יש סיבה טובה לכך שיצירות דוקו-ספורט מעולות נעשות ממרחק הזמן. "הריקוד האחרון" לא הייתה מצליחה להפוך למכוננת אם הייתה נוצרת ב-1998, וכך גם הסדרה על היריבות בין הסלטיקס ללייקרס או כמעט כל סיפור ב-"30 על 30" האדירה של רשת ESPN.
במקרה של ערן זהבי, נכון לכתיבת שורות אלה, אפילו לא בטוח שהפרק האחרון בקריירה נכתב, אבל גם אם זה הסוף - הרי שהוא קרה ממש לפני רגע. חיינו אותו בזמן אמת. האמוציות הקיצוניות שמקיפות כל דבר שקשור בזהבי עדיין לא שקעו, ההישגים לא זכו לפרספקטיבה שמתבססת עם מבחן הזמן, לא סומנו יורשים פוטנציאליים, ועדיין לא נולד הדור החדש שיצפה בביצועיו ביוטיוב ויגדל על הסיפורים של מי שראו אותו מהיציע.
ההחלטה להתחיל לתעד את זהבי עם החזרה למכבי ת"א בקיץ 2022 נראתה כמו זכייה בלוטו. אם ייכשל כמו כוכבים רבים לפניו, שלא ידעו לפרוש בשיא וחזרו לסיבוב לא מכובד - זה יהיה סיפור על טבע האדם, על היבריס, על תהילה שאף פעם לא נמשכת כמו שהיינו רוצים. אם יצליח להחזיר את האליפות לצהובים אחרי שלוש שנים ללא תואר, זה יקבע אותו כאנטיתזה לכל מקורות ההשוואה שלו. אם יעשה זאת כשהוא הכוכב המרכזי בגיל 36, זו כבר מיתולוגיה. העניין הוא שכל השיח הזה נעשה סביב זהבי מסביב לשעון ובאינספור פלטפורמות.
המשמעות היא ש"זהבי", סדרת התעודה של טליה ענבר ושי אינס ב-יס, נדרשה להביא משהו אחר כדי להצדיק את קיומה. ההיסטוריה עדיין טרייה בזיכרון, הפרספקטיבה עדיין לא קיימת, אבל הגישה הבלעדית שקיבלה ענבר (שמביימת וגם מראיינת את זהבי לאורך הסדרה) הייתה אמורה להיות המרכיב הסודי. הדרך לרענן סיפור שתואר מכל זווית אפשרית.
"הייתה לי מטרה להיות השחקן הכי טוב שאני יכול להיות, הכי מצליח שאני יכול להיות - וכל האמצעים כשרים". המשפט הזה של זהבי על עצמו בתחילת הפרק הראשון הוא המהות. מעל לכל דבר אחר: האימפולסיבית והפעולה מהרגש, האמוציות ביציעים ובאולפנים, הדמויות שהצטלבו עם הקריירה שלו - מעל כל אלה זהבי הוא קילר ספורטיבי. התכונה הנדירה הזאת היא מרכיב שנמצא אצל הגדולים מכולם, היא לא נלמדת, היא לא ניתנת לחיקוי, היא פשוט שם. אדם שלא מסתפק רק בהשתתפות בניצחון, אלא חייב להביא אותו במו רגליו.
המרכיב הנדיר הזה הוא כמעט אנומליה בספורט הישראלי, בוודאי בכדורגל הישראלי. לא גדלים כאן קילרים. הכדורגלן הישראלי הוא בדרך כלל זה שלא יחפש את הלחץ, את האחריות, שלא ידרוש את הכדור כשהכל נראה אבוד. זהבי חי בשביל הרגעים האלה. הוא ניזון משנאת הקהל היריב כמעט כמו מאהבת הקהל שלו, הוא חושב על השלושער ברגע שכבש את השער השני שלו. הוא מאמין באמונה שלמה שהכדור הבא שיגיע אליו יפגוש את החיבורים, גם אם זו הדקה ה-91 ועשרים הבעיטות הקודמות שלו עפו ליציע. זאת תופעה שקשה להסביר למי שלא חווה את זהבי כשחקן, אבל דווקא סדרה שנהנית מרוחב יריעה וזמן מסך, היא הפלטפורמה המתאימה לנסות.
