שלוש שנים אחרי, הבינג' המדמם ההוא של "משחק הדיונון" רלוונטי מתמיד: אי-השיוויון רק גדל, האלימות הגרפית בעולם ועל המסך מעוררת אפילו יותר אדישות, והמושכים בחוטים אינפנטיליים מתמיד. האולימיפיאדה הדיסוטופית הזאת שהביאה לשיא אסתטי את הרעיונות שעמדו בבסיס יצירות כמו "משחקי הרעב" ו"פרזיטים" כמה שנים קודם לכן, שברה שיאי צפייה בנטפליקס והפכה לתופעת תרבות גלובלית, והיום היא אלגוריה כמעט מובנת מאליה. בנאלית כמעט כמו משחק "אחת שתיים שלוש דג מלוח".
אפילו שהעונה הראשונה השלימה את המעגל, נתוני הסטרימינג והקפיטליזם עשו את שלהם עם דרישה עצומה לעוד מנות של דיונונים. באירוניה פוסט-מודרנית מושלמת, התוצאה הראשונה הייתה תחרות ריאליטי ברוח הפורמט, רק ללא הרוגים. השלב הבא, שהתגשם בסוף השבוע האחרון, הוא עונת ההמשך, שבעקבותיה תבוא אחת נוספת במהלך השנה הבאה ותשלים את הטרילוגיה. עוד מוות, עוד לחם ושעשועים. כולם מרוצים.
גם אם גורם ההפתעה נורה למוות, מי שאהב את העונה הראשונה של התחרות האכזרית יאהב גם את העונה השנייה, שכוללת גם היא שלל משחקי ילדות תמימים שעלולים להסתיים ברצח, עם אותם מדים מטמטמים ובאותו מתקן איקוני ומושחת מן היסוד. הצלילה החוזרת לתוך העולם הזה מרגישה טבעית, שלא לומר מנורמלת, ואולי בזה טמון הסיפור כולו: בפעם הראשונה שהאדמה רועדת העולם מזדעזע. בפעם השנייה הכול מתקבל כשגרה חדשה שגם אליה אפשר להתרגל.
(מכאן ואילך: ספוילרים)
אם כן, אנחנו פוגשים שוב את סונג ג'י הון, המנצח הגדול של העונה הקודמת, ומגלים אדם שבור, פוסט טראומטי, שחי למען מטרה אחת בלבד: לעצור את המשחקים ואת מי שמפעיל אותם. אף אחד, כמובן, לא מאמין לו שדבר כל כך מפלצתי בכלל קיים בלי להשאיר עקבות, ולכן, באמצעות ההון העצום שצבר מכספי הזכייה, הוא מפעיל את אנשי העולם התחתון כדי לאתר על חם את האיש שמחלק הזמנות למשחקים, ודרכו לתפוס את ראש המערכת. בדרך הוא פוגש גם את ווי הא ג'ון - אותו שוטר סמוי שהסתנן כשומר למשחק בעונה שעברה כדי למצוא את אחיו, שהתגלה כמפעיל המשחק במסכה השחורה. כזכור, הוא נורה אז ונפל מצוק, ומסתבר שניצל בידי ספן שמשה אותו מהמים ומאז הם מחפשים יחד לשווא את האי שעליו כל זה התרחש.
הניסיון ללכוד אותו ולשכנע אותו נכשל, וג'י הון מבין שאין לו דרך אחרת להגיע ליעד שהציב לעצמו מלבד לחזור למשחק. בעוד שותפיו מנסים לאתר אותו ללא הצלחה, גיבור הסדרה נכשל גם במשימה שלו: לשכנע את רוב חבריו למשחק הנבזי, כולם מרוששים בחובות עתק ונטולי אופק, לסרב להשתתף בו ולוותר על הכסף כדי להציל את חייהם. בדרך כמובן הוא מגלה לצידו גלריה של דמויות עלובות ואומללות חדשות, שכל אחת מהן מצאה את עצמה מול שוקת שבורה. ואם למשחקים הקודמים הסתנן הבוס הגדול כתחפושת של קשיש מבולבל, הפעם מצטרף אליהם בזהות בדויה מפעיל המשחק עצמו, הפעם ללא המסכה השחורה, ומשחק משחק כפול שטיבו מתברר רק בסופה של העונה. דמות משמעותית אחרת מגיחה מאחורי הקלעים: עריקה צפון-קוריאנית ושבורת לב שמשמשת כצלפית במשחקים, שעדה לשחיתות ולהתבהמות של הצוות עצמו.
בין לבין, "משחק הדיונון" נהנית לחקור עוד, עם אותו עיצוב מהפנט, את האלמנט המרכזי שלה: עוד משחקי ילדים תמימים, שבחלקם מבוססים על מיומנות ובחלקם על מזל, שכישלון בהם עלול להוביל להרג חסר רחמים. כך למשל, בפרק הפתיחה, עוד לפני המשחקים הרשמיים, גרסה מעוותת של "אבן נייר ומספריים" המשולבת ברולטה רוסית ממחישה את הטירוף הזה טוב מכל מה שיבוא אחרי כן, ובהמשך הסדרה נחשפים משחקים נוספים, עם תוצאות אלימות לא פחות.
