מה זה אריק איינשטיין? הרבה יותר מזמר. הוא סמל ישראלי שמקרין לכל הרבה נקודות שונות. אל הספורט. לעולם הילדים. לראשית הרוק הישראלי. לזמר העברי שלפני כן. לחבורת לול ולקומדיות ישראליות. לתל אביב הקטנה והגדולה. לשירי משוררים ולבדיחות על כדורגל. לנחמה ברגעים הישראלים הקשים ביותר, הכבדים ביותר, וגם, לא פחות ואולי יותר מכך, סמל של ההסתלבטות שמשועשעת מכל הפאתוס מסביב. הוא האור בקצה באותה המידה שהוא אדון שוקו, ואין לו תחליף.
במילים אחרות: לסכם את אריק איינשטיין, או ליצור לו מחווה הולמת ומספקת שתקיף את כל הסיבות שהפכו אותו לגדול הענקים של תרבות הפופ הישראלית ולא תסתםק בהדהוד חביב של צל חיוור של מי שהיה, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. רק כמעט, כי יש לנו מזל: תזמורת המהפכה, שמתמחה בשנים האחרונים בפירוק והרכבה של כל אבני הדרך של הצליל המקומי, מטפלת עכשיו באיינשטיין, ובדרך הרוחבית האופיינית שלה.
הדרך הזאת היא יצירת קולאז'ים חדשים בהשראת הקלאסיקות. הצלבה והתכה לכדי רמיקס חדש, בווידאו לא פחות מאשר בצליל. במוקד נשאר, מעל לכל, קולו של אינשטיין, אבל הוא מוכפל, מדבר עם עצמו, עם התזמורת ועם הזמרים האורחים, ופתאום השירים הגדולים שלו הופכים לחווייה רב-מימדית ורב-חושית. לו היה מוקם מוזיאון לכבוד איינשטיין - תעודת עניות למדינת ישראל שמקום כזה אינו קיים במציאות - כך הוא היה צריך להיראות ולהישמע. הזמר המנוח אמנם נמנע מהופעות חיות בעשורים האחרונים לחייו, וכבר יותר מעשור שהוא איננו, אבל המופע הזה הוא כנראה הדבר הקרוב ביותר שאפשר לקבל בדור הזה למופע שכזה. ורוב הזמן, מדובר במופע משוכלל, מתוחכם ופשוט מרתק.
למה הכוונה? המופע מחולק לקטעים שמייצגים רעיונות, שמחברים בין אלמנטים מכמה שירים שונים במה שהוא בעצם יצירה חדשה של התזמורת, בעוד אינשטיין נוכח בקולו ובדמותו שעל המסך. למשל חיבור מלנכולי בה במידה שהוא מענג, בין הקלטות משני ביצועים שונים של "רוח סתיו" ("אל תתבייש, היה עצוב"), אחד השירים הראשונים ששר איינשטיין בלהקת הנח"ל, במרחק של כמה עשורים ביניהם - ומשולב בהם בצורה צבריקה גם "סתיו יהודי" המאוחר של אברהם חלפי, שנושא איתו עצב רב-דורי משלו. התזמורת עושה את שלה, אבל החיבור בין איינשטיין הצעיר והמבוגר מעניקה לשיר הזה את חכמת הזמן ("מותר, מותר גם לצעיר להיות טיפה זקן בסתיו").
או למשל: חיבור מעניין נוסף בין "תוצרת הארץ" עם שיר מתוצרת הזמר הרוסי - "תכול המטפחת", שהופך לדואט בין הווידאו של איינשטיין לבין וידאו של זמרת רוסייה שמבצעת את השיר המקורי. או למשל רגע, שנוגע בעומקי הנפש של איינשטיין כמו גם במצב הרוח הלאומי, שמחבר בין "שביר" האישי ל"אולי צריך לתת לזה עוד זמן", שניהם לחנים של יצחק קלפטר. ויש קטע שמוקדש לאהבתו של איינשטיין לספורט, שמחברת בין המערכונים האהובים שלו לבין שירים כמו "ואלה שמות" או "אמרו לו"; או יצירה שמחברת רגעים מכמה משירי הילדים הבלתי נשכחים שלו, כמו "אדון שוקו", "שבת בבוקר" ו"גברת עם סלים", כולם לחנים של יוני רכטר, ועוד ועוד. בצידם, הקולאז' שהוקדש לשיתוף הפעולה של איינשטיין ושלום חנוך, בין היתר עם "למה לי לקחת ללב", "אני שר" ו"כל אחד רוצה", נשמע מעט כאוטי מדי, בטח ביחס לשותפות האלגנטית שלהם.
שני זמרים אורחים היו לתזמורת לאורך הערב, שנוצח בידי רועי אופנהיים והולחן (והולחם) בידי זהר שרון ואמיר לקנר. ראשונה עלתה רוני דלומי, שקיבלה קודם כל את "הכניסיני תחת כנפך" בלחן של גבריאלוב, שליד העיבודים המהפכניים בביצועים האחרים הרגיש מעט שמרני. מעניינים יותר היו שני "דואטים" אחרים שלה: אחד, רומנטי במיוחד, בשיר "זו אותה האהבה" כשהיא שרה לסרטון של איינשטיין והם מביטים זה בזו ושרים זו לזה; ושני ל"מה איתי", כולל הקתרזיס של סוף השיר.
עם זאת, את מרב הסקרנות עורר אורח אחר, אולי כצפוי - מוני מושונוב, חברו של איינשטיין ושותפו לקלטות הילדים המיתולוגיות "כמו גדולים" וכמובן לסרט "כבלים". מושונוב הצטרף למחרוזת הסתלבט של איינשטיין, עם "יושב על הגדר", "פסק זמן" והרקע של "קילפתי תפוז" - עוד קולאז' שתופס במדויק את אחת המהויות של הדמות הזו. אחר כך, הוא הצטרף לדואט נוסף איתו בשיר ילדים קסום ונשכח של אינשטיין, "שותפים" של שלומית כהן אסיף. וכשאיינשטיין "שר" לצד שותפו משכבר שהגיע כדי להצדיע לו, "איזה חבר, איזה חבר, בדיוק כשאני אינני הוא לבקר", מורגשת בלב איזו צביטה קטנה על מי שבדיוק איננו.
הערב הסתיים אחרי ביצוע משותף של דלומי ומושונוב ל"עוד ניפגש", באופן הולם. השיר הזה לא התכתב רק עם הזמן, אלא אולי בדיעבד גם עם המקום. ביציאה מבית האופרה אל כיכר החטופים, השורה "יש כאן הכול אבל אין אותך" קיבלה, ולא בפעם הראשונה, משמעות כואבת מאוד, כואבת מדי.