפעמים גם להטריד, להכעיס, להעלות דיונים ושאלות כואבות - ובסרטו החדש הוא עושה את זה עם צבעים בוהקים ואינטנסיביות רבה אפילו יותר מבדרך כלל.
"כן!" מספר על י', אמן המתגורר עם אשתו יסמין בתל אביב. בעבר הוא היה מוזיקאי והיא רקדנית ושניהם שאפו לעשות אמנות שתבטא את אשר על לבם, כנראה בלי יותר מדי הצלחה. כיום הם מתפרנסים מהופעות משוגעות במסיבות יקרות ומתחככים בהון ובשלטון, לפעמים באופן סמלי ולפעמים בפועל. אנשים עשירים, חשובים וחזקים רואים בהם משהו בין בדרנים לכלי משחק, והם מחייכים בהתלהבות ואומרים, כמובן, כן. כפי שמסביר י' לבנו התינוק נוח, צייתנות ויישור קו מול הסטטוס קוו החברתי היא הדרך לחיים מאושרים, או לפחות להישרדות. אותו תינוק חמוד נולד זמן קצר לאחר מות אמו של י' ומציין את יום הולדתו ב-8 באוקטובר - כן, באותה השנה שתוכלו לנחש.
לדיווחים נוספים על פסטיבל קאן 2025
המשימה לא הושלמה: אף אחד בקאן לא קנה הפעם את הבולשיט של טום קרוז
בין אופוריה פראית לכאוס אלים: המופע המטריד והמגעיל של ג'ניפר לורנס
לאורך כשעתיים וחצי ושלושה פרקים המתרחשים כל אחד באזור אחר - מפארק בתל אביב דרך ים המלח וגבול עזה ועד לקפריסין - י' ויסמין (אריאל ברונז ואפרת דור) מנסים לנווט את חייהם במציאות שהולכת ומסלימה בכל רגע. זהו סרט אחוז טירוף, מופרע צורנית ותוכנית, שבו הודעות טקסט מופיעות על פני המסך באותיות גדולות ובוהקות וצליל קבלת הודעה נשמע כמו מנגינה חוזרת המזהירה מפני המפלצת שבדרך. המעשים והדימויים המופיעים בו מוקצנים מאוד אבל משקפים תחושות שלא מעט ישראלים חוו בשנה וחצי האחרונות - מרתיעה, פחד או תסכול כלפי המצב בחברה ובמדינה ועד לרצון, אפילו ההשתוקקות, להשתכנע ולהאמין בכותרות העיתונים או הודעות דובר צה"ל, גם במחיר אשליה עצמית. את כל זה הוא עושה עם אוסף של רגעים אבסורדיים, חלקם פשוטים עד אימה ואחרים עמוקים, אנושיים ושוברי לב - הכול ברמת עשייה טכנית מדהימה (במיוחד ראוי לציון הצילום של שי גולדמן, שנע בפרעות בין המרומז למה שנצעק בקולי קולות).
בשיחה עם הקהל לאחר ההקרנה ציין לפיד כי החל לעבוד על הסרט עוד לפני טבח 7 באוקטובר, אך כמובן שאחריו כלום לא נשאר אותו הדבר, וגם התסריט השתנה. "דווקא ברגע שבו הרגשתי שהכי קריטי ליצור את הסרט הזה, הוא הפך לסרט שבלתי אפשרי לעשות אותו. קודם כל בגלל שקשה מאוד לעשות סרט כשנופלות פצצות סביבך, אבל גם כי העבודה עליו החלה לחשוף את היעדר האומץ של האנשים שהיו אמורים לתמוך בסרט כזה ברגע כזה. לא רק בארץ", הוא אמר. "גדלנו על האגדה והמיתולוגיה הזו של קולנוע נועז וחסר פחד, על סרטים שהם סיכון בעצמם, על אמנים שמתקרבים לאש ולפעמים קופצים לתוכה או אפילו הם אלה שמציתים אותה. קולנוע שחייב להתמודד בעזרת כל הכלים שיש לו עם הקונפליקטים הכי רגישים, לא להתמודד איתם רק כשהם כבר חלק מספרי ההיסטוריה". לפיד מעיד שהסרט הרחיק לא רק משקיעים וגופים מממנים אלא גם שחקנים ואנשי צוות, שסירבו להיות חלק ממנו.
