"אנשים אמרו 'הסרט מצחיק נורא, אבל בגלל שיש בו חולצה של צה"ל, נתן לו חצי כוכב"

מתי בפעם האחרונה ישבתם באולם קולנוע ושמעתם משפחות שלמות צוחקות? אם התגעגעתם לתחושה הזו, עכשיו תוכלו לקבל אותה ב"שבת המכה" ("Bad Shabbos"), קומדיה קורעת ומרוממת רוח המגיעה לארץ לאחר שהפכה לתופעה קופתית באמריקה ועוררה גלי צחוק שהרעידו תקרות של שלל אולמות.

מאחורי "שבת המכה" עומדים שני יהודים-אמריקאים צעירים: זאק ווינר (תסריט) ודניאל רובינס (תסריט ובימוי). בריאיון לרגל הפצת הסרט בישראל, מספר הבמאי כי כמו שקרה עם סיפורי הצלחה רבים, גם את הלהיט שלו איש לא רצה להפיק או להפיץ בהתחלה. "אמרו לנו שהסרט נישתי מדי", הוא מספר. "האם התכוונו שהוא יהודי מדי? יכול להיות, אבל אולי באמת התכוונו לכך שכבר מזמן לא היתה קומדיה שהצליחה בקופות".

הסרט ערך את הבכורה שלו לפני שנה וקצת בפסטיבל טרייבקה הניו יורקי, שם הוסיפו לו עוד הקרנות מרוב ביקוש, והוא יצא עם פרס חביב הקהל והתחיל להסתובב בעוד פסטיבלים באמריקה, אבל גם זה לא עזר לו לקבל חוזה הפצה מסחרית באמריקה. "הבעיה היתה שרוב המפיצים ראו את הסרט בלינק. היחיד שצפה בו עם קהל היה מחברת Menemsha", מספר רובינס. "הוא ישב בהקרנה בפסטיבל היהודי בסן פרנסיסקו וראה עד כמה התגובה משוגעת ואיך הקהל צוחק בלי הפסקה, אז הוא נתן בנו אמון".

"שבת המכה" נפתח עם פרולוג מפעים שמזכיר את "יהודי טוב" ואז מתפתח בצורה שמזכירה את "לחם השיפון", אחד הפרקים הטובים של "סיינפלד". הוא עוסק במשפחה יהודית בת חמש נפשות - שני הורים ושלושה ילדים. הם נפגשים מדי שישי לארוחת שבת - באפר ווסט סייד בניו יורק, כמובן.

האווירה הפעם מתוחה במיוחד, כי אחד מבני המשפחה עומד להתחתן עם קתולית, וההורים שלה מגיעים מוויסקונסין כדי לפגוש לראשונה את המחותנים. הם לא מתלהבים מן הסיטואציה, וכמובן שגם האימא היהודייה לא מרוצה מן ההתבוללות הזו - "קודם אבא שלי מת, ועכשיו אני גם מאבדת את הבן שלי", מתברר שאמרה לבנה כשהודיע לה על אירוסיו.

בכל מקרה, בשלב מוקדם מתברר כי הנישואים הללו הם האחרונה שבצרות המשפחה. הבן הצעיר שלה מותח בצורה אכזרית במיוחד את בן הזוג של אחותו, שהוא אמנם יהודי כשר אבל גם מניאק שבוגד בה ומעיק על כולם, והמתיחה יוצאת משליטה בצורה הכי גרועה שיש. לא נגלה לכם מה קורה, אבל נאמר שזה מאלץ את המשפחה לאחד כוחות ולטשטש ראיות. נגיד גם שיש בסרט הרבה בדיחות וגם קצת גופות. אני הצעתי לו לקרוא לו בעברית "מתים משבת לשבת", אבל ההצעה לא התקבלה.

בגלל העיסוק שלו ביחסים רומנטיים בין יהודי וגויה, "שבת המכה" נראה לעתים כמו מעין גרסה גרוטסקית ומוצלחת יותר של הלהיט הנטפליקסי "רק לא זה". רובינס אומר על כך: "כשהסדרה הזו יצאה, אמרנו לעצמנו שהלך עלינו. גם שם השתמשו במילה 'שיקסע' כשדיברו על הבחורה הלא-יהודייה, והיו עוד קווים משיקים. בסופו של דבר, התברר שיש מקום לשנינו".