בהמשך לכך, הסדרה מתעסקת שוב ושוב בהימורים ובהשלכות החמורות שעשויות לנבוע מכמיהה לכסף קל (הונאת קריפטו, למשל, מקבלת מקום מרכזי בעלילה), תוך הדגשה של ממד השקר שבדבר: הבחירה כביכול בידך, אלא שמניפולציות, הטעיות והיעדר כל מוצא אחר דוחפות אותך היישר למלכודת. בהתאם, מדי משחק, ובצל הגדלת הסכום המסנוור, השחקנים מצביעים שוב ושוב נגד להפסיק אותו בתירוצים שונים - למרות שהם כבר מבינים בבירור את הסכנות שבדבר: מפני שהפרס עוד קטן מכדי לשלם את החובות, מפני שהם מספרים לעצמם שהם יכולים לשרוד עוד משחק אחד ולפרוש לאחריו, מפני שאין להם שום תקווה אחרת לצאת מהבור שבו הם נתונים. העמדה השטחית, המיתממת והסוציופתית של מפעילי המשחק היא שהבחירה תמיד בידיהם של השחקנים, והם לבדם אחראים לגורלם המר. כך, תוך דה-הומנזיציה מוחלטת, הם מצדיקים לעצמם את הזוועה.
אם העונה הראשונה היטיבה להמחיש את חוסר השיוויון הקיצוני במאה ה-21 ולהדגים את חוסר הצדק שנובע ממנו, העונה השנייה משתמשת באותן בחירות חופשיות כביכול של אנשים על סף תהום כדי לראות איך אפשר לרוקן מתוכן גם "דמוקרטיה": המשחק מדמה מרחב פופוליסטי אלים ולא-סלחן שבו מתקיים משחק סכום אפס, בשיטה שמעודדת קיטוב ושיסוי כדי למנוע איחוד הכוחות נגד הדכאנים הראשיים. כשהרוב בוחר בעמדה הקיצונית ומחליט להוביל את הכלל לתהום עם המשך המשחקים האלימים - מתגלה עליבותה של הכרעת הרוב. בתנאים מסוימים, אומרת "משחק הדיונון", גם הצבעה דמוקרטית כביכול יכולה להפוך למשחק אינפנטילי שייגמר בדם. זה נכון בוודאי במדינה שראתה השנה עד כמה המשטר שלה שברירי, כשהנשיא שלה הכריז לפני כמה חודשים על הקמת משטר צבאי שנבלם רק ברגע האחרון.
לפעמים, יש להודות, כל זה מעט מאכזב. העונה השנייה של "משחק הדיונון" אמנם קצרה יותר מהראשונה, אבל לא מתוקתקת כמו קודמתה, הרבה פחות שלמה ממנה ואף לא עומדת בפני עצמה. למעשה, בדרך לעונה השלישית המיוחלת, הסיפור המרכזי הפעם נגמר באמצע, ושני קווי העלילה המשניים לא מתקרבים לאיזושהי נקודת סיכום - ונדמה שאולי בכלל עדיף לחכות עם הבינג' עד שגם הפרקים העתידיים יהיו בידינו. בינתיים, סצינות מסוימות נמתחות ונמתחות וחוזרות על עצמן, וגם חלק מהדימויים והדיאלוגים צולעים, מלאכותיים ושחוקים. מחלק ההזמנות למשחק, למשל, הוא בסך הכול עוד גרסה חיוורת של הג'וקר מגותהאם. השיחות שבהן ג'י הון מתעמת איתו ועם מפעיל המשחק רוויות קלישאות, לרבות ציטוט תמוה מסרטי מטריקס. לפעמים נראה שהסדרה מתבלבלת בתוך עצמה, ובכלל לא בטוחה במה שהיא רוצה להגיד.
ועדיין: אחרי שאמרנו את הדברים, "משחק הדיונון" מלאה בהחלט בכל מה שהחזיק אותנו מרותקים למסך בפעם הקודמת. היא פועלת בעוצמה על כל החושים עם כל מה שעומד לרשותה, מהפסקול הדרמטי ועד לעיצוב של כל חלל וחלל. וכמו סדרה גדולה באמת היא חיה בכל הרבדים: אפשר להביט ולשכוח מהעולם האמיתי, ואפשר גם לראות בה כתב אישום חריף נגד אותו עולם בדיוק, עולם אנטי-הומניסטי, ילדותי ואנוכי להדהים ואדיש לחיי אדם, שאין בו דבר חשוב מלבד כסף ומניפולציות, וכולם כולם רק מפסידים.