הקושי בסרט לא נובע רק מהמה אלא גם מהאיך - זו חווית צפייה קשה על גבול האגרסיבית, שדורשת מהשחקנים המשתתפים בה לא מעט פתיחות מחשבתית ומהצופים סבלנות ויכולת להתמודד גם עם רגעים מכוערים, כואבים או מעוררי דחייה. המראיין על הבמה כינה את האסתטיקה שלו "מפלצתית" וציין שהאנשים המופיעים בו ממש "קורסים תחת הוולגריות", אך לפיד חידד שלא ביקש לעשות סרט מפלצתי אלא בולמי, כזה שלוקח מכל הבא ליד מיצנסצנות, תנועות מצלמה, שירים ושאר כלים אמנותיים כדי לשקף ולהזהיר מפני מגמות שנראות כעת לא רק בישראל אלא בעולם כולו - טוטאליטריות והתקרנפות שמאלצת גם את מי שלחם חוקם הוא אמנות ואנושיות להתנתק מכל מה שאנושי: "וזה לא שהסרט נהנה מזה או מסכים עם זה, הוא רותח, הוא חובט בעצמו. אני חושב על הבחור הזה, י'. מה הוא רוצה בחיים שלו? להיות גיבור של מחזמר או של סרט אהבה. אבל הוא מוצא את עצמו מעין נבל בסרט פוליטי".
אחד הצופים בקהל שאל את לפיד על היעדר נקודת מבט פלשתינית בסרט. את נקודת המבט הזו פגשו באי הפסטיבל במספר סרטים השנה - "Put Your Soul on Your Hand and Walk" התיעודי על הצלמת פאטמה חסונה, שנהרגה לאחרונה בעזה - וגם "Once Upon a Time in Gaza", המשתתף השנה בתחרות "מבט מסוים".
על הסרט חתום צמד במאים המכנים את עצמם האחים נאסר (טרזן וערב נאסר, ליתר דיוק, ואלה כמובן לא השמות שקיבלו בלידה). הוא מתרחש ברצועת עזה של 2007 וכולל מגוון של זריקות למציאות הפוליטית של אז ושל עכשיו, כולל צילומי חדשות ישראליים על עליית חמאס ברצועה דרך צילומים של נתניהו לצד ג'ורג' בוש ואובמה ועד ההצהרה העכשווית התמוהה של דונלד טראמפ על רצונו לנצל את הפוטנציאל של הרצועה ולהפוך אותה לגרסה מזרח תיכונית של הריביירה. עם זאת, כל אלה הם יותר רקע ונסיבות עבור הדמויות בו מאשר נושא העיסוק העיקרי. הלב הוא בכלל עלילת אקשן ופשע מוזרה, בשילוב של קומדיה שחורה ולרגעים מטופשת, שבה סוחרי סמים מחביאים משככי כאבים במנות פלאפל.
בחלקו השני מקבל הסיפור תפנית כשאחד מגיבוריו, צעיר משכיל שתקוע בבוץ העזתי ולא רואה עתיד של ממש באופק, מלוהק לתפקיד של גיבור אקשן בסרט שצפוי להצטלם ברצועה. בלי להתכוון הוא לוקח את עצמו את האחריות להיות הגיבור האידיאלי של תושבי הרצועה, זה שנאבק בחיילי צה"ל ללא מורא, והפקת הסרט מאפשרת לאחים להעביר ביקורת גם את עוולות המשטר בעזה והעולם הערבי בכלל. זו לא צפיית חובה בשום צורה, אך ראויים לציון כמה רגעים סאטירים לא רעים. יש גם כמה וכמה בדיחות שיצחיקו יותר צופה מישראל מאשר צופים משאר העולם, נניח, כששחקנים מחופשים לקציני צה"ל מתקנים זה את זה על ההגייה הנכונה לשם "עזה" בקרב דוברי עברית.
