נטפליקס חווה השנה קיץ מאוד קוריאני. העונה השלישית של "משחק הדיונון" זוכה שם להצלחה מסחררת כמעט כמו שהיא צפויה, אבל יש גם סוס שחור שההתלהבות סביבו מסרבת לדעוך. "ציידות השדים של הקיי פופ", סרט אנימציה מבית סוני שהגיע לשירות לפני כמה שבועות בלי לעבור קודם בבתי הקולנוע, ממשיך ומשמר את מעמדו כאחד הכותרים הכי נצפים בשירות בימים אלה. חוץ מ-24 מיליון צפיות, הוא יכול לרשום לזכותו גם השתלטות מפתיעה על מצעדי ההאזנות, כשהשירים של הלהקות הפיקטיביות מהסרט עקפו להקות ענק דרום קוריאניות כמו BTS או Red Velvet.
זו הצלחה מתבקשת בהתחשב בכוח המטורף של תעשיית המוזיקה בקוריאה הדרומית. אם לפני כמה שנים היה מדובר בז'אנר נישתי למדי, בשנים האחרונות הוא הלך והתקבע כלהיט חוצה מדינות, תרבויות וגילאים. כוכבות וכוכבי קיי-פופ משתפים פעולה עם האמנים הכי גדולים בעולם וזוכים לתהילה בינלאומית, עם להיטי ענק שנשמעים כמו תמצית מרוכזת ומועצמת של פופ מערבי בשילוב נגיעה מקומית ייחודית. לכל זה אפשר להוסיף אסתטיקה נוצצת ואמנים שעוברים אימונים קשוחים במשך שנים ומגיל צעיר כדי להגיע למעמד של "איידולים", בקוריאה ומחוץ לה.
עם זאת, "ציידות השדים" זכה להצלחה הזו כמעט בלי שמות ענקיים. את שלוש האיידולז שבמרכזו לא מדבבות זמרות קיי-פופ מוכרות אלא שחקניות אמריקניות לצד כותבות שירים שמחוברות לתעשייה אבל השמות שלהן לא בהכרח יגידו משהו למעריץ מזדמן. היו כמה כוכבים מהתחום שהגיבו אליו (הבולט בהם הוא Jungkook מ-BTS שהצהיר שהסרט הביא אותו לדמעות), אבל גם הדחיפה שלהם היא לא מה שעשה את ההבדל. זה לא ניסיון של גורמים בקוריאה להתחבב על הצופה האמריקני, אלא סרט שנוצר במבט - די נלהב - מבחוץ. אחת הבמאיות, מאגי קאנג, רצתה ליצור סרט אפי סביב המורשת של הפולקלור הקוריאני, וכמעריצת קיי-פופ מצאה נקודת חיבור בין דרום קוריאה ההיסטורית והמודרנית.
הצפייה בסרט מבהירה גם מה הקהל מוצא בו. זה סרט שמשלב בחוכמה בין אלמנטים של אקשן, גיבורות על ופנטזיה, היגיון של מחזמר ומסרים על בריאות נפש, התמודדות עם טראומה בין-דורית וכובד משקלה של אחריות ומורשת, כולם נושאים לוהטים הן בעולמות האנימציה והן בסרטי גיבורים מהעשור האחרון. הוא מתמקד בלהקה מצליחה בשם האנטריקס (Huntr/x), המורכבת משלוש נשים צעירות. רומי היא המנהיגה בעלת הקול היפהפה, זואי המתוקה האחראית על הראפ ומירה היא הצלע הקשוחה והמגניבה. ביחד הן לא רק כובשות את המצעדים אלא מגינות על הציבור משדים שמנסים לגנוב להם את הנשמה.
במציאות של הסרט, הכוח להגן על ההמונים בעזרת המוזיקה עוברת בכל דור לשלישייה אחרת - שצריכה גם להיאבק בשדים של ממש באמצעות כלי נשק מכושפים אבל גם לשיר שירים על תקווה ואחדות, שבכוחם להציב מגן מיסטי בין העולם הרגיל לעולם השדים. אם כך, הגיבורות חייבות להצטיין ולהיות תפקודיות תמיד בשני הכובעים שלהן - גם לכבוש את לב המעריצים וגם לחלטר בין הופעה וצילומים בכיסוח שדים מרושעים.
