דווקא ה-ד-ח-ה לא הייתה ברשימת המילים ששלקה אייתה באותו מונולוג שכבר הפך מזמן לקאלט. והנה, גם זה קרה - ו"האדמה לא חשכה" עליה, ה"סנד" לא נלחץ, ועולם כמנהגו נוהג. ככה זה עם דיירים שעדיין נמצאים בגיל ההתבגרות: הכל דרמטי, גדול מהחיים, ונצעק אל החלל בדציבלים שהופכים את "האח הגדול" לתוכנית ידידותית לכבדי שמיעה. אבל עם יד על הלב, לא חשבתי שדווקא שלוקלוק תהיה זו שתמצא את עצמה בחוץ, במה שלירון וגיא כינו בפומפוזיות "אם כל ההדחות" אבל ככה זה עם המציאות הישראלית - היא אף פעם לא מפסיקה להפתיע.
כאילו, בהנחה שאתם בכלל מעוניינים להביט למציאות הזאת בעיניים, ולא לחתוך ממנה בבהלה כפי שעשו אמש במאי התוכנית, בזמן שמפגינות עם חולצות "יוצאים מעזה" התפרצו לבמה בנווה אילן. העונה הנוכחית, והמאוד מצליחה ברייטינג, היא תמונת המיקרו-מיקרו של הממשלה שלנו, שהכריזה לפני כמעט שנתיים שלמלחמה יש שתי מטרות: מיטוט החמאס והחזרת החטופים, שהתבררו במהרה כסותרות ובלתי אפשריות להשגה בו זמנית. גם ב"האח הגדול" התברר שאי אפשר גם לעשות תוכנית בידור אסקפיסטית שרוצה להשכיח מהצופים כמה קשה כאן, וגם לעורר מודעות לכך שיש חמישים ישראלים וישראליות, כמוני כמוכם, שנמקים בשבי חמאס בעזה. השידור אתמול היה הדגמה מצוינת ועצובה לכך.
אבל בואו נחזור למה שקורה בתוך הבית. מכיוון שאף אחד מהדיירים לא מדבר על המצב, אפשר לומר שמערכת היחסים בין שני ליובל היא הדבר הכי קרוב לסדנת שבי. אם יובל מצליח לשרוד מנטלית את ההתעללות הרגשית ששני מעבירה אותו, יש סיכוי שהוא יוכל לשרוד הכל. ובגלל שבסופו של יום אני סתם גבר לבן, רציתי לוודא שהפריבילגיות המובנות שלי לא גורמות לי לפספס משהו. אז אחרי הפרק חזרתי אחורה וצפיתי שוב בסצנה שבה יובל מסתכל על פרידה שרה בפרק הקודם, וניסיתי להבין מה לא בסדר. מי שהיה שומע את שני היה יכול לחשוב שיובל, אדם שאם הוא לא נמצא ליד שני בעיקר מנסה להידמות לזיקית ולהיעלם במימי הבריכה, עמד ועינג את עצמו בזמן שפרידה שרה. בפועל, לפחות על סמך העיניים הלא מזוינות שלי, הבחור פשוט הביט עליה.
אני לא מתבייש להודות שמבין הדיירים שנשארו בבית, שני ויובל הם דווקא מהיותר חביבים עליי, בעיקר כי אני נוטה לקרוא את השגעונות שלהם כאותנטיים, אבל הריב האחרון ביניהם היה קשה לצפייה אפילו עבורי. יחסי הטום-וג'רי שהיו ביניהם בחודש הראשון בבית לא היו אמורים להפוך למערכת יחסים רומנטית בשום עולם מתוקן, אבל מה לנו ולמתוקן.
בכל זאת, נאיבי שכמותי, אני רואה שם הרבה אהבה, משיכה, וזוגיות של 'אנחנו מול כל העולם' שיכולה להיות וואו של החיים או להסתיים כמו רומיאו ויוליה. מה שכן, האגו של שני, שנדמה שנפגע כל כך הרבה פעמים בעבר עד שהוא מפעיל אזעקה גם בלי שבכלל נוגעים בו, כנראה ימנע מהקשר הזה להתפתח למשהו אמיתי. להגיד שאת רואה במישהו את האבא של הילדים שלך זה מהמם, אבל אם הקשר שלכם לא יכול לשרוד מבט לעבר אישה אחרת, איך הוא אמור לשרוד מצב שבו הוא, חלילה, יאחר לדייט בחמש דקות או לא יחזור בשעה המדויקת מהעבודה?
