כיף לראות ווינרים כמו ג'ורדן. לא בטוח שכיף גם להיות כאלה

ווינרים, כולם אוהבים אותם. הרעיון הזה כל כך מושרש בתרבות שלנו, כל כך מקודש עד שהוא מטשטש את כל מה שסביבו. ווינרים הם כל מה שאנחנו חולמים להיות, גם אם מעולם לא התעניינו בספורט. ווינרים מרכיבים ממשלות, ווינרים עושים אקזיטים, ווינרים מתחתנים עם מלכי ומלכות השכבה, ווינרים נוסעים ברכבים נוצצים וחיים בבית מפואר עם בריכה. ווינרים הופכים את הבלתי אפשרי לאפשרי. אנחנו אוהבים לעטוף אותם במסגרת זהב, לזכור אותם כפי שהיו בשיאם ולטאטא החוצה פרקים פחות נעימים בסיפור ההצלחה המפואר שלהם. ההיסטוריה לא רק נכתבת על ידי המנצחים, היא מלוטשת על ידי המעריצים שלהם.

לאורך חמשת שבועות השידור הכל כך מדוברים שלה, "הריקוד האחרון" שויכה על ידי רבים לאותה כמיהה אנושית לחסות בצלה של גדולה. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסיפורו של הווינר האולטימטיבי, בוודאי כשעשתה זאת תחת פיקוח צמוד שלו ושל צוותו הקרוב. הרבה כבר דובר, נדון ונכתב על החמימות הנוסטלגית שבה בוחרת הסדרה לעטוף את קורותיו של מייקל ג'ורדן הספורטאי והאייקון התרבותי, ובעיקר על האופן הסלחני והמזכך שבו היא צובעת את החלקים הפחות סימפטיים באישיותו ובאורחות חייו. אבל יהיה זה פספוס גדול לראות בכך את חזות הכל. חלק נכבד מההצלחה של "הריקוד האחרון" לפרוץ מבעד לבועת הספורט נעוץ במודעות שלה למורכבות האוניברסלית של ווינרים באשר הם, ובמחיר שעליהם לשלם כדי להיות כאלה.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

המבנה הלא-לינארי של "הריקוד האחרון" הוא כלי שבאמצעותו חוצב היוצר המוכשר, ג'ייסון הייר (שביים גם את הסרט הנפלא "The Fab Five" על החמישייה הבלתי נשכחת של מכללת מישיגן), תחת יסודות מקדש הניצחון שנבנה סביב אחת מהקבוצות הגדולות שדרכו אי פעם על מגרש כדורסל. הוא עושה זאת באופן שמייחד את הטלטלות הספציפיות של הבולס, אבל בעת ובעונה אחת גם משמש תבנית לכל כך הרבה אלופות ואלופים: מכבי ת"א ובוסטון סלטיקס היו משופעות בדמויות מפוקפקות, פיצוצים ושנאות, שמות כמו ג'ון מקנרו, ז'וזה מוריניו, אריק קנטונה, בריאן קלאף ואלכס פרגוסון היו כולם אלופים אדירים ובני אדם קטנוניים. מג'יק ג'ונסון הוביל מהלך לפיטורי המאמן שלא אהב, פיני גרשון ספסל את הכוכב הגדול ביותר שלו דווקא כשהוריו עשו את כל הדרך מליטא כדי לצפות בו. ספורט בכלל וסיפורי ווינרים בפרט משופעים בכל כך הרבה מהטלנובלות הקטנות והממכרות האלה, אינספור רגעים קטנים של אנושיות פגומה, אגואים ענקיים ואיבה אדירה.

