הודא מסעוד לא מפסיקה לבכות. התינוקת בת השנה מביטה למצלמה של מיכה קירשנר וצורחת. היא ערומה לגמרי, ורגלי התינוקת השמנמנות שלה לא מצליחות להחזיק אותה, ולכן היא צריכה להחזיק בידה השמאלית את ידה של אמה, שנמצאת מחוץ לפריים. משהו מכאיב בתמונה הזאת. הקומפוזיציה מכריחה אותך להביט על תינוקת עירומה וצורחת. העובדה שיש לה רק עין אחת, היא אפילו לא הדבר הכי בולט בתמונה.
התינוקת איבדה את עינה מכדור גומי, לאחר ירי בשוגג של חייל צה"ל בג'באליה, צפון רצועת עזה. ככה זה. נורית גלרון כתבה בשירה "אחרינו המבול" על המציאות הזאת, וההדחקה הזאת. "לא, אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה - זה רק עושה לי רע", היא שרה בציניות על הבועה התל אביבית שממשיכה להתנהל כרגיל בזמן שבחצר האחורית שלה חובשים את הפצעים. "אין לי כח לטיפוסים שומרי מוסר וצדקנים, בוא נבלע את רחובות תל אביב ההומים", היא שרה.
זה קרה ב-1989. ג'באליה אותה ג'באליה, תל אביב אותה תל אביב. גם דורי בן זאב עדיין אותו דורי בן זאב. ב-4 באפריל 1989 התחוללה היסטוריה קטנה. דורי בן זאב שידר שיר חדש בתכנית הבוקר שלו בגלי צה"ל, וחלק מהמאזינים התעצבנו. לשם שינוי, העצבים לא היו בגלל הדיבורים של בן זאב על חשבון המוזיקה, אלא בגלל מילות השיר החדש של נורית גלרון.
האמת היא שאף אחד לא באמת יודע כמה מהמאזינים באמת נפגעו ממילות השיר, שמבקר את האדישות התל אביבית לנעשה בגדה המערבית ובעזה, או כמו שקראו לזה באייטיז: "השטחים". בימים שלפני האינטרנט, ובטח שלפני הרשתות החברתיות, אי אפשר היה באמת לבדוק בזמן אמת כמה אנשים אוהבים שיר או לא.
אלא שזה לא שינה בכלל. מפקד גלי צה"ל באותם ימים, נחמן שי, קבע שאסור להשמיע את השיר בלי אישורו. כך, למשל, הוא אישר ליואב קוטנר להשמיע את השיר במהלך תכנית ספיישל עם ארקדי דוכין (מלחין השיר), אך לא הסכים לאיש הרדיו דובי לנץ לשדר את השיר בתכנית המיתולוגית, "דו רה מי". למה? ככה. לא מתווכחים עם המפקד. זה צבא פה או לא צבא?
אלא שבעוד גלי צה"ל היא תחנה צבאית, הצנזורה שהוטלה על השיר בקול ישראל כבר הייתה תמוהה יותר. כמו בגלי צה"ל, גם פה הכל התחיל בהחלטה של איש אחד - בחור בשם שלמה קור, נציג מפלגת הליכוד ברשות השידור, שמוכר יותר בתור אבא של ד"ר אבשלום. העסקן הבכיר בחש ברשות השידור, ויחד עם נציג המפד"ל הצליח להביא לפסילתו של השיר משידור ברדיו ובטלוויזיה הישראלית.
לא ברור כמה השיר היה מצליח אלמלא החליטו נחמן "תשתו מים" שי ואבא של אבשלום קור לצנזר אותו, אבל הסערה שיצרו הפכו אותו ללהיט שצעד במצעד הפזמונים של רשת ג' במשך שבועות ארוכים. הפסילה הגיעה לשערים של כל העיתונים, שסיקרו את הנושא בהרחבה.
