גל גדות לא היתה צריכה להתנצל. "שלגיה" נכשל רק בגלל שהיא ישראלית

גל גדות עוררה השבוע סערה בינלאומית. היא התראיינה בתוכנית המהוללת "ריאיון מיוחד", והעזה לומר את האמת - "שלגיה" בכיכובה התרסק בקופות באביב האחרון בגלל שמוצאה בישראל, ולא משום סיבה אחרת. הציטוט הזה עשה כותרות מעבר לים, ולא ברור מה בדיוק קרה, אבל מעט לאחר מכן היא נאלצה לפרסם הבהרה שבה חזרה בה.

עד עכשיו, למרות כל השנים באמריקה, השחקנית הישראלית הצליחה לא להידבק ברוב המחלות של מולדתה החדשה, אבל ההצהרה שלה היתה כתובה בסגנון אמריקאי דיפלומטי, מלוקק ומקושקש לחלוטין, וגם היתה מה שנקרא באנגלית Over-lawyered. מי יודע כמה יועצים אסטרטגיים ויועצים משפטיים עברו עליה (לכאורה, לכאורה!). מה שבטוח: בעולם אידיאלי, גדות לא היתה צריכה לפרסם אותה. לא היה לה על מה להתנצל. היא צדקה בכל מילה. האש שהיא ו"שלגיה" ספגו היתה חסרת כל פרופורציות. תקראו לזה אנטי-ישראליות, תקראו לזה אנטי-ציונות, תקראו לזה אנטישמיות. תקראו לזה איך שתרצו, אבל היה משהו מסריח מאוד בצורה שבה התקשורת והקהל הגיבו לסרט הזה של דיסני.

כן כן, לא צריך להסביר לנו או לחנך אותו. אנחנו יודעים שזה לא היה הסרט הכי טוב אי פעם. וכן, כמו שכתבנו כאן בזמנו, הליהוק של גדות כמלכה הרעה היה גימיק שלא כל כך הוכיח את עצמו, אז מה? גרסת 2025 של "שלגיה" עדיין היתה לא רעה בכלל, ובטח לא ראויה לביקורות קטלניות ולהתרסקות קופתית. היא טובה יותר מכמה מן העיבודים העכשוויים האחרים של דיסני לקלאסיקות האנימציה שלהם, למשל "מופאסה: מלך האריות" שיצא כמה חודשים לפני "שלגיה" ובניגוד אליו, הכניס מעל מאה מיליון דולר בקופות ארצות הברית.

למה זה קרה? תבינו לבד. ואם לא זה מספיק ברור, תסקרו את כל החצים המורעלים שנשלחו לעבר גדות בין תחילת המתקפה על עזה ועד צאת "שלגיה", את כל הציוצים שנכנסו בה נקודתית בלי להתייחס לשום דבר אחר בסרט, את כל מי שקטלו אותו בגללה בלי שראו שנייה ממנו, את כל מי שחתכו ממנו קטעים מסוימים בהשתתפותה והוציאו אותם מהקשרם רק כדי לעקוץ אותה, את כל מי שהתייחסו אליו ואליה כפי שלא התייחסו מעולם לשום סרט ולשום שחקנית שלא נולדה בראש העין.

ולמי שיגיד שהוא נכשל גם בגלל רייצ'ל זגלר הפרוגרסיבית והפרו-פלסטינית שהופיעה בו בתפקיד הראשי, תזכירו לנו איזו הפקה הוליוודית מהשנה האחרונה נכשלה בגלל סיבות דומות? איזה בלוקבסטר פוטנציאלי התרסק בגלל שאחד מכוכביו דיבר נגד ישראל? אף אחד, נכון. ומה קרה ל"סופרמן" החדש שסומן עוד לפני יציאתו כאלגוריה אנטי-ישראלית? נכון, הוא הביס את מארוול בקופות. ובקיצור: להיות אנטי-ישראלי לא בהכרח עוזר אבל לא מזיק, אבל להיות מזוהה עם ישראל? זה רעל קופתי.

אם מסכמים את חצי השנה המחרידה שעברה עלינו, במציאות ועל המסך, מה מגלים? "שלגיה" טוב יותר מכמה מן הלהיטים הגדולים של הזמן האחרון, אלה שבניגוד אליו לא איכזבו בקופות אלא הכניסו יותר מהצפוי - למשל, "לילו וסטיץ'", הלהיט הכי גדול של דיסני השנה, ובכלל הסרט הכי קופתי של הקיץ. צר לי על הבכיינות, אבל אין ברירה אלא להגיע למסקנה שכל סרט בו גדות היתה מככבת בחודשים האחרונים היה מתרסק, ואם את המלכה הרעה ב"שלגיה" היתה מגלמת שחקנית יוונית או קולומביאנית, הרי שהוא היה מצליח הרבה יותר.

