הזמר הבריטי מוריסי חוגג יום הולדת 66 ממש היום. פעם זה היה תירוץ מעולה לפרסם את רשימת השירים הכי טובים של הסמית'ס ולהתווכח עליה, אבל בתקופה הקשה שעוברת המדינה שלנו זו הזדמנות לחבק את אחד מהאמנים הפופולריים הכי פרו-ישראליים שהכרנו. אדם שנבחר במקום השני ברשימת "האייקונים הבריטיים החיים האהובים ביותר בממלכה המאוחדת" אחרי דיוויד אטנבורו, ולפני פול מקרטני - וגם הביע את עמדותיו בעד ישראל בצורה הנחרצת ביותר.
הקשר של מוריסי לישראל לא מגיע מתוך פרובוקציה אלא מתוך אהבה אמיתית, מבולבלת, אולי אפילו קצת נואשת. מוריסי לא רק הופיע כאן שש פעמים ב-17 השנים האחרונות, הוא ממש אימץ אותנו. בקרב מעריצי מוריסי, אלה שטסים ברחבי העולם כדי לראות הופעות שלו כל שנה, יודעים שישראל היא תחנת חובה. הוא פשוט מבצע כאן שירים שהוא כמעט לא שר בשום מקום אחר. הוא עטף את עצמו בדגל ישראל בהופעה אחת, עלה לבמה עם חולצה של מכבי תל אביב בהופעה אחרת, קיבל את מפתח העיר תל אביב מרון חולדאי (מה שלא קרה לו אפילו בעיר הולדתו מנצ'סטר), ואפילו הזכיר הערצתו לליאור אשכנזי באוטוביוגרפיה שלו, כי למה לא.
שיא הקשר בין מוריסי לישראל לא נוצר דווקא על הבמות בתל אביב או בקיסריה, אלא באולפן ההקלטות. בשנת 2017, הגיע האלבום Low in High School שכלל לא פחות משלושה שירים שמתייחסים ישירות לישראל: "Israel", "The Girl From Tel Aviv Who Wouldn't Kneel" ו־"When You Open Your Legs". זה לא קרה במקרה. מוריסי כתב שיר אהבה למדינה, לעיר ולתנוחה - לאו דווקא בסדר הזה.
"Israel" הוא אולי שיר הפופ הכי אוהד שנכתב על ידי אמן בינלאומי מאז Neighborhood Bully של בוב דילן ב-1982. המילים היו חד משמעיות. "במקומות אחרים הם מתבכיינים ומקטרים / רק בגלל שאת לא כמוהם - ישראל, ישראל", ומוסיף: "אלה שממטירים עלייך עלבונות - גם הם מקנאים בך", ובשורה החשובה מכולן הוא מבדיל בין האזרחים לממסד: "אני לא יכול לקחת אחריות על מה שצבאות עושים - הם לא את". זו לא רק הגנה, זו הבחנה חדה בין העם לממשל. בריאיון לדר שפיגל הוא ניסח את זה ככה: "אני אוהב את תל אביב. אסור לשפוט עם לפי הממשלה שלו. ברוב המקרים, הממשלה בכלל לא מייצגת את רצון העם".
כששאלתי אותו בריאיון בלעדי לוואלה ב-2016 איך זה שבשיא קמפיין ה־BDS הוא פתאום הופיע כאן שוב ושוב, הוא ענה בפשטות: "אני לא בא לשבת לארוחת ערב עם שר החוץ. אני בא לשיר לאזרחים". וזה לא שהוא לא יודע להחרים. במשך 15 שנה הוא החרים את קנדה בגלל אישור ציד כלבי ים, ורק לאחרונה ביטל את החרם. בהודעה שפרסם, כתב שבסופו של דבר "אין שום כוח בהופעה שלא מתקיימת", ושאם כבר, הוא מעדיף להגיע ולחבור לעמותות מקומיות שפועלות למען בעלי חיים. המסר היה ברור: לעשות עדיף מלהחרים.
במילים אחרות, הוא הבין מה שרוג'ר ווטרס כנראה לעולם לא יבין: שאם אתה רוצה להשפיע - תופיע. תדבר. תיצור קשר. גם אם הוא מורכב.
אז למה דווקא אנחנו? אולי כי הוא מזדהה. עם תחושת האאוטסיידריות, עם הרצון לזעוק כשאף אחד לא מקשיב, עם ההרגשה שאתה נמדד לפי סטנדרט אחר. בישראל אנחנו רגילים שמבטלים אותנו. גם מוריסי רגיל שמבטלים אותו. אולי בגלל זה נוצר החיבור. חיבור בין אלה שלא מתקבלים בקלות לשום מקום. אלה ששופטים אותם בגלל פעולות של אחרים, בגלל תקשורת שטחית שמציפה אמונות כעובדות.
ולמרות כל זה, חשוב לומר: מאז 7 באוקטובר קולו של מוריסי לא נשמע. לא דיבר על המלחמה, לא הזכיר את החטופים, לא כתב מילה ולא ביצע אף אחד מהשירים שכתב על ישראל ותל אביב (זה אולי פחות קשור למצב הפוליטי, הוא פשוט לא ביצע אף אחד מהשירים מאז 2018, למעט קטעים קצרים בהופעות בתל אביב). למען הסר ספק, מוריסי לא התהפך עלינו ולא התבטא נגדנו, אבל גם לא יצא בעד. האיש שידוע כאדם שחייב לומר משהו על הכול - שומר פתאום על שקט כמעט מוחלט.
אפשר לתהות אם הוא פשוט עייף, או שאולי הוא למד על בשרו מה קורה כשאמן מביע את הדעה "הלא נכונה". הרי מאז הביע עמדות שנתפסו כפוליטיות מדי, הוא לא מצליח למצוא חברת תקליטים שתוציא את האלבום החדש שלו, למרות שהוא מוקלט ומוכן. עולם המוזיקה - זה שתמיד אהב לדבר על חופש ביטוי - כנראה פחות אוהב כשזה בא מכיוונים שלא מתיישרים עם הקונצנזוס.
אז נכון, השנה הוא לא שר לנו "Israel". אבל אולי זה רק עניין של זמן. ואולי, כמו תמיד, הוא מחכה לרגע שבו נרגיש הכי לבד --- ואז הוא יופיע, יגיד "אני אוהב אתכם", ימלמל משהו על חתולים, וישליך חולצה מזיעה לקהל כמו שרק הוא יודע. מזל טוב, מוריסי. הדלת פתוחה. המפתח עדיין אצלך.