בעודה עושה את הדרך קדימה ואחורה על ציר הזמן, "הריקוד האחרון" נוגעת בחכמה בכל כך הרבה מהם, מפוצצת בסבלנות עוד ועוד בועות של זוהר ואידיאליזם. אחת המרכזיות שבהן היא הנטייה לזכור קבוצות אלופות כיחידה משומנת אחת, אוסף אנושי שבו השלם גדול תמיד מסך חלקיו. אלא שהדרך לתהילה, כפי שלמדו הבולס על בשרם, רצופה בהליכה על פי תהום. עייפות החומר פוגשת חומרנות שפוגשת מאבקים על קרדיט. עוד הרבה לפני היריבות הלהוטות להחליף את האלופים, סיפורם של ווינרים גדולים הוא של מאבק פנימי, של ניסיון לשמור על החבילה מהתפרקות בכל כך הרבה נקודות לאורך הדרך, באתגר האדיר לתמרץ את עצמם לטפס שוב עד למעלה אחרי שכבר היו שם. מהבחינה הזאת, סיפורם של הבולס הוא כבר הרבה מעבר למרדף אחרי תארים, זהו ריאליטי מרתק ועתיר תפניות עם כמה מהמתחרים הצבעוניים והמרתקים בהיסטוריה, עם גיבורים ונבלים שגם טובי המלהקים לא יצליחו לגייס. אין צורך להבין מי הוא רג'י מילר או מהי התקפת המשולש כדי להתמוגג מכל אלה.

פריט כמעט הכרחי למקסום חוויית הצפייה ב"הריקוד האחרון" הוא ספרו הנפלא של סם סמית' "The Jordan Rules". הסדרה עצמה נוגעת בפרק השישי בתהודה האדירה שהייתה לספר, שראה אור לאחר הזכייה הראשונה של הבולס באליפות ב-1991, ואיים להכתים את מורשתו הנקייה של ג'ורדן. יחסיהם של סמית' וג'ורדן אכן לא חזרו מעולם לאלו של טרום פרסום הספר, אבל קריאה מחודשת בו מחדדת שוב את המורכבות של ווינרים, שאותה מבקשת גם הסדרה לפרק.

סמית', שמופיע בעצמו בסדרה, נקט בטקטיקה דומה לזו של הייר לאורך הספר, המלווה את אותה עונה מכוננת חודש אחר חודש. הוא מוצא נקודות השקה במשחקים, אירועים ואימונים לאורך העונה שמובילים לסיפורים ואנקדוטות מהעבר. כך נוצרת לאיטה עלילה מסועפת ומסעירה שבמרכזה גיבור כל כך דומיננטי, עד שעצם עליונותו מאיימת לקבור תחתיה את המועדון כולו. אם "הריקוד האחרון" מציגה את ההתעמרות של ג'ורדן בחבריו כחביבה ומתמרצת, הספר חושף אותה כקטנונית, מתנשאת ובמקרים מסוימים כמעט מצמררת ברשעותה. אלא שסמית' עצמו, בהקדמה שכתב לכבוד 20 שנים לצאת הספר, מעיד כי יהיה זה מוטעה לשפוט את ג'ורדן כנבל או כגיבור. הנסיבות התקשורתיות, הספורטיביות והניהוליות שבתוכן פעל, בנוסף להיותו ככל הנראה המתחרה הגדול בכל הזמנים, עיצבו את אישיותו. ללא הרעב להאפיל על כולם לא היו סלי ניצחון האדירים, ללא התחרותיות הבוערת לא היו מוטלים לצד הדרך חברים לקבוצה. זוהי קללתה של גדולה.