אולי כי התרבות האמריקאית ממש כפייתית לסיפורים על בחור יהודי מבית טוב ובחורה לא כשרה. מה דעתך על האובססיה הזו?

"אני חושב שיחסים מסוג כזה יוצרים קונפליקט והופכים את הסרט למעניין יותר. אני גם חושב שהסרט שלנו שונה מיצירות אחרות בנושא, כי פה המטרה של הדמויות היא לשמור על המסורת שלהם. הבחורה הלא יהודיה נמצאת בתהליכי גיור. ראיתי סרטים שבהם ההתפתחות העלילתית עוצרת את הגיור, אבל אצלנו זה לא כך. זה סרט פרו-אמונה, ולכן גם נוצרים אוהבים אותו. הרעיון הוא שהאמונה והמסורת עוברות מדור לדור, אבל הדורות הבאים מתייחסים אליהן קצת אחרת. ככה זה תמיד. גם אם קורים בסרט דברים מטורפים, יש בו אהבה וכבוד לאמונה, והקהל מרגיש את זה".

כיוון שהיהודים בסרט אינם טלית שכולה תכלת, היו שהאשימו אותו באנטישמיות. בעיני, אלה קריאות "זאב זאב" מיותרות ומזיקות. את כל מה שקורה כאן, היוצרים מציגים עם כפית גדושה באירוניה וסרקזם, וכל מי שקורה לו משהו רע פה הרוויח את זה ביושר.

מעבר לכך, "שבת המכה" הוא שיר הלל ליהדות, שבצד שאגות הצחוק, גם גרם לי להזיל דמעות. ווינר ורובינס מציגים כאן את המסורת היהודית במלוא הדרה, ואת המשפחה היהודית במלוא כוחה. ברור לחלוטין שהם עשו את הסרט הזה מתוך אהבה עצומה למשפחתם ולמורשתם - ומה לעשות שהמורשת הזו כוללת גם הומור עצמי אפל ופרוע.

"יהודים הם היחידים שמתלוננים על הסרט", אומר רובינס. "צופים נוצרים אומרים לי שהוא הזכיר להם את ההורים שלהם. צופים הודים מסבירים לי איך הזכיר להם את הצורה שבה המשפחה שלהם רבה בהרבה אהבה, משהו שבדרך כלל לא מציגים בצורה אותנטית. לעומת זאת,, היו יהודים שהטיחו בי שהסרט 'רע ליהודים' כי הדמויות בו לא צדיקות, והוא יעורר אנטישמיות. מי שאומר את זה - לבו במקום הנכון, אבל מה שהוא אומר לא נכון. אנשים לא צופים בסרטים בצורה הזאת. אנשים לא רואים קולנוע כמו עורכי דין. אני לא משווה את עצמי ליצירות מופת כמו 'הסנדק' ו'הסופרנוס' חלילה, אבל רק אגיד שגם שם הציגו איטלקים שעוברים על החוק, וזה לא עורר אלימות נגד איטלקים. אם כבר, להיפך. הקהל לא טיפש. הוא יודע שבקולנוע הכל מוגזם".

ויש עוד סיבה שהסרט החמוד הזה מושך אש. בניגוד ליצירות יהודיות-אמריקאיות מהעת האחרונה שמקפידות לא להזכיר את ישראל כדי שלא יבטלו אותן, למשל "רק לא זה" או "אז בקיצור", הרי ש"שבת המכה" לא מתעלם מן הצד הזה של ההוויה היהודית. וכך, הבן הצעיר במשפחה, זה שמחולל את רוב הצרות, לובש חולצה של צה"ל, והחלום הגדול שלו הוא לנסוע לישראל ולהתגייס לצבא.

בימינו, די לומר את המילה "ישראל" כדי לעורר צדקנים, ממש כאילו שמדובר באיזה לחש קסמים, ויש ברשתות מי שקורעים את הסרט לגזרים רק בגלל קיומה של החולצה הזו.