בשער מעריב פרסמו את מילות השיר, ומתחתיו שלושה טורי דעה. יובל בנאי, סולן משינה, כתב טור תחת הכותרת "מחר יפסלו בן אדם". שלום חנוך הזהיר כי מחר יבואו וידרשו לצנזר את "מחכים למשיח". מאיר אריאל הגאון תהה בציניות: "מי מוסמך לצנזר שיר, בנימוק של שמירה על המוראל הלאומי. אני יכול לבוא ולטעון שההצהרות של יצחק רבין מורידות לי את המוראל בצורה משמעותית, ואיש לא יכול לצנזר את דבריו, למרות שלפחות מחצית מהעם תופשים דיכאון רציני מדבריו".
להבדיל מהשיר "חד גדיא" של חוה אלברשטיין שסבל מאותה התנכלות, השיר של גלרון הפך ללהיט. הפרדוקס הגיע לשיאו כשהשיר נבחר שוב ושוב על ידי המאזינים של התכנית "מקום בצמרת" של רשת ג' - ששלחו את בחירתם בדואר לבניין רשות השידור ברוממה - אך השיר הנבחר לא הושמע לא ברדיו ולא במקבילה הטלוויזיונית של התכנית, "להיט בראש" בערוץ הראשון.
ההחלטה לאסור על שידור השיר של נורית גלרון - כמו על "חד גדיא" של חוה אלברשטיין - בוטל בסוף לאחר חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, שקבע כי ההחלטה מנוגדת לעיקרון חופש הביטוי. גם שר החינוך והתרבות יצחק נבון הוציא הודעה דרך משרדו שפסילת השירים היא פגיעה בחופש הביטוי.
הצנזורה אמנם הפסידה את הקרב ההוא, אבל ניצחה את המלחמה. ב-35 השנים שעברו מאז אפשר לספור מעט מאוד אמנים בסדר גודל של נורית גלרון וחוה אלברשטיין מודל 1989 שבחרו לפרסם שירי מחאה בוטים כל כך. השירים שכן בחרו לאתגר את השלטון או את האתוס הישראלי פשוט לא צלחו את מבחן הפלייליסט הישראלי.
זו אולי הסיבה לכך שמה שזכה לכינוי "מכתב האמנים" ממשיך לייצר כותרות גם כמה ימים אחרי שכאלף אנשי תרבות חתמו על מסמך די בנאלי שמבקש בנימוס ממקבלי ההחלטות להפסיק את המלחמה ולהחזיר את החטופים. האמנים החתומים מציינים שהם מוצאים את עצמם לוקחים חלק פאסיבי בזוועות שנעשות בשמם, ובשם כל אזרחי ישראל בעזה. הזוועות שרואים בכל העולם. המכתב קורא לעצור את האירועים המחרידים, ו"בפרט הרג ילדים ובלתי מעורבים, הרעבה, גירוש אוכלוסייה והחרבה חסרת תוחלת של ערי עזה".
בהמשך קוראים האמנים למקבלי ההחלטות לא לתת לצבא הוראות בלתי חוקיות, ולחיילים לא לבצע אותן. הניסוח אולי לא היה הכי חכם. אפשר גם להתווכח על התזמון. אבל בסופו של דבר, הקריאה "אל תבצעו פשעי מלחמה!" כל כך פשוטה שמדהים שמישהו טרח לחתום עליה, ועוד יותר מדהים שאנשים עשו עליה סיבוב כל כך גדול עד כדי כך שהעצומה הזאת עדיין בכותרות.
אלא שבדיוק כמו ב-1989, הסיפור פה הוא לא התוכן, אלא התגובה. הניסיון הממסדי לעצור כל ביקורת נגד השלטון והצבא. באופן לא מפתיע אותן נשים אמיצות - חוה אלברשטיין ונורית גלרון - חתומות גם על העצומה הזאת. מי שיצא נגדן הם גברים. מהצל, אייל גולן ועמית סגל לא באמת היו לנו ציפיות אבל אפילו עידן עמדי, לב לבו של המיינסטרים הישראלי, החליט להצטרף לסיבוב השנאה הזה. זה מבאס כי דווקא עמדי יכול היה להוביל שיח של פיוס עם האמנים שרוצים בטובת ישראל לא פחות ממנו. במקום, הוא בחר לקרוא להם "אפסים".