לכן האתגר המרכזי בסדרה כמו "זהבי" הוא המבנה. איך בוחרים לספר את הסיפור, מה ייכלל ומה לא, מי יגיעו להעיד לטובתו או נגדו, כמה נראה מחייו הפרטיים, מה נגלה עליו שלא ידענו קודם. המסגור השיווקי כבר הדליק נורות אדומות: "חסר גבולות", "רונאלדו הישראלי", "תופעה - לא שחקן". עם קו כזה, לא מפתיע שהאירוע הפותח של הסדרה הוא הדרבי התל אביבי של נובמבר 2014, המוכר יותר כ"דרבי פואד", על שם הכינוי של אוהד הפועל שירד לדשא באמצע המשחק כדי להכות את זהבי.
זה היה אירוע מביש, החל מהניהול על הדשא (ההחלטה להרחיק את זהבי) ועד הטיפול של התאחדות (שקבעה תיקו ללא נקודות). "זהבי" בוחרת להציג אותו מבעד לקטעי חדשות שהציגו את זהבי כ"מושך אש", כלומר האשמת קורבן לגיבור שלה רק כדי לקבע סביבו נרטיב צהוב של "פרובוקטור". בפועל, זה היה הכרטיס האדום היחיד שקיבל זהבי בכל הקריירה. לא התחלה מדהימה? זה יתדרדר עוד הרבה יותר מכאן.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
אחד המאפיינים הכי מרגשים ביצירות דוקו-ספורט היא היכולת לחזור לרגע בזמן ולחיות אותו מחדש ממספר זוויות. מה עבר בראשם של מי שהיו בו, מה פספסנו שהם יודעים, מה נאמר, מי זז לאן, מי אלתר ומי הפתיע, מי קפא בדיוק ברגע האמת. הקריירה של זהבי מתפקעת מרגעים שכאלה, אבל "זהבי" מתעקשת לדלג מעליהם כאילו הם מפריעים לה.
כך זה כשהיא מגוללת מחדש את מה שזכה לימים לתואר "דרבי זהבי" - המשחק שבו כבש זהבי שלושער, והחזיר את מכבי מפיגור לניצחון דרמטי בדקה ה-93. המשחק הזה לבדו, על כל מה שהתרחש בו, שווה פרק שלם על המיתולוגיה של זהבי. הסדרה בוחרת להתמקד משום מה באוהדי הפועל. דרמטיזציה זולה בניסיון להציג את ההצלחה של זהבי כעלבון לאוהדי היריבה שבה גדל, בעיקר בגלל האופן שבו הוא חוגג את שעריו.
זה חוסר הבנה מוחלט של האוצר שנפל לידי היוצרים. היכולת להבין מה עובר במוחו של זהבי ברגעים כאלה, מה חשבו חבריו והיריבים, החוויה מנקודת מבט של אוהדים שצפו ברגעים האלה. המרכיבים שכל דוקו-ספורט מתענג עליהם. "זהבי" בוחרת לקחת את הסיפור הזה ולהפנות את הזרקור לחלק הכי פחות מעניין בו: העלבון של אוהדי הקבוצה היריבה. זאת דרך כל כך מדהימה לפספס אירוע עד שחשדתי שמדובר בהטרלה. אלא שהסדרה מקפידה להבהיר שלא מדובר בטעות, אלא במגמה. במקום שבו יש התעלות ספורטיבית, היא תמצא קלישאה להתעמק בה.
קחו למשל את מה שזהבי עצמו מגדיר כאירוע ש"אין גדול יותר ממנו": ההעפלה לליגת האלופות. קמפיין ההעפלה של מכבי ת"א למפעל היוקרתי באירופה ב-2015, היה כולו עליונות של זהבי. שני שערים מכריעים מול ויקטוריה פלזן בסיבוב השלישי ושלושה נוספים בשני המפגשים מול באזל בפלייאוף, שהובילו את מכבי לליגה של הגדולות באירופה. כל אחד מהשערים האלה הוא סיפור מדהים על מיקום, אמונה, הבנת משחק אדירה וקור רוח ברגע האמת. הסדרה חולפת עליהם בדקה וחצי, שום דבר מעוצמת הרגע, מהמשמעות שלו, מהמיתוס של זהבי לא עובר למי שמבקש לחוות אותו מחדש, בוודאי לא למי שלא הכיר אותו בזמן אמת.
