יש מעט מאוד אלבומים ששמעתי בחיי יותר מאשר "העיקר זה הרומנטיקה". האלבום המיתולוגי של יוני רכטר, שמתעד מופע מפסטיבל ישראל 1990 שמשתתפים בו גם גידי גוב, מזי כהן, יהודית רביץ ואחרים, הוא אחד מאותם אלבומי הופעה שקורה בהם נס: הם לא דוהים בהקלטה, ואולי להיפך - הם צבעוניים ומופלאים, מלאי חיים כפי שיש להניח שהיו על הבמה בזמן אמת. העיבודים הקוליים מושלמים. עבור לא מעט שירים מהקריירה של רכטר, הביצועים מתוך "העיקר זה הרומנטיקה" הם הגרסאות האולטימטיביות שלהם.
מאז עברו הרבה גשרים מעל המים, כמו ששר מי ששר. רכטר הוציא לפני 13 שנה את "העיקר זה המוזיקה", חגיגה נוספת של הרפרטואר שלו. והקיץ, אם אתם מאוהביו של הפסנתרן הגבוה, תוכלו להנות ממורשתו בשני מופעים שונים. האחד - האיחוד המופלא והמפנק הקהל של הכבש השישה עשר; השני קיבל שם מחייב - "העיקר זה המילים", ובו רכטר משתף פעולה עם תזמורת המהפכה, ויחד הם מנגנים מלחניו לשירים של דליה רביקוביץ', אברהם חלפי ועלי מוהר. שני מופעים שכמו לא יכולים להיות יותר רחוקים אחד מהשני. בראשון תקבלו מאה אחוז להיטים. בשני - מופע למתקדמים, שמוכנים לצלול קצת עמוק יותר, בלב פתוח ואוזן חפצה.
זה ערב לא שגרתי, לא רק בשל המבנה יוצא הדופן שלו - שלושה חלקים המוקדשים כל אחד למחבר אחר - אלא גם מבחינת תזמורת המהפכה, שאירחה את הפרויקט, והפעם בחרה במסלול ישיר ופשוט יותר מזה שהיא הולכת בו בדרך כלל: אחרי שהרגילה אותנו לפינוק שבמופעים משוכללים שמערבבים בין שירים שונים ולהרפתקאות וידאו, למשל במחוות המפעימות לתרנגולים ולאריק איינשטיין, המופע הנוכחי חסר את המאפיינים האלה. לפעמים זה חבל: הווידאו יכול היה להנכיח יותר את המשוררים המדוברים, שיטת הרמיקס יכולה הייתה לחדד ולחבר כמה וכמה שירים שהושמעו על הבמה. אולי מורכבות התכנייה, שלא כללה דווקא את החשודים המיידיים והכילה הרבה חומרים לא מוכרים, היא זו שהכריעה. אין ברירה, קיבלנו "רק" שירים נפלאים.
החלק הראשון של המופע הוא גם המאתגר ביותר: מדובר בכמה לחנים שרכטר כתב לפני כעשרים שנה לשירים איקוניים של רביקוביץ', ומעולם לא יצאו לאור באופן מסודר (הקלטות הסקיצות זמינות באתר של רכטר). הם ידועים לא רק בגלל הנפש הבוערת שנשקפת מהם, אלא שלרובם גם יש לחנים אחרים - "אתה בוודאי זוכר" יצא בביצוע של דורית ראובני (בשם "אחרי שכולם הולכים"), "כישופים" בביצוע של מלכה שפיגל, ו"תאר לך" בביצוע של יהודית רביץ. קשה להתגבר על לחנים שהראש כבר זוכר, אבל המנגינות של רכטר לא מנסות לעשות את זה. יותר מאשר קליטות הן מופשטות, אפשר להיבלע בהן לתוך המילים. מהפנטים במיוחד "הבגד", השיר הפותח, שמנוגן לצד הקלטה של המשוררת ונחתם במילים המצמררות "אין עלי בגד בכלל, זו אני הבוערת", ו"כל משבריך וגליך", שבו הכוכבת הגדולה של הערב - מקהלת בת-קול, כמובן - זעקה "ראיתי את דמעת העשוקים". בשיא, אלה רגעים של מוזיקה נשגבת, אם מוכנים להתמסר אל הלא ידוע.
