אם תבקשו מחובב קולנוע מזדמן לתאר סרט של ווס אנדרסון, הוא כנראה יזכיר שוטים סימטריים, שימוש בצבעים עזים והמון שחקנים שחלקם מגיעים רק להגיד שלום וללכת. גם המילה וינטג' תשתרבב שם איפשהו. שונאיו של הבמאי יתייחסו לסגנון שלו כמיושן או מצועצע. אוהביו, אני ביניהם, יתעקשו שהוא עושה קולנוע בטעם של פעם.
זאת לא רק החיבה לאסתטיקה מעשורים עברו או ההעדפה הנוכחית שלו לסיפורים תקופתיים, אלא גם האימוץ של טכניקות וטריקים מהסוג שעולם הקולנוע כבר השאיר מאחוריו. נניח, יצירת רקעים, לוקיישנים או אפקטים בעזרת סטים של מיניאטורות, יצירות אמנות קטנות ויפות בפני עצמן.
בקיצור, אנחנו מדברים על איש בן חמישים פלוס שנהנה ליצור סיטואציות מוזרות בבית הבובות שלו. זה חשוב, כי כבר איזה זמן שאנשים מחכים שאנדרסון יהיה קצת פחות… ובכן, כל זה. היה איזה רגע בעשור הקודם, כשהוא הציג "ממלכת אור הירח" ואחריו את "מלון גרנד בודפשט", שבו היה נדמה שהוא מתפתח למשהו חדש, במאי שיכול לכוון לקהלים גדולים הרבה יותר, אולי להפוך לחביב טקסי הפרסים ולביים אפוסים מורכבים עם אפיל יותר נגיש ואוניברסלי. במקום זה הוא דווקא חזר לגבולות הבטוחים שלו והתמסר לצדדים המקסימליסטיים והאקצנטריים יותר של היצירה שלו.
כל יצירה שלו מורכבת מכל כך הרבה פרטים קטנים, שאפשר לחשוד שביים אותם אגרן כפייתי עם טעם טוב. הסיפורים עצמם דווקא נוטים להיות פשוטים יחסית, גם אם בשנים האחרונות מתווספים אליהם כל מיני סיבוכים ותפניות לא ממש נחוצות (כמו הסיפור-בתוך-סיפור-בתוך סיפור של "אסטרואיד סיטי" או המבנה האפיזודי של "הכרוניקה הצרפתית").
זה קולנוע מסוגנן באופן כמעט חייזרי, וגם צופים שבעבר נהנו מסרטיו של אנדרסון לא בהכרח מתחברים אליו. כל סרט חדש שלו הוא כמו תכשיט או פסלון קטן, מלוטש למשעי ומשובץ אבני חן. מלאכת יד מרשימה, אבל גם כזו המיועדת לקהל יעד קבוע ומסוים, כזה שכבר רגיל ואוהב את הסגנון ולא מצפה לקבל משהו אחר.
אז כן, גם בסרטו החדש "העוקץ הפיניקי" אנדרסון מתנהג כמו עצמו. כפי שאפשר להבין מהשם, מגרש המשחקים הפעם הוא האזור שכונה בעבר "המזרח הקרוב" - צפון אפריקה והמזרח התיכון - עם עצירה מזדמנת באירופה מהצד הבלקני. המיקומים הספציפיים מרומזים בלבד וגם לא תמצאו כאן פרשנות ממשית על ההיסטוריה האמיתית של האזור. זאת מעין קריקטורה או סרט מצויר עם שחקנים חיים, שיותר מכל מזכיר ספר קומיקס בסגנון טין טין.
לגיבור אפילו יש שם כפול: ז'ה ז'ה קורדה (בניסיו דל טורו) הוא איש עסקים בעל אמצעים ונטול עכבות מוסריות. יש לו אויבים רבים אבל גם שותפים ובעלי ברית, שבעזרתם הוא מתכנן לשנות את פני המזרח התיכון למען טובתו האישית - להלן, העוקץ משם הסרט. הוא כבר שרד מספר ניסיון התנקשות מסוכנים בעזרת יכולת הישרדות של דמות מסרט של לוני טונס, שגם מתבטאת בתשובתו החוזרת לחששות של דמויות אחרות לחייהן: "באופן אישי אני מרגיש בטוח מאוד".
מלבד שימוש בעבדים או יצירת רעב מלאכותי לצרכיו, השפל המוסרי של קורדה מתבטא גם בניתוק המוחלט שלו מכל מי שהיה עשוי לאהוב אותו - הוא איננו מגדל את עשרת ילדיו, גם אם הוא עוקב אחריהם מרחוק, ולמרות שנישא שלוש פעמים הוא חי בגפו בבית גדול יתר על המידה, מוקף רק במשרתים ובעוזר אישי מתחלף.
