ארבע שנים פלוס-מינוס עברו מאז "משחק הדיונון" הגיעה לנטפליקס והפכה לתופעה טלוויזיונית גלובלית יוצאת דופן וחוצת גבולות, שמציעה טייק אלים במיוחד על פערי מעמדות ומשחקי הישרדות חסרי סיכוי. זה היה שיאו של גל תרבותי שבחן מקרוב ב-15-20 שנה האחרונות דיסוטופיות של אי-שיוויון קיצוני, באמצעות יצירות כמו "משחקי הרעב", "פרזיטים", "רכבת הקרח", "משולש העצבות" ואחרים. ארבע שנים אחרי, כשיוקר המחיה רק עולה וחיי אדם מזמן לא היו כה זולים, היא מגיעה לסופה בתום עונה שלישית, שני סבבי משחקים ומאות שחקנים מתים, וייתכן שהיד עוד נטויה.
לא הייתה הצדקה אמיתית להמשיך את "משחק הדיונון" לשתי עונות נוספות אחרי העונה הראשונה שהיממה את העולם באסתטיקה הקטלנית והילדותית שלה. שתי עונות ההמשך - שהן במידה רבה שני חלקים שתי אותה עונה - סיפקו בעיקר עוד מאותו הדבר: עוד משחקי מוות אינפנטיליים ומטורפים (וצבעוניים, כולל מחווה לוואן גוך), עוד רגעים אכזריים של בחירה בין אפשרויות בלתי נסבלות, ועוד ניסיונות כושלים לעצור את הטירוף הזה. בינג' מספק - מאוד. מותח - בוודאי. מחדש? לא עד כדי כך. השורות התחתונות צפויות: כשהאדם מופשט מכל זהותו ותרבותו, יש מעט דברים שלא יסכים לעשות בשביל להציל את עצמו. ובכל זאת המיקוד משתנה מעט.
ראו הוזהרתם: מכאן ואילך - ספוילרים.
אם העונה השנייה התמקדה בשקר הטמון בבחירה חופשית כביכול, של אנשים שאין להם איך לנצח ולא נשאר להם מה להפסיד, העונה השלישית של הסדרה הציבה במוקד שלה הפתעה מעוותת במיוחד: תינוקת בת יומה שצורפה למשחקים כמשתתפת חסרת אונים. נניח בצד עד כמה ההתפתחות הזאת לא סבירה מבחינה עלילתית - ועד כמה היא גסה ולא מתוחכמת, כחלק מהאופי הבוטה והאנטי-עדין הכללי של "משחק הדיונון" - ונתמקד במה שהיא באמת: העלאה של מחיר ההימור בין הגיבור, שחקן מספר 456 סונג ג'י הון, לנבל - האיש במסכה השחורה המפקח על המשחקים, הוואנג אין-הו.
השניים משחקים על כל הקופה. מפקד המתחם, שבעצמו ניצח במשחקים פעם, לא מאמין בבני האדם, מה שמשמש עבורו הצדקה מוסרית לטירוף שהוא מתפעל. ג'י הון, הגיבור, נחוש להוכיח לו אחרת עד לרגע האחרון. הדרך לעשות זאת עוברת דרך התינוקת, שלא חטאה לאיש, והמוכנות או הסירוב של המשתתפים להקריב אותה כחלק מהמשחק. בסיכומם המגה-דרמטי של המשחקים, לא לגמרי ברור מבחינת הסדרה מי מהם צדק או ניצח. אין זה מקרי שהמשפט האחרון בחייו של ג'י הון לפני שהוא מקריב את עצמו בעבור הפעוטה, "בני אדם הם..." לא מסתיים לעולם במסקנה.
למעלה, בתאי הצפייה היוקרתיים לעשירים המנוונים, מצטרפת הפעם חבורת אמריקנים שמהמרים ומגיבים למשחק. אלה סצינות פשטניות ומיותרות שכתובות ומשוחקות רע, שמאכילות את הצופים בכפית ונראה כי כל מטרתן היא להתחנף בפני הקהל האמריקני. אולי זה לא במקרה: סופה של הסדרה רומז שגם אם המשחקים הקוריאניים הסתיימו בפיצוץ גדול והרסני, גרסה חדשה הולכת ומתפתחת בלוס אנג'לס.
זו אחת הסצנות המצמררות בעונה, ובוודאי המפתיעה שבהן: אין-הו, שנאלץ לקפל את המשחקים באי המסתורי, נוסע ברחובות לוס אנג'לס, ורואה אישה בגילומה של לא פחות ולא יותר מאשר קייט בלאנשט ("טאר: המנצחת", "יסמין הכחולה") במבטה הקר-כקרח, כמגייסת למשחקים באנגלית. הסצנה הזאת מלאה באימה לא פחות מכל סצנה במתחם עצמו, ולא רק בגלל הופעת האורח המהפנטת: היא מבהירה שאי אפשר באמת לנצח או לעצור את האכזריות. הקרב על נשמת בני האדם נואש מתמיד, והאנטי-הומניזם משגשג יותר מאי-פעם. כשהוא חובר לכוחות מספיק חזקים, במסגרת של קפיטליזם חזירי, האדם שאין לו כלום נמעך בקלות - גופו, אנושיותו וערכיו.
כרגיל, במקום לגולל סיפור של ניצחון על הרוע הזה, הטלוויזיה והקולנוע מעדיפים לתת לו לנצח ולהימשך עוד ועוד. במובן הזה, רק אירוני שיצירה פסימית כמו "משחק הדיונון" מוצאת דרכים חדשות להתרחב ולצמוח עוד ועוד. המתחם הקוריאני הושמד? המשחקים האמריקניים אולי בדרך, היוצר כבר בוחן ספין-אוף שמרחיב את העלילה, ושלא לדבר על תכנית הריאליטי של נטפליקס בהשראת הסדרה ועל המרצ'נדייז והתחפושות הפופולריות, ואפילו מתקן שעתיד לקום בפארק השעשועים המתוכנן של ענקית הסטרימינג. שלוש העונות אולי נגמרו, אבל "משחק הדיונון" כאן כדי להישאר. ובהתחשב במצב העולמי והמקומי, אין באמת מה להתפלא.