לא אחת הניסיון של "הריקוד האחרון" לאתרג את ג'ורדן באמצעות עדויות חנפניות, דווקא עושה לו שירות רע. סיפור משפט הסניקרס המפורסם "גם רפובליקנים קונים נעליים", נולד בספר מאוחר יותר של סמית, "The Second Coming". הוא מתואר כאנקדוטה במסגרת קרב מילים (Banter) טיפוסי שמנהל בהלצה ג'ורדן עם חבריו לקבוצה על תמיכה אפשרית שלו במועמד הדמוקרטי הארווי גנט, במרוץ למושב הסנאט בצפון קרוליינה. סמית' מבלה כבר שנים ארוכות בניסיון להסביר לכל מי שמוכן להקשיב שהכניס את הציטוט לספר כאתנחתא קומית, ולא כעדות לתפיסתו הפוליטית של ג'ורדן - אבל מרגע שהנרטיב התקבע על ניתוק ואליטיזם, קשה לשכנע אנשים עם עובדות. העובדה שהסדרה מנסה להלבין את הציטוט ההוא עם עדות מגומגמת של ברק אובמה, בוודאי לא עוזרת. האמת היא שהליגה עצמה, שנהנתה באותן שנים מבום כלכלי אדיר, התנגדה נחרצות להתבטאויות פוליטיות של כוכביה שעלולות לפגום ברווחים.

הסיפור הזה הופך את "הריקוד האחרון" למרתקת עוד יותר, שכן היא מרצה בעת ובעונה אחת את אוהדיו של ג'ורדן ואת מי שייחלו במשך שנים לנפילתו, ומאפשרת למי שלא הכירו את סיפורו בזמן אמת "לבחור צד" בהתאם. אף שהיא מתארת אירועי עבר, היא מתקיימת בהווה שבו האמת גם כך נמצאת תמיד בסימן שאלה. במציאות שכזו, עצם ההכחשה של קונספירציה או מהלך מלוכלך נראית כטיוח שרק משכנע את המפקפקים. העובדה שכל כך הרבה אייקוני תרבות וספורט התגייסו לדבר בשבחו ובזכותו של ג'ורדן, עובדת בהפוך על הפוך דווקא לרעתו. זוהי עוד אמת מוכרת על היחס שלנו לווינרים. אנחנו אוהבים אותם צעירים ורעננים (או מבוגרים שזוכים לחסד אחרון), כאלה שמגיחים משום מקום ושובים לפתע את הלב. טובים אבל לא "טובים מדי". ברגע שמיצו את תקופת החסד, ההנאה שבשנאה שלהם משתווה רק להנאה להתמוגג מהם. ערן זהבי, קווין דוראנט ורונאלדו יכולים לכתוב על העניין הזה ספרים (לזהבי יוסיפון כבר דאג).

המשמעות היא שהסדרה יכולה להיצרך כפולחן אישיות ציני של מותג ספורט אדיר שמבקש לקבע את מעמדו המיתי בבינג' תעמולה מהונדס היטב, או כניצחון מרגש של נחישות ואתלטיות על אתגרים עצומים. כך או אחרת, היכולת של הייר לפצח את מעטה הדיפלומטיה הקשיח שעטה ג'ורדן כל חייו באמצעות תגובות לדברים שנאמרים עליו, ממחישה היטב את אותה תחרותיות בלתי מתפשרת שהפכה את ג'ורדן לבולט כל כך אפילו בתוך קבוצת העלית של ווינרים. הזיק בעיניו מדגיש עד כמה הוא עדיין חי את התקופה ההיא, וטוען את הסדרה במתח ודרמה. זו גם הסיבה שהטיעון שהסדרה "לא מחדשת" (היא מן הסתם מחדשת למי שלא היו שם בזמן אמת) לא רלוונטי. מרגע שג'ורדן חווה את הכל מחדש, גם סיפור מוכר וידוע הופך דרמטי ומסעיר, כל התחושות והזכרונות צפים מחדש, מזכירים כמה עמוק נטוע ספורט בתוך זיכרון ורגש.