מסגרת "מבט מסוים" המדוברת כללה השנה לא פחות משלושה סרטי בכורה של שחקנים ושחקניות מוכרות שעברו השנה לכיסא הבימוי. קריסטן סטיוארט הציגה את "The Chronology of Water", האריס דיקנסון את "Urchin", אבל אנחנו פה לדבר דווקא על סרטה הראשון של הבמאית סקרלט ג'והנסון, שנקרא "Eleanor the Great". בדומה ל"תלמה" שפתח את פסטיבל ירושלים ובהמשך הוקרן בבתי הקולנוע בקיץ שעבר, גם כאן מככבת ג'ון סקוויב הנהדרת, כבר בת 95, בתפקיד סבתא יהודייה עם חוכמת חיים וחצופה, המתמודדת עם בדידות בדרכים מפתיעות.
הסרט מתחיל בפלורידה, שם מתגוררת יחד אלינור ובטסי, החברות הכי טובות כבר עשרות שנים. כשבטסי הולכת לעולמה בפתאומיות אלינור מחליטה לעבור להתגורר עם בתה (ג'סיקה הכט, שאולי זכורה לכם כסוזן מ"חברים") ונכדה בניו יורק ובניסיון למלא את החור שנפער בלבה בעקבות האובדן היא מצטרפת בטעות לקבוצת תמיכה לניצולי שואה. הקבוצה מחברת בינה לבין צעירה עימה היא מפתחת חברות מפתיעה, אך צל מטיל על החברות הזו - העובדה שאלינור בכלל לא שורדת שואה בעצמה, והסיפור ששיתפה בקבוצה הוא בכלל של חברתה המנוחה.
יש בתקציר הזה אלמנט פרובוקטיבי, אבל "אלינור הגדולה" לא מנסה לצלול לעומקם של שקרים, התחזויות או רמאות ואלינור כנראה לא תככב בפרק הבא של "המתחזים". הדרמה הקומית שביימה ג'והנסון מתעניינת הרבה יותר בהתמודדות עם האבל על אדם קרוב, והשילוב בין העיסוק הזה לבין סיפור ההישרדות של בטסי הוביל לכך שקולות בכי ומשיכות באף נשמעו מכל עבר בחצי השעה האחרונה. לא מעט מההצלחה היא בזכות צוות שחקנים מוצלח שכולל גם את אלין קלימן (הסדרה "ווילו" של דיסני פלוס) וצ'יווטל אג'ייפור ("12 שנים של עבדות"), כמובן בהובלתה של סקוויב שתמיד כיף לראות שוב. את כולם עוקפת בכישרונה ובאפקט הרגשי שלה, על אף זמן זמן המסך המצומצם שלה בתפקיד בטסי, השחקנית ריטה זוהר. אגב, זוהר שיחקה במספר סרטים ישראלים ואף זכתה בפרס אופיר על הופעתה בסרט "אהבתה האחרונה של לורה אדלר".
סביר להניח שהסרט השתלב בתוכניית הפסטיבל בעיקר בזכות שמה של הבמאית שלו, שלא מתגלה כאן כבמאית הגדולה הבאה של הוליווד. זה לא אומר, חלילה, שהסרט לא טוב או שלג'והנסון אין פוטנציאל בימוי - חוץ משחקנים טובים יש לו גם קצב טוב, שילוב מדויק בין דרמה וקומדיה וכאמור אימפקט רגשי שאיננו מובן מאליו. הרבה מחולשותיו נובעות דווקא מהתסריט, שכתבה טוני קאמן שגם עבורה זהו סרט ביכורים. כך או כך, זה סרט חביב למדי ששווה לנסות במידה ויגיע לפסטיבל כלשהו או אפילו לקולנוע בישראל.
ובינתיים בתחרות הרשמית, פחות מ-48 שעות לפני ההכרזה על הסרט הזוכה עדיין אין מועמד מוביל לזכייה שמסתמן כקונצנזוס בכל הנוגע לביקורות ולבאזז. בימים האחרונים הוקרנו מספר סרטים בולטים שעשויים להתגלות כחומר לדקל מוזהב, או לפחות לפרסים אחרים בתחרות.