בקיצור, התשובה המקורית של גדות היתה מדויקת למרבה הצער. "שלגיה" התרסק בכזו עוצמה בעיקר מסיבה אחת: כי כיכבה בו שחקנית שבעוונותיה נולדה בישראל, שירתה בצה"ל, ואחרי 7 באוקטובר לא מכרה את סבתא שלה כדי שהילדות המקובלות יסכימו שתשב איתן סביב אותו שולחן. הנה הביקורת המלאה שמרחיבה בנידון, ואם אתם עדיין לא מאמינים, הסרט זמין כעת בדיסני פלוס ואתם מוזמנים לבדוק בעצמכם.

"הלילה תמיד מגיע" הוא הפקה מקורית של נטפליקס, שעלתה אצלם השבוע ישירות בלי לעבור באולמות הקולנוע. כמו רוב הסרטים המקוריים של שירות הסטרימינג, גם היא זכתה לתגובה ביקורתית פושרת ביותר, והפעם זה לא מוצדק. מדובר בסרט משובח - זו לא יצירת מופת, היא לא מקורית במיוחד והיא בטח לא מרוממת רוח, אבל היא ראויה.

כמשתמע משמו, הסרט משתייך לתת-ז'אנר: סרטים המתרחשים במהלך לילה אחד, שבו הדמות הראשית עוברת מסע עתיר חוויות. לפעמים התוצאה קומית-אבסורדית, כמו ב"שיגעון של לילה" של מרטין סקורסזי, ולפעמים היא אפלה, כמו ב"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק. "הלילה תמיד מגיע" משתייך ללא ספק לקטגוריה השנייה.

ונסה קירבי הנפלאה מגלמת בו אישה שחייבת להשיג 25 אלף דולר כדי להציל את הבית של משפחתה, אלא שאמה חסרת האחריות וכפוית הטובה מבזבזת את מעט הכסף שיש להם. זה משאיר את בתה בלי ברירה, והיא נאלצת להשיג מזומן בדרכים עקלקלות. זה מתחיל בגניבת הרכב של גבר שמנצל אותה מינית, וממשיך בשדידת כספות וכיוצא בכך, ומכאן והלאה רק הולך ונהיה אפל יותר ויותר. כמעט כל אדם שהיא תפגוש לאורך הדרך יתאכזר אליה באיזשהו אופן, בעיקר הגברים הנקרים בדרכה, והדמות האנושית ומלאת החמלה היחידה בחייה היא אחיה המאותגר שכלית.

את הסרט ביים בנג'מין קארון, איש טלוויזיה בריטי ותיק שבין השאר שיתף פעולה עם קירבי ב"הכתר". כאן הוא מצליח ליצור חוויה מחוספסת, אינטנסיבית, סוחפת ומרתקת. היא קשה לצפייה וקשה לעיכול, אבל לא עוברת את הגבול. יש פה סקס ואלימות בשפע, אבל אלה לא גולשים למחוזות הנצלנות והפורנוגרפיה. הבמאי המיומן מנצל היטב את זירות ההתרחשות בפורטלנד, ועובד היטב עם צוות השחקנים והשחקניות כדי ליצור גלריה עשירה של דמויות משנה מלאות אופי.

חוץ מקירבי, "הלילה תמיד מגיע" מציג גם את השחקנית הוותיקה ג'ניפר ג'ייסון לי, מן הכוכבות ההוליוודיות היחידות שביקרו בישראל מאז טבח השבעה באוקטובר; את איליי רות' היהודי, עוד חובב ישראל ידוע, שבדרך כלל ידוע כבמאי וכאן מגיח כשחקן; את רנדל פארק הזכור בין השאר מכמה סרטי מארוול; את ג'וליה פוקס שהופיעה ב"יהלום לא מלוטש", שהסרט הזה מזכיר קצת; וכאח המאותגר, את זאק גוטגסן שגילם תפקיד דומה ב-"The Peanut Butter Falcon" המהולל.