ככל שהפרקים נוקפים, מבינים ש"זהבי" מתייחסת לגיבור שלה כ"נרקומן של שערים". מונטאז'ים של שניות, בחלקם קשה להבין מה ראינו, עוד כדור שפוגש את הרשת ועוד אחד. כאילו כל שער שווה לאחר וכולם יחד חשובים באותה מידה. תחשבו על "הריקוד האחרון" אם הייתה מתארת את מייקל ג'ורדן כמי שקלע הרבה סלים. "זהבי" נכשלת באמנות הבסיסית של סיפור: הייחודיות של הגיבור שלה היא לא בכמות השערים, אלא בסוג שלהם. זה בדיוק מה שמבדל אותו מאחרים. בלי הייחוד הזה אין משמעות לרגש שזהבי עורר - לטוב ולרע - וזאת כבר נפילה שממנה אי אפשר לקום.
על גבי חוסר היכולת להדגיש את הייחודיות בגיבור שלה, "זהבי" היא אירוע הנדסת תודעה מדהים. בעוד זה לחלוטין טבעי והגיוני להציג את הדברים מנקודת מבטו של זהבי, ההתעלמות המוחלטת מעובדות היא אירוע שקשה להפריז ברמת המופרכות שבו. קחו לדוגמה את הסיפור על האיבה בין אוסקר גרסיה, מאמן מכבי, לבין זהבי. הסדרה מציגה את גרסיה כנבל מרושע שהגיע למכבי במטרה לכבות את הכוכב הגדול שלה, מתוך מה שמוצג באופן מובהק בין השורות כקנאה. היא אפילו מגדילה לעשות ומציגה את עזיבתו של גרסיה, כתוצאה של החלטה ניהולית לפטר אותו בגלל היחס לזהבי.
בפועל, המתיחות שמתוארת כאן התרחשה בקדנציה השנייה של גרסיה בקבוצה. כלומר לא רק שלא מדובר במפלצת חסרת לב שהגיעה מבלי להכיר את זהבי ורצתה להתנכל לו, גרסיה היה המאמן הראשון של זהבי במדים הצהובים כשהגיע בעונת 2012/13, ותחת הדרכתו הוא הספיק לכבוש עשרה שערים בחצי עונה. בקיץ 2014 חזר גרסיה, כאמור, לקדנציה שנייה, שנמשכה… קצת יותר מחודשיים. ליגת העל לא הספיקה להיפתח לפני שהחליט לעזוב, על רקע החשש מהטילים במבצע "צוק איתן" ומתיחות מול ההנהלה בשל הקושי להנחית שחקנים זרים בישראל. זה בהחלט פיקנטי שזהבי מסגר את העזיבה כקשורה אליו ישירות, אבל מינימום של קונטקסט אמור להיות דרישה בסיסית מסדרה שמתהדרת בתואר דוקו.
כך זה ממשיך עם הטענה שהמאמן הראשון של זהבי עם שובו בקדנציה השנייה היה רובי קין, שכמובן הבין לליבו ושיחרר אותו להיות מי שהוא. אלא שזהבי חזר למכבי שנה קודם לכן, לעונה מתוחה תחת שני מאמנים שונים (ולאדן איביץ' ואייטור קראנקה), שבמהלכה החזירה מכבי את כוכביה הגדולים, אבל נכשלה לזכות באליפות. זה אירוע מכונן דווקא בגלל שהוא כל כך נדיר בקריירה של זהבי. זאת עונה של כישלון שחיזקה את החששות מכך ששובו לישראל יסתיים בהתבזות, כמו כוכבי עבר גדולים אחרים. על רקע העונה הזאת, שתי העונות הבאות מקבלות משנה עוצמה וקונטקסט, אבל "זהבי" לא מתעניינת בכל אלה.
