פגישת חירום, משרדי נטפליקס, מתישהו לקראת סוף 2022. "איך זה יכול להיות שאין לנו 'סוסים איטיים' משלנו?", תבעה בזעם הבכירה בחדר. "גבירתי, די בטוח שיש לנו, אבל שכחנו שקנינו את זה", ממלמל מנהל זוטר, ואז מוסיף בקול חלוש, "אולי שווה לבדוק מה יש לנו לפני שקונים עוד?"; הבכירה לא מתבלבלת: "עד הפגישה בשבוע הבא, אני מצפה לראות כאן הצעה לקניית סדרה על בלשים לא יוצלחים שיוצאים מוצלחים. ואם לא? בטח שמעתם ש-5% מהעובדים יקוצצו עד סוף השנה. אולי אלה יהיו אתם. שבוע נפלא לכולם".
התרחיש הזה אמנם מומצא, אבל לא קשה לדמיין גרסה קיצונית יותר או פחות שהתרחשה במציאות. נטפליקס נטשה מזמן את הרצון להיות פורצת דרך, אבל אם משהו הצליח? תהיו בטוחים שתראו הרבה מאוד שכפולים שלו אצלה. "מחלקה קיו", סדרת ספרי פשע דנית מאת יוסי (Jussi) אדלר אולסון - ששלושת חלקיה הראשונים תורגמו לעברית בהוצאת כנרת זמורה דביר - מזכירה בהרבה יותר מדמיון מקרי את הסדרה המקבילה של מיק הרון על מחלקת בלשי MI5 כושלים. בנוסף, "מחלקה קיו" גם עובדה לגרסאות קולנועיות (בשפת המקור) של שישה מתוך עשרת ספרי הסדרה, וארבעה נוספים מיועדים לצאת בשנים הקרובות. כך שניתן היה "לשאוב השראה" גם מחומר מצולם ולא רק החומר הכתוב.
במוקד של "מחלקה קיו" עומד קארל מורק (מת'יו גוד, "משחקי החיקוי", "אחוזת דאונטון"), בלש שחצן ומבריק שנקלע לתקרית ירי וניצל ממנה ממוות בנס, בעוד שותפו הופך משותק. רגשות האשם והטראומה מובילים להחלטה להעביר אותו למחלקה חדשה. עצם ההגדרה "מחלקה" עושה הרבה יותר מדי כבוד לסיטואציה. מדובר במתחם מלתחות ושירותים נטוש בקומה התחתונה ביותר של משטרת אדינבורו (בניגוד ליצירת המקור, שמתרחשת כאמור בדנמרק), שנראה אטרקטיבי בדיוק כמו שהוא נשמע. על הנייר, מורק נשלח אליו כדי "לחקור מקרים פתוחים שנקלעו למבוי סתום". בפועל, המטרה של כולם, כולל מורק, היא לשכוח מקיומו ולאפשר לו לדעוך לאיטו מבלי להעיק על תחושות האשם הקולקטיביים.
אלא שאז מועבר ל"מחלקה" פליט סורי בעל עבר מסתורי, אכרם סלים (אלכסיי מנלוב, "ג'ק ראיין"). הוא מתגלה כבעל תושיה וקור רוח, שמאזנים את התפרצויות הזעם והבוז של מורק לנהלים וחוקים. אחריו מגיעה למחלקה גם רוז דיקסון (ליה ביירן), שסובלת מפוסט טראומה בעקבות תאונת דרכים שבה הייתה מעורבת, והפכה אותה מהר מאוד לגרסה הנשית של מורק (כלומר, זו שכולם מנסים להתרחק ממנה כדי לא "להידבק" בייאוש). על אף רצונו של מורק להמשיך ולרחם על עצמו לנצח, אכרם ורוז משכנעים אותו לפתוח מחדש את חקירה היעלמותה של מריט לינגארד (קלואי פירי, "גמביט המלכה"), פרקליטה מצטיינת, שנעלמה זמן קצר לאחר סיומו של תיק פשיעה מורכב שניהלה, במקביל למותן של מספר דמויות נוספות הקשורות אליו.
החדשות הטובות ביותר ש"מחלקה קיו" הייתה יכולה לקבל, הן שהעיבוד באנגלית הוצב בידיו של סקוט פרנק (יוצר "גמביט המלכה" ו"חסרי אלוהים" שזיכו אותו בחמישה פרסי אמי, והתסריטאי של "לוגאן" - עליו היה מועמד לאוסקר), מהיוצרים הטובים ביותר שעבדו עם נטפליקס מאז ומעולם. בידיו, בדיוק כמו ביצירות הקודמות והמצוינות שלו, הפכה "מחלקה קיו" ליצירה שהמטען הרגשי בה הוא המוביל, על פני המתח והציניות. בכך, ועל אף קווי הדמיון שקשה מאוד לפספס, הוא מצליח לבדל אותה מ"סוסים איטיים".