ב"הלילה תמיד מגיע" אין יותר מדי היגיון פנימי והסוף שלו לא מתגמל, אבל בסך הכל מדובר במותחן אפל עשוי לעילא, שלא מהסס להביט למציאות האכזרית בפנים ולהראות עד כמה החברה שלנו מתעמרת בחלשים, בעיקר אם הן נשים. מסתמן שהסרט הולך להתאדות באותה מהירות שבה עלה וחבל שכך. מה שבטוח, קירבי ממחישה בו שוב למה היא אחת השחקניות העסוקות כרגע. מעריציה יכולים לראות אותה כעת גם ב"ארבעת המופלאים" החדש ובקרוב גם ב-"Eden" עטור הכוכבים של רון הווארד.

אוגוסט מזוהה כחודש קליל וכיפי, כזה שבו התכנים מתאימים את עצמם למוח שנמס, אבל לא כך השנה. להיט הענק הטרי "שעת הנעלמים" הוא מותחן אימה אפל. "טרופקינה" שעלה בשבוע שעבר הוא מן הסרטים הישראלים הקשים אי פעם. על "הלילה תמיד מגיע" כבר דיברנו, ועכשיו מגיע גם "להחזיר אותה", סרט אימה שיאתגר גם את מי שיש לו קיבה חזקה במיוחד, ועולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.

את הסרט ביימו צמד האחים האוסטרלים דני ומייקל פילופו. לפני שלוש שנים, השניים הגישו את עבודת הביכורים שלהם, "Talk to Me", שזכתה להערכה ולהצלחה שהיא לא הייתה ראויה להן, וגם לשם עברי יצירתי - "נגעת נרצחת". הסרט החדש זכה לתהודה גדולה עוד יותר, והפעם גם לתרגום מילולי - "להחזיר אותה". בכל מקרה, בשנה עמוסה בלהיטי אימה, הוא בכל זאת השכיל לבלוט. לפי אגרגטור הביקורות רוטן טומטוז, הוא נמצא כרגע במקום ה-15 ברשימת הזוועתונים הכי מוערכים ביקורתית של 2025.

"להחזיר אותה" עוסק באח ואחות, שניהם יתומים מאם. האבא מתעלל בנער, אך אחותו לא מבחינה בכך כי היא לקוית ראייה. כשהאב הולך לעולמו, השניים עוברים לידיה של אימא אומנת, שגם היא חוותה אובדן כשבתה מתה בטביעה. בגילומה של סאלי הוקינס המהימנה כתמיד, היא מצטיירת בתחילה כאישה מהוגנת ומסורה שדואגת לרווחתם של הילדים, אלא שאז מתברר כי האבל על בתה הוציא אותה מדעתה. היא מעורבת בריטואלים מזעזעים, בהם לוקח חלק גם ילד אילם שעליו לקחה חסות.

בין הילדה שלא יכולה לראות והילד שלא יכול לדבר, הולכת ומתפתחת לנגד עינינו סדרת אירועים אלימים, שהבמאים מתארים בצורה גרפית ומפורטת. "להחזיר אותה" משלב בין כמה תתי-ז'אנרים של האימה, ובהם אימת גוף ואימה הקשורה בכתות ובעל-טבעי.

אפשר לשפוט את "להחזיר אותה" בשתי דרכים: ניתן לראות בו סרט חזק ועוצמתי בכיכובה של שחקנית יוצאת מן הכלל, העוסק בצורה אנושית ומרסקת לבבות בחוסר יכולתה של אימא להתמודד עם מותה של בתה. מנגד, מפתה גם לחרוץ את דינו כסרט מרושע, סדיסטי ונצלני, המתעלל בצורה פרובוקטיבית וחסרת פואנטה בילדים חסרי ישע.

אני, בטוב לבי, בוחר ללכת עם האופציה הראשונה - ובכל זאת, בתקופה מלאת סרטים קיצוניים, ובשנה עתירת סרטי אימה מרחיקי לכת, "להחזיר אותה" מותח את הגבולות יותר מכולם, ובמזרח התיכון של קיץ 2025 הוא נראה גבולי במיוחד. קשה, גם אם לא בלתי אפשרי, להגן על מה שמעוללים בו לילדים ועל הצורה בה זה קורה, ויותר מכך עדיף לא להוסיף.

אנחנו בעד להקרין הכל ולראות הכל, ונגד צנזורה מכל סוג שהוא, ובכל זאת: ייתכן ש"להחזיר אותה" הוא מקרה נדיר של סרט שעדיף היה לא להפיץ. לפחות לא פה, לפחות לא עכשיו.

גם כשהעולם משתגע והכל מתהפך, יש דברים שלא משתנים. אחד מהם הוא הנטייה של הוליווד להפיק אינסוף עיבודים מחודשים וסרטי המשך, ונקודתית יותר - החיבה ארוכת השנים שלה למותג "שישי הפוך", שהתעשייה לא מסוגלת להוריד ממנו את הידיים.