יעניין אתכם גם:
1,000 אמנים קוראים לעצור את המלחמה: "להפסיק את ההרג בעזה ולהחזיר את החטופים"
במיקום סודי, שורת אמנים השתתפה במופע התרמה לעזה
שירה גפן: "אנו על סף כיבוש עזה, רצח החטופים ואלפי חפים מפשע, ועל זה כולנו חתומים"
מכתב האמנים: הופעה של אולארצ'יק בוטלה - והוא משך את חתימתו
"איך אפשר?": טמירה ירדני, שגילתה את עידן עמדי, מגיבה על דבריו הקשים
אמן שחוה אלברשטיין תתבע את עמית סגל - אני הראשון שתורם
הנשים האמיצות לא התרגשו, חלק מהגברים דווקא כן. אסף אמדורסקי חזר בו. יהלי סובול הבהיר את עמדתו. לעומתם אביב גפן הסביר למה הוא לא חתם על המכתב מלכתחילה (אחותו שירה, להבדיל, הסבירה בצורה חדה למה המכתב כל כך חשוב דווקא עכשיו). גם אם התגובות היו קצת מוגזמות, משני הצדדים, זה עדיין היה בתוך איזה אפיק לגיטימי. אנשים אומרים את דעתם, חוטפים קצת ביקורת, וחוזרים בהם. לא בדיוק פרונט פייג' ניוז.
ראשי ערים שהודיעו שלא יזמינו אמנים שחתמו על העצומה, סתם ניסו לעשות סיבוב פוליטי קל על אירוע שיישכח תוך כמה ימים (אפשר לחשוב כמה פעמים הופיעה חוה אלברשטיין בבימת יום העצמאות של ערד בשנים האחרונות). על שר התרבות מיקי זוהר אין מה להרחיב מילים כמובן. אבל כדאי להתעכב על אלון אולארצ'יק, מגדולי המוזיקאים שקמו פה, שההופעה שלו באירוע של קק"ל בוטלה.
עמותת השנור הלאומית ביטלה את ההופעה של אולארצ'יק בעקבות מכתב שכתב איזה פונקציונר. לא היה צריך יותר מזה כדי לסתום את הפה של אולארצ'יק, שמיהר להסיר את חתימתו ממכתב האמנים ולהבהיר שהוא בכלל לא הבין על מה הוא חותם. קשה לבוא אליו בטענות, זה לא הוגן לבקש ממנו לאבד את פרנסתו בשביל עצומה, חשובה ככל שתהיה, אבל אלון אינו הסיפור, אלא גוף ציבורי, חברה לתועלת הציבור, שקובעת מה מותר להגיד ומה לא וסותמת את הפה לאמנים שלא מיישרים קו עם השלטון.
אנחנו כבר לא דוהרים במדרון מסוכן לעבר מדינה פשיסטית, אנחנו כבר עמוק בצד השני של המדרון. השיא הגיע כשהסופר והתסריטאי בני ברבש קיבל הודעה מאנשי המחאה בראשון לציון שהנאום שלו בהפגנה במוצ"ש בוטל בגלל שחתם על המכתב. הפעם אלה כבר לא ביביסטים או פעילי ימין, אלא נציגיו עלי אדמות של המרכז הקיצוני, שהולך ונהיה דומה יותר ויותר לימין. רק חסר את מירי רגב שתשאל: בשביל מה לעשות מחאה אם אנחנו לא יכולים לשלוט בה?
35 שנים אחרי שצינזרו פה שירים ברדיו כי הביעו דעה לא פופולרית, אפשר היה לחשוב שהתקדמנו לעולם מכיל ופתוח יותר, בו חופש הביטוי נשמר בקנאות - בעיקר כי אנחנו יודעים את המחיר של סתימת הפיות הזאת. בפועל, ישראל 2025 היא מדינה בה מי שמעביר ביקורת עשוי למצוא את עצמו בלי עבודה, כשהוא מסומן כבוגד. לתפארת מדינת עוכרי ישראל.