כמעט כל דמות ב"מחלקה קיו" סוחבת איתה מטען כבד של טראומות, פחדים וכישלונות. חלקן מקצועיות, חלקן אישיות, אבל כולן מעצבות את האנשים שהפכו להיות. בעוד בידיים אחרות הגישה הזאת הייתה עלולה להתדרדר מהר לקלישאות, "מחלקה קיו" עובדת בצורה מתודית כדי להפוך אותן לחלק מהסיפור הגדול. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מריט לינגארד עצמה, שכבר בפרק הראשון נחשף שנמצאת בחיים ומוחזקת בתא לחץ על ידי דמויות מסתוריות ואכזריות, שמתעללות בה. לינגארד נדרשת על ידן לפענח מיהן ומדוע חטפו אותה, בעוד מורק והצוות שלו מנסים לפענח את אותה תעלומה מבחוץ.
בכך יוצרת "מחלקה קיו" חקירה כפולה שחלקיה השונים משלימים זה את זה, אבל חושפות אגב כך הרבה על הרקע, החרטות והטעויות של הדמויות לאורך הדרך. לינגארד מפרקת את הקריירה שלה לגורמים כדי לזהות את חורשי רעתה, אבל התהליך הזה מוביל אותה גם לנעוריה ולבחירות שעשתה והגדירו את חייה לאחר מכן. הטכניקה הזאת גם מצליחה לשוות ל"מחלקה קיו" את אותה תחושה של חקירה מתסכלת לעיתים, שהעניקו יצירות חקירה נהדרות כמו "זודיאק". החיפוש העצמי של הדמויות, כמו גם ההתחקות אחר פרטי המידע במקרה עצמו, מובילים פעם אחר פעם למבוי סתום, שמצריך מהן מחשבה יצירתית כדי לפרוץ ממנו החוצה. זה אמנם לא החומר של אסקפיזם קליל ולא מחייב, אבל מי שמחפשים תגמול מבוסס ומספק, ימצאו אותו כאן אם יתמידו לאורך הדרך.
אפשר בהחלט לקבל את התלונות על האיטיות של "מחלקה קיו", כמו גם את הטענה הנכונה כמעט תמיד על כך שניתן היה להשלים אותה בשישה פרקים במקום בתשעה - ובכל זאת, לא הרגשתי שהיא מתישה אותי. היד הבוטחת של פרנק על ההגה (הוא גם ביים שישה מתשעה הפרקים) מצליחה לקשור בין מספר רב של דמויות ועלילות משנה, ולהביא את המכלול כולו לשיא ברגעי הסיום. כל זאת תוך כדי שמירה גרעין של מסתורין שבבירור נשמר לטובת עונות נוספות.
המשחק של הקאסט כולו פשוט נפלא, כמעט בלי יוצאים מן הכלל. יש כאן דמויות שכל תפקידן הוא לקדם את העלילה או להאיר על פן ספציפי באופיין של דמויות מפתח, אבל אפילו הן ממלאות את תפקידן ביעילות ולא מכבידות על העלילה או על קצב ההתקדמות. גוד ופירי בולטים במיוחד בתוך האיכות הזאת. הראשון באיזון העדין שבין "הבלש פורק העול" לבין אנושיות שפורצת על אף ניסיונותיו המרובים לדכא אותה. השנייה ביכולת להפגין עוצמות של רגש בעיקר על בסיס הבעות ושפת גוף, שכן היא זוכה לשורות דיאלוג יחסית מצומצמות.
ומעל הכל נוצר כאן הבסיס הנדרש כדי להצדיק עונות נוספות. ה"נבחרת" של "מחלקה קיו" עובדת דווקא בגלל חוסר התפקודיות שלה, בדומה מאוד לסדרה ההיא של המתחרים הקטנים. גם כאן פרנק משחק על גבול עדין, שבו נחשף מספיק על אודות הדמויות כדי לייצר את החיבור הראשוני, אבל עדיין נותרו מספיק סימני שאלה כדי לאפשר להן לגדול ולצמוח ככל שישילו מעליהן שכבות נוספות של הגנה ומסתורין.
מכאן סימני השאלה עוברים לאיכות המקרים שיעמדו לפתחם בעונות הבאות (בהנחה כמובן שיהיו כאלה). "סוסים איטיים" ידעה עליות ומורדות בין עונות עם מקרים מעניינים יותר ופחות, אבל צלחה גם את המהמורות בזכות הבסיס המצוין, ובראשו ג'קסון לאמב האדיר. "מחלקה קיו" הצליחה לקלוע בבחירת הקאסט שלה, ובידיו של פרנק אפשר להיות רגועים בקשר לאיכותה. אלא שכאן, בניגוד לאפל טי-וי פלוס, ישנו גם העניין של האכסניה שדורשת יותר דקות מסך ופרקים על פני איכות סיפורית. הקרב הזה צפוי להכריע אם "מחלקה קיו" תצליח להתבסס כ"סוסים איטיים" הבאה, או להפוך לעוד יצירה עם פוטנציאל שהחמדנות של נטפליקס הצליחה להרוס.