גם בחלק השני של הערב לא מאכילים את הקהל בממתקים, אלא במעדנים אקזוטיים לאניני טעם. הפרק הזה מוקדש לאברהם חלפי, שרכטר היה שותף לאלבום המכונן של אריק איינשטיין משיריו, וגם כאן בחרה התזמורת - שעסקה באלבום הזה גם במופע שהוקדש לאיינשטיין - לא ללכת על המובן מאליו. נכון, יש את "צער לך" הנפלא, בדואט של איה כורם ואלון עדר, אורחי הערב, אבל גם: נעימה של רכטר מהצגה שלא עלתה; "אדם בחדרו", לחן שעליו איינשטיין עבד ולא יצא עד כה (גרסה אחרת שלו ראתה אור לפני כמה שנים בהוצאה המחודשת של האלבום, בלחן מוצלח של גיא בוקאטי); "אז מה אם בן אדם" - לאו דווקא מהשירים הבולטים באלבום ההוא - בביצוע של עדר; והפתעה אמיתית: חלמתם על עיבוד של תזמורת המהפכה ל"עטור מצחך"? קיבלתם את "זהב שחור", שיר התשובה של איה כורם, ובביצועה. כבודו של שיר התגובה במקומו מונח, אבל זה בדיוק המקום שבו התבקש היה ללכת על עיבוד אמיץ יותר שמחבר בין שני השירים במין רמיקס, כפי שתזמורת המהפכה כל כך מיטיבה לעשות, שיכול היה באמת לנסות ולומר משהו חדש על שני השירים ולכבד את שניהם. הפעם הם הסתפקו בהתכתבות קצרצרה ברקע, שאוזניים רבות יכולות לפספס. בפרק הזה הגיע גם שיאו של הערב: ביצוע של כורם ל"שיר על יונה בחלוני" (שמשום מה לא הופיע בתכנייה), יחד עם המקהלה. פזמון התוכחה החברתי הזה, מלא זעם קדוש, רתם את התזמורת לביצוע אפי. באיזה אופן, הוא גם החזיר לראש את "דמעת העשוקים" מהפרק הקודם, במין התכתבות מאוחרת.
ומחלפי, לעולם היומיומי יותר של מוהר. כאן אפשר כבר ללקק את האצבעות ולרחף עם המוזיקה, פשוט מפני שהמילים של מוהר מוצאים רכטר במזג הקליל ביותר שלו. גם השמיים מתחילים לחייך עם "יום יפה", החושים נדרכים עם "נגיעה אחת רכה", והכול מסתכם לפינאלה חגיגית: "שוב ושוב" שהופך ל"שוב היא כאן" המושלם, ונפרדים עם "שיר נבואי קוסמי עליז", שיר-החתימה האולטימטיבי של רכטר. התזמורת, המקהלה, כורם, עדר ורכטר עצמו מתחברים שם לרגע קסום שמכיל מצרך כה נדיר כרגע: שביב של אופטימיות.
וזו אולי הגדולה של רכטר כמוזיקאי עם קומה משלו במגדל הפזמון הישראלי: זאת לא רק האסופה הבאמת הבלתי נתפסת של שירים מדהימים, שאפשר להרים ערב שלם גם מהפינות הנסתרות שלה; אלא היכולת שלו לנטוע במאזין תחושה של אופק - מוזיקלי, רגשי, רוחני - שאפשר להביט אליו בהשתאות, ולהוביל אותו אליו, כמו עמוד ענן. היכולת שלו לחבר את כל הקצוות האלה בכזו אלגנטיות, מוכיחה: כל דקה שאפשר לצפות בו על הבמה היא מתנה יקרה מזהב שחור.