"ראיתי ביקורות כמו 'זה היה מצחיק נורא, אבל אתן כוכב לסרט אחד בלבד בגלל שהוא תעמולה ציונית, או 'אתן חצי כוכב בגלל שהוא פרסומת לצה"ל", מודה רובינס. "האמת היא שהסרט א-פוליטי לגמרי. הוא לא נוקט עמדה. לא בעד ישראל ולא נגד, לא בעד צה"ל ולא נגד. החולצה הזו שם כי רציתי להעניק תיאור אותנטי של סביבה ניו יורקית-יהודית מסוימת, וככה אני מכיר אותה - גדלתי בקהילה הזו, ותמיד היו סביבי נערים שחלמו לנסוע לישראל ולהתגייס לצה"ל. זו תופעה נפוצה. כמובן שהייתי שמח שלא תהיה עכשיו מלחמה איומה שהופכת את הנושא לנפיץ יותר. גם הייתי שמח שדירוג הכוכבים שלנו בכל מקום יהיה גבוה יותר ושלא יבטלו אותנו רק בגלל משהו אחד, אבל אני לא מתחרט שהכנסתי את האלמנט הזה לסרט. אסור לסרס קומדיה - היא לא מצחיקה כשהיא סטרילית".

הסרט באמת מצחיק מאוד. אני מניח שזה היה מאתגר.

"חלקנו את התסריט עם שלושים אנשים. כל הזמן ניסינו לשפר אותו, וגם השחקנים שיפרו אותו תוך כדי הצילומים. אחרי הצילומים, ערכנו את הסרט במשך חצי שנה וניסינו בדיחות שונות לראות מה עובד טוב יותר. עשינו הקרנות ניסיון ומדדנו את הצחוק. הקרנת הניסיון הראשונה היתה מהחוויות המפחידות בחיי. אף אחד לא צחק. חשבתי כבר להחליף קריירה, אבל אז התברר מה קרה - הסאונד פשוט היה חלש מדי".

הסרט מצחיק ונהדר גם בגלל צוות השחקנים הנפלא שלו. הוא כולל בעלי מלאכה מנוסים שמעולם לא הפכו לכוכבים אבל כאן הם זוהרים ומנצנצים ונהנים לנגוס בחלה המתוקה שהתסריט סיפק להם. מדובר בין השאר בדיוויד פיימר, אשלי צוקרמן הזכור מ"יורשים"', ג'ון באס מ"ניוזרום" ומילנה וינטראוב הידועה באמריקה בעיקר מפרסומת לטלפון. השחקן והמוזיקאי השחור קליפורד סמית, הידוע כמתוד מן, מגלם את הדורמן שנהנה להתחזות ליהודי אתיופי, מסייע למשפחה לצאת מהברוך, וגונב את ההצגה בכל פעם שהוא בתמונה.

השחקנית המפורסמת ביותר כאן היא קירה סדג'וויק, זוכת פרס האמי על הופעתה ב"המפענחת", המגלמת כאן את האימא היהודיה החטטנית והשתלטנית. "לא הרבה יודעים את זה, בין השאר כי שם המשפחה שלה מגיע מאביה הנוצרי, אבל אמא של קירה יהודייה", אומר רובינס. "היא גדלה באזור שבו מתרחש הסרט - האפר ווסט סייד בניו יורק, ומכירה אותו היטב. זה אזור מאוד יהודי, ומאוד ספציפי. הייתי מעדיף ללהק לתפקיד הזה מישהי לא יהודייה מהאפר ווסט סייד מאשר מישהי כן יהודייה שגדלה באזור אחר של אמריקה".

הקהל חוצה דורות. מי הצופה הכי מבוגרת שפגשת?

"יהודייה בת מאה מפלורידה. תמיד חשבתי שזה סרט שידבר גם לקהל מבוגר. הרבה סרטי אינדי מקפידים להיות לא נגישים. הם מתקמקדים בהעברת מסר או בעיסוק בתמה מסוימת, ולא מנסים לבדר. גם אצלנו יש תמות, אבל העיקר זה הבידור. ידעתי שהורים יאהבו את הסרט. מה שכן, מפתיע אותי שגם סבתות באות ואוהבות".

איך נראות ארוחות השבת שלך מאז הסרט?

"הן רגועות. אין אצלנו גופות. הסרט מראה שמשפחה היא שדה קרב, אבל כזה שראוי להילחם למענו. זה סרט שמחזק משפחות".

אני יודע שיש לך בני דודים באפרת שאהבו את הסרט. מעבר לכך, לקראת ההפצה אצלנו, יש לך מסר לקהל בישראל?

"שגם אם זה לא נראה ככה במדיה החברתית, היהודים באמריקה אוהבים אתכם".

תגדיר "יהודים באמריקה". כולם אוהבים אותנו?

"טוב, אתה צודק - לא כולם. יש קבוצות רדיקליות, אבל המיושבים בדעתם אוהבים אתכם, ואנחנו מקווים שהעניינים יירגעו".