לא רק ג'ורדן עומד, כאמור, תחת הזרקור החוקר של "הריקוד האחרון" במסעה אל מפעל הנקניקיות שממנו מורכבים אלופים. הסירוב של סקוטי פיפן להיכנס למשחק לאחר פרישתו הראשונה של ג'ורדן, הכישלון של אגדות כמו פטריק יואינג או צ'ארלס בארקלי לעמוד בעימות ישיר מול ג'ורדן, ההתעלות של גיבורי משנה כמו ג'ון פקסון וסטיב קר, או ההתעקשות של יריבים לשחק לידיו של ג'ורדן כשאתגרו אותו באמצעות הקנטות או הצהרות טיפשיות, הוא חלק מאותו מסע חמקמק אחרי ההבדל בין טובים למעולים. ווינרים מגיעים בכל הגדלים, הגבהים והצבעים: הם הבריונים שמכים את יריביהם עד כניעה או אלה שמרחפים מעליהם, הם אלה שמקפיצים אצטדיון שלם באוויר עם מסירה מדהימה או אלה שממרפקים נפילים במשקל 200 קילוגרם בדרך לעוד ריבאונד. ישנם מי שמעדיפים לשבת בכיסא הנווט, וישנם מי שייכנסו לכיסא הנהג ויסחטו את המנוע עד כלות. עד שלא נכנסתם לנעליהם, גורסת "הריקוד האחרון", לעולם לא תדעו.

האם באמת שווה בכלל להיות אלוף? האם גופו השבור של ג'ורדן, המעמסה הנפשית והפיזית האדירה שעבר במשך 13 שנות קריירה, הריבים, השנאות, הרצון להוכיח שוב ושוב ושוב, באמת שווים שש טבעות מוזהבות? נראה שאפילו לו אין תשובות לשאלה הזאת. השאלה אם היה יכול לזכות בפעם השביעית כנראה לא תניח לו לעולם. חלק מהקללה של ווינריות היא חוסר שביעות רצון תמידי, כמו שמדגישה "Make That Old", פרסומת נהדרת בה סטף קרי מתאר כמה הישגי העבר, גדולים ככל שיהיו, הם שעמום ישן ועבש. ווינרים חיים בשביל הדבר הבא, בשביל הגביע הבא, בשביל הפרק הבא בספרי ההיסטוריה. "הריקוד האחרון" מהללת את כל אלה במסע מרגש, מלהיב ועשוי להפליא, אבל גם מנחמת אותנו בלי מילים: כיף לחוות ווינרים, לא בטוח שכיף גם להיות כאלה.

אינספור תלונות כבר הוטחו בצדק באיכות התרגום העברי שמספקת נטפליקס, ו"הריקוד האחרון" כוללת כמה מרתיחות במיוחד. הספר "The Jordan Rules", למשל - כינוי דו משמעי לשמה של ההגנה האכזרית שהנהיגו דטרויט פיסטונס במשחקים מול ג'ורדן, וכן לעובדה שחוקים רגילים שהושתו על חבריו לליגה ולקבוצה לא חלו עליו - מתורגם בה כ"ג'ורדן שולט". לא רק שמדובר בפספוס של שתי המשמעויות, שהופך את כל העיסוק של הסדרה בספר למוזר ונטול הקשר, זה אפילו לא תרגום ישיר נכון באנגלית (אם כבר זה "הג'ורדן שולט").

זוהי דוגמה אחת מיני רבות שבה סדרה על ספורט, עם ניואנסים ומושגים מקצועיים חשובים, מתפספסת כתוצאה מרשלנות נוראית (ההחלפה של "דראפט" ב"גיוסים" לא אומרת כלום למי שלא בקיא בספורט, ומרגיזה את מי שכן). לא ברור למה גוף שמשקיע כל כך הרבה כסף בתוכן, טורח כל כך מעט על איכות התרגום שמתלווה אליו, בוודאי כשמדובר בתוכן כל כך פופולרי ומדובר. מה שבטוח הוא שחוויית הצפייה נפגעת מחוסר אכפתיות שכזו, ובמציאות שבה יש כל כך הרבה אלטרנטיבות - גם הגדולים שבשירותי בסטרימינג צריכים לזכור שהפרידה מהם נמצאת תמיד במרחק לחיצת כפתור.