את חלק הארי של "KKK", הספר החדש של פאולינה טוכשניידר (הוצאת תשע נשמות) קראתי בסופו של לילה כמעט חסר שינה בבית מלון קטן בעיר התחתית של חיפה.
עץ זית עתיק נשקף מבעד לחלון הזכוכית של הלובי, וקצת לפני השעה חמש החל אור חיוור ומהוסס לעלות במזרח וענפי העץ החלו להתקלף מהחשיכה שאפפה אותם. זו הייתה שעה קצרה וחולפת, נדירה ביופייה, ותוך זמן קצר כבר עמד באוויר אור מלובן. קשה. אכזרי. לא מתפשר.ֿ
חשבתי על התנועה הזאת העדינה שמתקיימת כל הזמן בעולם - בין מוות לחיים. בין תקווה לייאוש. בין אור חלבי מחייה ומבטיח לתחושה חמוצה של חידלון וחוסר מוצא.
וחשבתי על הבחירה שכל סופר או סופרת צריכים לעשות. מה הם בוחרים "להקפיא" בתור תמונת העולם - האם את האור האכזרי המכער בבת אחת את כל הבתים מסביב, או את האור הרך של תחילת השחר, או את התנועה המתמידה שמתרחשת בין שני המצבים.ֿ
בספרה החדש, "KKK" (שילוב שמם של שלושה מוצרים: קל בטן, קלונקס וקונפידור - תכשיר להשמדת מזיקים), פאולינה טוכשניידר בוחרת (בחירה לגיטימית כמובן) באור המסמא, המכאיב אפילו - אם כי צריך לומר כבר בפתיחה שהיא מפצה על הכל בכמויות נדיבות של הומור.
הנה דוגמה אקראית מהפתיחה:ֿ "אף אחד לא היה מעוניין במרחב אישי. נהגו בכביש ונדבקו זה לזה למרות שבהמשך היו הנתיבים פתוחים. ישבו על חופים והתנקזו לאותה הנקודה והשאירו חלקות חול אחרות נטושות. אוהבי הבל פה והבל אגזוז. לא הייתה משימה נעלה יותר מלהתקיים, להתאגד, להתחדש, ליילד, לבנות לגובה, לנצח את אושוויץ ולנצח את השכנים העוינים בגבולות שבאים עלינו לכלותנו" (עמוד 25).ֿ
המציאות הישראלית נראית רוב הזמן כעורה וחסרת רחמים, אם כי ניכר שהמחברת עושה מאמץ לטשטש עד כמה שאפשר את סימני הזיהוי המקומיים (אזכורים של רחובות או ערים או מקומות מוכרים) מתוך רצון (כנראה) לשוות לסיפור ולמה שמתרחש בו אופי אוניברסלי יותר, כזה שיכול להתקיים אולי בכל מקום בעולם.
גיבורת הסיפור, אנה, נשואה לא באושר לבחור בשם אוורסט קייזרמן. בחור צעיר ששוקד כל הזמן על בניית היסודות הנדרשים להצלחה מטאורית וחושק בנדל"ן. כמה שיותר נדל"ן. וילות בשתי יבשות לפחות. חופשות טרופיות או ביקור במעיינות חמים בהרים מושלגים. אקזיט ראוי, לא אחד כזה רזה ומצ'וקמק. לשם כך הוא מסתגר בבית ומנסה לפתח את הדבר היחידי שהמדינה יכולה למכור בהצלחה יוצאת דופן: נשק (הגנתי כמובן).ֿ
הנישואים והחיים ביחד הולכים ומתפוררים, וכדי להיחלץ אנה (מעצבת גרפית במשרד גדול שעובדת רוב הזמן מהבית) מוצאת מפלט בשיטוטים באתרי פורנו שונים. ואז היא מעלה הילוך או שלב. שכן הייטקיסט מתנחל יחד עם משפחתו בדירה ממולם ולאט לאט היא יוצאת מולו לקרב של השמדה ופיתוי. קרב שבו היא משלבת מחוות של התערטלות ואוננות.