שלושה מהמועמדים שמעוררים הכי הרבה עניין כעת הצטרפו מעט מאוחר למירוץ: "רומריה", סרט ספרדי של קרלה סימון, "ערך סנטימנטלי" של יואכים טרייר הנורווגי ו"רק תאונה" האיראני מאת ג'אפר פאנהי. הראשון מתאר מסע אישי של צעירה מברצלונה הפוגשת לראשונה את משפחתו של אביה. המפגש מתגלה כמורכב משחשבה, במיוחד ההיכרות עם סבה וסבתה שנשארים מרוחקים וקרים כלפיה ללא סיבה ברורה לעין. על הדרך היא לומדת עוד ועוד על הוריה הביולוגים, שלא גידלו אותה מפני ששניהם מתו בטרם עת, ועל נסיבות לידתה שלה. זה סרט שמציף הרבה נושאים כבדים ורגשות קשים ועושה זאת מאוד-מאוד בעדינות ועם המון צילומים של הים ושל השטת סירות. אישית לא מאוד התרשמתי ממנו, אבל יש בו איכויות רבות שקשה להתכחש אליהן, במיוחד הצילום והשחקנית הראשית לוסיה גארסיה.
ב"ערך סנטימנטלי", הזוכה לביקורות משבחות ובצדק, חוזרים לשתף פעולה הבמאי יואכים טרייר והשחקנית רנה ריינסב, ארבע שנים אחרי "האדם הגרוע בעולם" שזיכה את האחרונה בפרס השחקנית בקאן. הפעם הסיפור הוא על שתי אחיות, האחת (ריינסב) היא שחקנית מצליחה עם שלל תסביכים ובעיות רגשיות והשנייה היסטוריונית שחיה חיים בורגניים ומסודרים, כולל אמהות לילד בן תשע. מעט אחרי מות אמן חוזר לחייהן האב המזניח למדי שלהן (סטלן סקארסגארד), במאי קולנוע מוערך, המודיע לאחות הבכורה כי כתב במיוחד עבורה תפקיד ראשי בסרט. האורך מעט מרתיע (135 דקות), ובכל זאת אמליץ לסמן לעצמכם את הדרמה הנהדרת הזו להמשך השנה. זהו סרט קולח, מלא רגש ועומק - ואם אהבתם את "האדם הגרוע בעולם" תגלו שהוא לא פחות טוב ממנו ובמובנים מסוימים מתעלה עליו.
אחרי שתי דרמות נעבור למעין מותחן תוצרת איראן - "רק תאונה" ("It Was Just an Accident"), שכמו מספר לא מבוטל של סרטים השנה עוסק במידת מה בהשפעה על האזרח הקטן של משטרים דכאניים וטוטאליטריים. התאונה מהכותרת מתרחשת כשמשפחה קטנה - אבא, אמא בהיריון מתקדם וילדה - דורסת בטעות כלב משוטט בכביש חשוך ומגיעה למוסך כדי לטפל בתוצאות. התאונה הקטנה לכאורה גוררת השלכות מפתיעות ומאחדת מחדש חבורה של פעילים חברתיים ומתנגדי משטר, כולם עונו באכזריות בעבר על ידי אותו האדם. לחברים בקבוצה תחושות שונות כלפי האפשרות - והצורך - לנקום באדם שהשחית את נפשם ומוטט את חייהם, והתוצאה היא סרט דחוס ומרתק עם יופי של סיפור ושל דמויות.
נסיים עם מתמודד נוסף, כזה שמסתמן כמפלג מדי כדי להיחשב הימור בטוח לפרס. "The History of Sound" עורר לא מעט עניין לפני הפסטיבל בזכות הליהוק של פול מסקל וג'וש אוקונור, מהשחקנים האהודים של הרגע. עם זאת, סביר שעוד נחזור ונשמע עליו השנה ובמיוחד לקראת עונת הפרסים, ובעיניי בהחלט יש כאן למה לצפות. זוהי דרמה היסטורית עדינה ונוגעת ללב המתרחשת בראשית המאה העשרים, אז נפגשים בקונסבטוריון ללימודי מוזיקה גבוהים ליונל (מסקל), יליד קנטקי עם כישרון ייחודי לשירה, ודיוויד (אוקונור), בחור מיסתורי אך טוב לב הנודד בין קהילות קטנות ונידחות כדי ללקט ולהקליט שירים עממיים. סיפור האהבה שמתפתח בין השניים הוא כנראה המרגש ביותר שראיתי בפסטיבל השנה והוא גם כולל כמה וכמה רגשים של קסם קולנועי, לא מעט בזכות השימוש המושכל (והמתבקש) בסאונד ובמוזיקה.