לכל הלחץ הזה אפשר להוסיף את העובדה שרומי היא בעצמה חצי שדה. על עורה מופיעים סימנים סגולים שבדרך כלל מייצגים ששד השתלט על הגוף של אדם והפך אותו למעין בובה על חוט, אבל במקרה שלה היא ירשה אותם מאביה השד, שגם אותו לא הכירה. רומי לא הכירה את הוריה וגדלה אצל חברתה של אמה המנוחה ללהקה, הדור הקודם של הציידות, שחינכה אותה מילדות כדי שבבגרותה תיקח על עצמה את הנטל. היא למדה לשיר ולרקוד, אבל גם להסתיר מהעולם החיצון ואפילו מחברותיה ללהקה את מי שהיא באמת.
בינתיים בעולם השדים עולה יוזמה להילחם בציידות במגרש שלהם, וכך נוצרת להקת בנים המורכבת כולה משדים חתיכים עם שיער צבעוני. את הלהקה מוביל ג'ינו, מוזיקאי שמכר את נשמתו למלך השדים לפני מאות שנים. שתי הלהקות מתחרות ביניהן על לב המעריצים והמקום הראשון בטקס הפרסים של התעשייה, אבל רומי וג'ינו מבינים במהרה שיש להם יותר במשותף ממה שהיה נראה ברגע הראשון, ונוצר ביניהם קשר שמערער את המטרות של שניהם.
בקיצור, אל תאמינו לשם המטופש - "ציידות השדים של הקיי פופ" הוא לא ניסיון זול לנצל את ההצלחה של הז'אנר, אלא סרט מלא רגש ומושקע למדי, עם עולם עשיר ועלילה שמשאירה במכוון מקום לסרטי המשך. הרבה מהכיף של הסרט מגיע מהצורה שבה שלוש הגיבורות שלו נראות ומתנהגות. יש לו עיצוב מתוקתק ומתקתק עם הרבה סצנות מלהיבות שמשלבות פעלולי אקשן וריקודים, הכול במעטפת דמויית אנימה צבעונית. עם זאת, השלישייה זוכה להתנהג כמו… ובכן, שלישיית בנות שנהנית לעשות שטויות ביחד. כשהן לא על הבמה או בקרב הן זוכות גם להתלכלך, לעשות שטויות, להנות ביחד ולשחרר מהניסיון להיראות מושלם, עם אוסף מרהיב של פרצופים מטופשים ואיקוניים. החברות הכאוטית הזו מאזנת את האלמנטים הקשים יותר בסרט - ויש לא מעט מהם - כמו גם השימוש העדין יחסית בחיות חמודות המבוססות גם הן על המסורת הקוריאנית.
ולגבי אותם אלמנטים אפלים וקשים - את העלילה הזו אפשר לקרוא בפשטות כסיפור ספציפי על המאבק של אדם בשדים שלו ובדפוסי ההתנהגות שנגזרים מהם ועל היכולת של חיבור אנושי להקל על הקשיים האלה. במקביל, אפשר לזהות בו גם מחאה מרומזת אך נוקבת כלפי התובעניות של החיים בעולם היפר-קפיטליסטי או אפילו של תעשיית הקיי-פופ עצמה. יכול להיות שהביקורת מרומזת מדי, כי היא נשארת בעיקר בסאבטקסט. על פני השטח ההאנטריקס מתנהגות כמו להקה "רגילה" שפועלת בעצמאיות וחופשיות יחסית, אוכלות מה שבא להן, כותבות שירים בעצמן (יום לפני הופעה!) ושאר דברים שנחשבים למדע בדיוני מוחלט בתעשיית הקיי-פופ האמיתית. אבל נו, הן גם מרביצות לשדים עם חרבות אור קסומות, אז ייצוג ריאליסטי של התחלואים של התעשייה נצטרך לחפש במקום אחר. זה לא גורע מהאיכויות שכן יש בסרט המסוים הזה, וסביר מאוד שההודעה על סרט המשך עבורו היא רק עניין של זמן.