בסופו של דבר, הייתה זו דווקא יוכי, ששוב ניסתה לריב עם כל הבית בו-זמנית, הפעם תחת קטגוריית "מי נגע לי ב-", שהזכירה לשני למה כדאי לה לחזור ליובל. הקאמבק הזה, צפוי ככל שיהיה, אפילו הצליח קצת לרגש אותי. גם אם הקשר שלהם הוא תאונת שרשרת, המחויבות שלהם להמשיך איתו אל תוך התהום מעיד על עקביות שכבר לא רואים היום.
ביקום מקביל, שלא קשור לזוגיות של יובל ושני, גם תרצה ומאי עשו שיחת "יחסינו לאן". אם אני סופר נכון, זאת הפעם החמישית מתחילת העונה ששתי הדיירות האלה מנסות להבין למה הן לא חברות. תרצה מדברת על מחסור באמון, בעוד מאי טוענת שמעולם לא ניתנה לה הזדמנות. בפועל, אפשר לחזור אל תעודות הזהות של שתיהן ולהיזכר שמדובר בשתיים שנכנסו לבית על תקן "אין לי באמת חברות" ו"אני זאבה בודדת".
קל לראות בהתנהלות שלהן את חוסר האמון הכללי בנשים: מבחינת תרצה, שעדיין מדמיינת שהיחסים שלה עם איסקוב יהפכו למערכת יחסים בחוץ, מאי היא גורם מאיים שצריך לנטר ולנטרל; ומבחינת מאי, תרצה הייתה יכולה להיות חברה של ממש אם לא היה את איסקוב שמרחף באוויר ומחזיר אותה להרגלים הישנים (ובהרגלים ישנים אני מתכוון לחרמנות). זה אמנם לא קשר שיסתיים בנשיקה, אבל אם העונה תסתיים בכך שמאי ותרצה יהיו בסטיז, אפשר לומר שראינו כבר הכל בבית.
ומה לגבי איסקוב? הפאוור-אלפא של הבית, האריה מאור עקיבא, המסי האוריגינל, ושלל הכינויים שהוא בוודאי מצמיד לעצמו תדיר, חווה פרק לא מוצלח, בלשון המעטה. אמנם במהותו אין סוליסט ממנו, אבל בפועל המחנה שלו חטף מכה לא קלה בכנף. מוגרבי, שמריח את הכוח שיש ליובל ושני בחוץ (או פשוט שומע את השאגות של הקהל באולפן בכל משדר הדחה), הולך ומתרחק ממנו ומתקרב ליובל; שלקה, שאמנם לא הייתה מספיק אחות בשבילו כדי לוותר על חמישים אלף שקל מכספי הפרס, אבל כן הייתה החיילת הכי נאמנה שלו בבית, הודחה; ותרצה כבר מזמן מתנהלת לפי האג'נדה שלה. האם איסקוב עדיין יכול להיחשב כמנהיג של הבית אם אין לו מחנה להנהיג?
אי אפשר לסיים בלי להודות לשירז, שבמחי סצנה אחת בלבד הצליחה להעביר לי את החשק לשוקולד למריחה לשנים הקרובות. הקופסה העצובה עם שיירי השוקולד, שהסתתרה במגירה שכבר ראתה ימים נקיים מאלה, קיבלה עוד ועוד ביקורים - בהתחלה עם כפית, אחר כך עם מה שנראה כמזלג, ובסוף עם סכין. כולם נזרקו לכיור מבלי שנשטפו. מי שהיה צריך תזכורת לכך שאם כבר שוקולד אז שיגיע בקוביות, קיבל אותה אתמול.
אז אמרו:
- "מגיע לי להישאר בבית כי אני קשת בענן" - שלקה מסבירה לאח למה צריך להצביע לה. מישהי שפספסה שאצלנו במדינה יש או שרב או מבול, אין אמצע.
- "יאללה לעליות, לירידות ולדימונה!" - דרורה תוקפת את שני, ומזכירה שוב שהדבר היחיד שמוריד זו ההתנהגות שלה.
- "אם היינו בחוץ לא היית שומע ממני" - שני מכינה ליובל את הכתובת על הקיר, וגם צובעת באולטרה-סגול כדי שלא יפספס.
- "מי שנוגע - יודע!" - יוכי אפוליאון מציגה קופירייטינג בווליום גבוה.