זה המקום לכתוב כמה מילים על הסקס שטוכשניידר מתארת, בכישרון רב יש לומר:ֿ הוא פתוח. מתגרה. חי. נועז - בטח במונחים של כתיבה ישראלית "בורגנית" רגילה.
לצד זה צריך גם לכתוב את הדברים הבאים - בסקס שהיא מתארת חבויים לא מעט יסודות תוקפניים ואלימים. אין בו "ארוס" במובן של התמזגות עם האחר, ורובו משמש כאמצעי ליצור שליטה או הכחדה או "השמדה" של הזולת. אין באמירה הזאת שום יסוד שיפוטי, חלילה. הספרות, למי ששוכח, היא לא עוד סניף נשכח של מחלקת מוסר כזאת או אחרת.
בכלל, נראה לי שמתחת לחזות הצוהלת ומשובבת הלב של הכתיבה של טוכשניידר מסתתרת אפלה לא קטנה - ושוב אני אומר את זה לחיוב ולאו דווקא לשלילה. השילוב הזה בין הכסות הצוהלת, שמשלבת גם לא מעט צירופי לשון חדים ופרועים, לבין נוכחות מתמדת של כאב ופגיעה, הופכים לאט לאט לחלק מתווי ההיכר של הכתיבה שלה.
בכלל, יש לטעמי קו של התפתחות והתרחבות בכתיבה של טוכשניידר. כשיצא הספר הראשון שלה, "חיילת", לפני שלוש שנים, חשתי שיש בו כישרון רב אבל גם סוג של תקיעות - מבחינת היכולת להוביל עלילה ולנסות לחרוג מקווי הפתיחה שאיתם היא יצאה לדרך. נראה לי שבספר הזה יש כאמור תנועה קדימה.
כדי להתנתק מתוך מערכת יחסים כובלת ומסרסת, הגיבורה פוצחת במסע שיש בו יסודות מיניים פרועים והרסניים, אבל הפעם הוא מנומק מאוד וזורם ומתפתח, ויש אפילו טוויסט קטן בעלילה בסוף הספר, אבל את זה אשאיר לכם כמובן לבד לגלות.
ועדיין נשארת שאלת ה"אור" ותמונת העולם שמבקש יוצר כזה או אחר לייצר. בתמונת הסיום של הנובלה הקצרה "האיש הקטן מארחנגלסק" של הסופר הבלגי ז'ורז סימנון (יצא בארץ יחד עם הנובלה "האיש שצפה ברכבות" בתרגום הנפלא של יהושע קנז), יושב הגיבור ז'ונאס בחצר ביתו וצופה בעלה אחד שהולך ונושר בעץ שניצב מולו. כל העולם הולך וסוגר עליו בגלל אמירה אחת שנפלטה בטעות מפיו, ועדיין אנחנו צופים מהופנטים יחד איתו במסעו של העלה הבודד בדרך למטה. וזה רגע נפלא, משום שגם כאשר ברור לנו כיצד יסתיים מסעו של העלה, עדיין איכשהו מפעמת בלבנו תקווה שאולי ברגע האחרון משהו בכל זאת ישתנה.ֿ
אני חושב שכל מי שכותב על ספרות חייב להיות הוגן ולחשוף גם את הטעם הספרותי המאוד פרטי שלו. אומר אם כן שחביבה וקרובה יותר ללבי כתיבה שמנכיחה איכשהו את התנועה העדינה שמתקיימת רוב הזמן בין האור ובין הצל.
הכתיבה של טוכשניידר מתקיימת כאמור במרחב של האור הבהיר, ההרסני והמסמא, אבל גם אם ה"תאורה" הזאת לא נושקת תמיד לטעם הספרותי הספציפי שלי, אני יותר משמח להודות שיש בה משהו חזק וחריף ובעל קווי מתאר ברורים ומובהקים.
מצד שלישי, יש אפשרות סבירה שכל הספר הזה נכתב כסוג של קומדיה פרועה, ואז יש מצב שהמבקר המכובד (נניח) יצטרך לקוד קידה ולבלוע גם את הדברים שהוא כתב.
"KKK" / פאולינה טוכשניידר. הוצאת תשע נשמות. 128 עמודים.