כזכור, "שישי הפוך" התחיל בשנות השבעים כספר של מרי רוג'רס, על אמא ובת שמתחלפות זו בגופה של זו למשך זמן קצר, שדי בו כדי ללמד אותן על הפרספקטיבות השונות שלהן ולהבין אחת את השנייה טוב יותר. באמצע אותו עשור הגיע העיבוד הקולנועי הראשון, עם לא אחרת מאשר ג'ודי פוסטר הצעירה. בשנות התשעים היה סרט טלוויזיה, וב-2003 חזינו בעיבוד המצליח והאהוב מכולם, ובכלל סרט מאפיין של אותה תקופה, הפעם עם לינדזי לוהן כנערה וג'יימי לי קרטיס כאמא.

וזה לא נגמר: לאחרונה, עלה כאן לאולמות "שישי הפוך יותר", שהוא המשכון לקלאסיקה המודרנית. ג'יימי לי קרטיס עדיין פה, כשעכשיו היא על תקן של שחקנית זוכת אוסקר, ובצידה חוזרת גם לינדזי לוהן, שממשיכה את הקאמבק המפואר שלה, ויש לציין שנראית פשוט נפלא - חיונית, מלאת חיים ומפיצת אור. איזה כיף.

כיאה לשמו, "שישי הפוך יותר", וכנהוג בהמשכונים הוליוודיים בשנים האחרונות, הסרט מוסיף עוד דמויות וסיבוכים. הנערה בגילומה של לוהן, שהייתה רוקיסטית בפרק הקודם, עברה לאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה. היא כבר אמא בעצמה - אם יחידנית לנערה בערך באותו גיל שבו היא הייתה בקלאסיקה ההיא. אמא שלה, בגילומה של ג'יימי לי קרטיס, היא עכשיו סבתא, וממשיכה לעבוד כפסיכולוגית המתמחה בין השאר בהדרכת משפחות והורים. בין השאר, התסריט הוא סאטירה על תרבות העצות וההדרכות המודרנית.

הסאגה המשפחתית לא נגמרת פה. הדור השלישי למשפחה חולקת מעבדה בתיכון שלה עם תלמידה חדשה שהגיעה מן האי הבריטי, עם מבטא מצוחצח וסיפורים על בן זוג צרפתי וחוויות בשבוע האופנה. השתיים לא סובלות זו את זו, ואז נחשו מה קורה? מתברר שלבריטית הזו יש אבא חתיך ופנוי גם כן, וכמובן שהוא פוגש האמא בגילומה של לוהן, והם הופכים לזוג, וכולם למשפחה אחת גדולה.

יש בסרט שלל מעלות. קודם כל, הוא מצחיק. יש בו כמה בדיחות מבריקות, רובן על חשבון הזקנים שראו את הסרט הקודם בצעירותם, למשל - "פייסבוק הוא מאגר מידע של קשישים". הוא גם חכם. מעבר למסרים המובנים מאליהם על חשיבותה של המשפחה, יש בו רעיון מורכב יותר - שחוויה האנושית היא אוניברסלית, ולכן זה הגיוני לשמוע נערה בריטית מדברת בקולה של סבתא אמריקאית, ולהפך. בסופו של דבר כולנו רקמה אנושית אחת חיה, עם אותם שאיפות ופחדים, רק בסיטואציות ובנסיבות שונות.

גם הליהוק משובח. על קרטיס ולוהן כבר דיברנו. את הנערה האמריקאית מגלמת ג'וליה באטרס, שפרצה כילדת פלא ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, בו חלקה סצינה בלתי נשכחת עם דיקפריו. עם הזמן, הולך ומתברר כמה אדיר היה הקאסט הצעיר של הסרט הזה - כזכור, הוא כלל גם את סידני סוויני, מייקי מדיסון, אוסטין באטלר ומרגרט קוואלי. איזו נבחרת עתודה מדהימה. אחר כך, באטרס גם גילמה את אחת האחיות של ספילברג ב"הפייבלמנים", וכאן היא עושה את תפקידה הקולנועי המשמעותי ביותר. את הבריטית מגלמת סופיה האמונס, שהיא בכלל אמריקאית, וזה התפקיד הבולט הראשון שלה על המסכים. בכל מקרה, שתיהן קצת מזייפות בהתחלה, אבל הסרט משתפר והן משתפרות איתו בצורה דרמטית, ובסופו של דבר מרימות אותו ומשאירות רושם מעולה. זכרו את השמות הללו כי כנראה עוד נשמע עליהן.