הסרט נפתח עם חוויית סף-מוות נוספת, אך כזו שנראה כי שיבשה במידת מה את שגרת חייו המושחתת. הוא שוקע בהזיות נוצריות בשחור-לבן שבהן הוא נשפט על חטאיו בעבר ובהווה, ואולי בגלל זה מחזיר לחייו את בתו הבכורה ליזל, שעומדת להפוך לנזירה. היא לא מתלהבת ממעשיו הבזויים, אבל מאמצת במהירות מפתיעה את תפקיד המצפן המוסרי שלו. סיבוך פתאומי בתוכנית העוקץ שולחת אותם למסע דילוגים מזרח תיכוני, שאליו מצטרף גם ביורן (מייקל סרה), מורה פרטי חובב חרקים שהופך גם לעוזרו הצמוד של הטייקון.
החיסרון העיקרי של "העוקץ הפיניקי" היא השילוב בין הנושאים הכבדים לטון במשקל נוצה. ז'ה ז'ה קורדה היה יכול להיות טיפוס מסוכן ועוצמתי מהסוג שזוכה לדיוקן פסיכולוגי מורכב, ברוח האזרח קיין או טוני סופרנו. הוא גם היה יכול להדהד גברים מקסימים אך מפוקפקים מסרטים מוקדמים יותר של אנדרסון, כמו רויאל טננבאום, אבל ברוח הסרט כולו, הוא משהו בין דמות מצוירת לקריקטורה. זה לא שאין רמזים לעומק נוסף בדמות, אבל בסופו של דבר הוא פשוט טיפוס חביב שצריך קצת עזרה כדי להתניע את תהליך הגאולה המוסרית שלו. כשזה כבר קורה, זה קורה מהר וקצת יותר מדי בקלות.
היתרון העיקרי של "העוקץ הפיניקי" היא שכל זה לא עד כדי כך משנה. הקלילות הטיפשית במכוון אולי מרחיקה את הסרט מרגש מתפרץ, אבל עדיין יש לו לב וגם הרבה חן. ואם כבר קומדיה קלילה - שיהיה ככה. זה סרט מסע זריז ותזזיתי שעובר כל הזמן בין תחנות מעוצבות, אמנם בתירוץ עסקי אבל בלי שיהיה צורך של ממש להבין את האספקט הזה של הסיפור. חשוב יותר להנות מהסביבות, הדמויות והסיטואציות המטורללות שפוגשים בדרך, וכל תחנה כזו מהנה ומצחיקה בדרכה.
על תשומת לב הצופה מתחרים שחקנים כמו טום הנקס, בנדיקט קמברבאץ', ג'פרי רייט, סקרלט ג'והנסון, ריז אחמד ועוד, והגיבור גם הוזה הופעות אורח קצרצרות של ביל מאריי, ווילם דפו ושרלוט גינזבורג.
אך העיקר פה הוא השלישייה המרכזית, זו שמשדרגת את הסרט מסתם הרפתקה מצחיקה לסיפור שגם קצת אכפת לנו מה יקרה בו. כדי להיכנס לנעליו של קורדה, דל טורו נדרש להפגין קשיחות לצד פגיעות, להצחיק בעזרת הטקסט וגם עם הגוף. הוא מלהטט יפה בין כל הצדדים האלה, כשלא פעם הוא קופץ מהאחד לאחר במהירות של מצמוץ. גם במקרה הזה החלק החלש יותר הוא הדרמטי והרגשי, אבל זאת לא בהכרח אשמתו של השחקן כמו שהפעם זוהי רוח המפקד.
השנייה בחשיבותה היא מיה ת'ריפלטון בתפקיד ליזל. ת'ריפלטון היא בתם של קייט ווינסלט והבמאי-צייר ג'ים ת'ריפלטון (קלאסיקת הניינטיז "המומייה"), והיא מוצלחת מאוד בתפקידה הקולנועי המשמעותי הראשון כצעירה עם פני פוקר שלא פעם מסתירים רגשות עזים בהרבה. המצטיין האמיתי כאן הוא דווקא מייקל סרה, שעובד כל כך מושלם עם הסגנון האנדרסוני שלא ברור איך זה רק שיתוף הפעולה הראשון ביניהם.
הכימיה בין השלושה, בהרכב מלא וגם בחלוקה לזוגות, מחמיאה לכולם, ועוזרת לסרט להפוך לשלם יותר. אפשר לקוות שהמסע הבא של אנדרסון יהיה שאפתני יותר, אבל כהרפתקה צדדית, משוחררת ונעימה גם "העוקץ" עושה את העבודה.