אפשר להקדיש טור שלם רק לכישלונות העריכתיים של "זהבי". היא מצליחה "להציג" את השער הראשון של זהבי במכבי, מבלי להראות אותו (המצלמה נשארת על זהבי). היא הופכת אירועים מכוננים כמו חזרתו לנבחרת, שהסתיימה במפח נפש בהפסד לרומניה שמנע העפלה ליורו, לסיפור שמתחיל ונגמר בשתי דקות. משחקים גדולים, שערים מכריעים, דמויות מרכזיות שעיצבו את דרכו - רובם לא זוכים להתייחסות, אחרים להתייחסות כל כך קצרה ומבישה עד שעדיף שלא היו מוזכרים כלל.
אפילו הסוף ההוליוודי המדהים של העונה האחרונה במכבי, מוצג כניסיון התנקשות מכוון בקריירה של זהבי על ידי המאמן לאזטיץ', על אף שכבר בתחילת העונה הובהר לזהבי כי הוא מיועד להיות חלוץ משנה לדור תורג'מן, שבו מכבי ראתה כחלוץ העתיד שלה. בהתחשב בכך שקהל היעד העיקרי של הסדרה הוא אוהדים, לא מובן איך "זהבי" העזה לחשוב שכל זה יעבור.
המעלות המעטות של "זהבי" מוצגות אף הן בקמצנות מרגיזה. כך זה עם הסבתא, מסודי, שמתגלה כדמות נפלאה ופרשנית כדורגל אדירה, שמשום מה זוכה לדקות בודדות. כך זה גם עם שתי בנותיו, באחד מהקטעים הטובים ביותר בסדרה, שבו ברגע נדיר ניתן לראות את האופי המשפחתי זולג מדור לדור. השתיים קוראות עם אביהן את התעודה שקיבל בתקופתו כשחקן נוער בהפועל, לועגות לכך שכבר אז לא חיפש למסור, וחושפות את האמת על כך שמאז ומעולם חיפש להיות חתום על ניצחונות בעצמו. תחת זאת, היא בוחרת להפנות דקות ארוכות דווקא לאירועים "צהובים" יותר, כמו עיסוק שטחי באביו של זהבי שעזב את המשפחה (אירוע מכונן, אבל ההתייחסות אליו מינורית ונטולת כל ערך אמיתי) או ההתמודדות של בת זוגו, שי, עם שיר אוהדים מכוער.
הבחירות האלה מעידות לא מעט גם על הבחירה בענבר לנהל את הסדרה. הפרויקטים הקודמים שניהלה היו כולם מעולם הריאליטי, וכך נראית גם הגישה כלפי "זהבי". לא יצירה שמחפשת להבין כוכב על, אלא זאת שמקדשת את השמועות והרכילויות, חוגגת דמות של פרובוקטור (שמעולם לא הוכחה) כאילו היה מדובר בכתבה של גיא פינס.
אפילו אם היינו זורמים עם הרעיון ש"זהבי" היא למעשה ריאליטי-ספורט, הרי שהוא האדם הלא נכון לפורמט. זאת לא משפחת בוזגלו עם פוטנציאל הקאלט הנרחב. התוצאה רק מדגישה את חוסר ההתאמה: חלולה, חסרת ייחוד, לפרקים ממש משעממת. נכשלת פעם אחר פעם להשתמש במאגר הסיפורים האדיר שנפל לידיה, לטובת עוד נבירה בדרמה קטנה או בסיפור אזוטרי.
חלקו הראשון של הסיפור של זהבי סופר בכישרון גדול הרבה יותר בספר "זהבי - סיפורו של ווינר" של אורן יוסיפוביץ' (ששימש גם כיועץ לסדרה). סביר מאוד שיהיו מי שיידעו לספר אותו ביום מן הימים בדרך ראויה הרבה יותר. "זהבי" תישאר כאנדרטה לכל מה שדוקו-ספורט לא אמור להיות. הוכחה שגם סיפורים חד-פעמיים יכולים להיהרס אם תתעקשו מספיק להפנות מהם את המבט.
כל פרקי "זהבי" זמינים ביס ויאודי.