את התסריט כתבה ג'ורדן ווייס וגם מאחורי המצלמה עמדה אישה, נישה גנטרה, הזכורה בין השאר מן הקומדיה החביבה "לייט נייט" שיצאה בשלהי העשור הקודם, והיא הבמאית הראשונה בהיסטוריה של המותג "שישי הפוך". השילוב בין התסריט השנון, הבימוי המיומן, והליהוק המוצלח מוביל לחווית צפייה מדליקה וכיפית. בזכות האנושיות שלו וטוב הלב שבו, והאמונה שלו בחשיבות החיים ביחד, הסרט גם מחמם לב ומעורר השראה - מצרך חשוב בימים אלה.

נכון, הוא קצת חורק בהתחלה, אבל "שישי הפוך יותר" מתהפך לטובה, והולך ומתרומם עד הסיומת המרגשת, הקשורה בשיר שכתבה האמא. מוזיקה משחקת תפקיד חשוב בסרט. הפסקול נפלא. הוא כולל חידוש ל-"Take Me Away", הלהיט הנפלא מהסרט הקודם. יש בו גם אזכור לספייס גירלז, הזוכות לעדנה קולנועית בזמן האחרון - מזכירים אותן גם ברגע השיא של סרט האימה הטרי והמדובר "צמודים". באופן פחות בנאלי, מצטטים בו גם את צ'מבוובמה באופן שיעביר צמרמורת בילדי הניינטיז, והכי חשוב - יש בו בדיחה מוצלחת על קולדפליי.

מן הסתם, התסריט כלל את הבדיחה הזו עוד לפני שידע עד כמה טרנדי יהיו הלצות על קולדפליי בעונה הנוכחית, מה שמחזק עוד יותר את מעמדו של "שישי הפוך יותר" כסרט הכי נכון לקיץ 2025.

הסרט הנורבגי "ארמנד", שעולה כאן לאקרנים בסוף השבוע, עורר הרבה ציפיות. הוא זכה בפרס מצלמת הזהב לסרט הביכורים הטוב ביותר בפסטיבל קאן בשנה שעברה; מככבת בו רנטה ריינסב, שמאז הופעתה ב"האדם הגרוע בעולם" לפני כמה שנים הפכה לאחת השחקניות הלוהטות בעולם; וביים אותו הלפדן אולמן טונדל, שהשם שלו לא מסגיר את הייחוס שלו - סבו הוא לא אחר מאשר אינגמר ברגמן וסבתו היא ליב אולמן. צר לנו לומר כי לפחות לפי הדרמה הזו, הוא יתקשה להצטרף אליהם בהיכל התהילה הקולנועי.

"ארמנד" נקרא בשם ילד בן שש שלפי החשדות, היה מעורב בתקרית חמורה עם אחד מחבריו לספסל הלימודים. ריינסרב מגלמת את אמו, שמוזעקת בשל כך לבית הספר, לשיחה עם הצוות ועם ההורים של התלמידים האחרים. הם מנסים לבאר מה בדיוק קרה ולמה, מה שמוביל לעימות שחושף מתחים גדולים בהרבה מאשר האירוע המסוים הזה.

פתיחת הסרט מסקרנת, ומצליחה לעורר מסתורין ועניין, אך למרבה האכזבה, מפה והלאה הוא הולך ומאבד תנופה, והופך לעיסה לא קוהרנטית. לעתים, העיסה הזו אפילו מעוררת פיהוק או מבוכה, ובסופו של דבר "ארמנד" נרשם כעוד "סרט איכות" חסר פואנטה שמבטיח ולא מקיים. ריינסב היא שחקנית נהדרת, אבל כידוע, גם השחקניות הכי גדולות זקוקות שיהיה להן עם מה לעבוד, והקולנוען הצעיר לא מספק לה את זה. גם מה שאמור להיות אחד מרגעי השיא, בו הגיבורה פורצת בצחוק בלתי נשלט, הוא קרינג'י יותר מאשר כל דבר אחר. אם זה הזוכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן, אנחנו לא רוצים לדעת מה הזוכה בפרס מצלמת הכסף.

באנו ל"ארמנד" בלב פתוח ובנפש חפצה, אבל באמת שהוא כל כך מאכזב, משמים ונטול עוקץ, שאין ברירה אלא להיות אכזריים ולדמיין איך אי שם למעלה, בדיוק כמו שמזמנים כאן את האימא לבית הספר בגלל מה שהבן שלה עשה, גם אלוהי הקולנוע מזמן את אינגמר ברגמן לשיחת נזיפה בעקבות הסרט של נכדו.