האופן שבו קושמרו הציג את עידן רייכל היה מגוחך. אפילו שקרי

זה היה ערב שמחת תורה, ה-6 באוקטובר 2023. עידן רייכל טייל עם הכלב שלו בלילה, כשפגש במקרה את ינון מגל שגר לא רחוק ממנו. השניים החלו לדבר, והמוזיקאי המפורסם הזמין את מנחה "הפטריוטים" לביתו. הם ישבו באולפן הביתי של רייכל, האזינו לשיר חדש שהקליט עם הזמר לואי עלי, והמשיכו לדבר עד השעות הקטנות של הלילה. בספר "מה באמת הסיפור של ינון מגל" חשף הסופר זיו כהן שהשיחה נמשכה עד שעה כל כך מאוחרת עד שינון מגל לא הצליח להתעורר לתפילת הבוקר בבית הכנסת, ולמעשה פספס את שתי האזעקות הראשונות שהחרידו את העיר תל אביב, כולל נפילה שזעזעה את שכונת מגוריו.

את סיפור המפגש והלילה המשותף אישר עידן רייכל בעצמו, באחת התכניות הראשונות של "פתחי את שי" בערוץ 14. זה אותו ערוץ 14 שלא טרח לפרוץ לשידור ב-7 באוקטובר בזמן שאזרחי ישראל נטבחו בבתיהם. אותו ערוץ 14 שמהדהד את דפי המסרים הקיצוניים וההזויים ביותר נגד עסקת חטופים. כל זה פשוט לא הפריע לרייכל, בכיר המתפכחים בין אמני ישראל, להיות אחד האורחים הראשונים של התכנית החדשה בערוץ המסית.

שנה וחצי אחרי, ועידן רייכל צריך למכור תקליט חדש של "הפרויקט" - ורותם כלי תקשורת אחרים לצורך יחסי ציבור. בתוך סוף שבוע אחד הוא קיבל כתבת שער בידיעות אחרונות עם ריאיון לרז שכניק; ריאיון ארוך אצל ענבל גזית בגלי צה"ל וריאיון מצולם באולפן שישי אצל דני קושמרו בערוץ 12.

מדובר בבליץ יח"צ, וזה בסדר גמור, או לכל הפחות נורמלי. העיתונות מתגייסת כדי להחזיר זמר לתודעה בזמן שהוא צריך בוסט למכירות, והוא מצדו מספק כותרות. עולם כמנהגו נוהג. אלא שחדשות 12 החליטו לקחת את הנוהג המקובל הזה צעד אחד קדימה - והקדישו חצי ממהדורת החדשות של ליל שבת לריאיון עם רייכל.

ליתר דיוק: מתוך מהדורה באורך של 121 דקות, הוקדשו 59 דקות לריאיון עם רייכל. ברוטו. יעני, כולל פרסומות. אם תרצו באחוזים זה 48.6% מכל "אולפן שישי". לצורך השוואה: כתבה בלעדית של ניר דבורי על מערכת ייצור טיל החץ, זה שמגן על כולנו מזעם החות'ים וגורם לנו לשאול באמצע הלילה "מה, ללכת למקלט בגלל הטילים של התימנים? ממילא מיירטים אותם תמיד" ארכה 406 שניות. קצת פחות מ-7 דקות.

הכתבה של דבורי לא הייתה מקרה רגיל של כתב צבאי שמתלהב מיכולות ביטחוניות מרשימות, אלא גם כללה תמרור אזהרה מהבהב: צריך הרבה כסף כדי לתחזק את הנס הטכנולוגי הזה שנותן לנו לישון בשקט בלילה, והכסף הזה הולך ואוזל. להבדיל מעידן רייכל, שהתראיין בשלושה כלי תקשורת שונים באותו סוף שבוע, הדברים שהביא דבורי היו בלעדיים לערוץ - ובכל זאת קיבלו פחות משליש מזמן המסך שקיבלו רק הפרסומות (!) במהלך כתבה על רייכל.

אז כאמור, עידן רייכל הוא איש מאוד חשוב אם מחלקת המסחר של קשת הצליחה למכור 22 דקות ו-20 שניות של פרסומות, בשתי הפסקות שונות במהלך הכתבה (שאורכה נטו היה 36 דקות וחצי - כלומר, יותר מחצי דקה של פרסומות על כל דקה של ריאיון). אבל סטטיסטיקה בצד, נשאלת השאלה: האם עידן רייכל, לא בדיוק אדם שדעתו לא נשמעת תדיר בשלל פלטפורמות, מצדיק כתבה כל כך ארוכה? ואם כן, למה למען השם מי שמראיין אותו הוא האבא של כולנו, דני קושמרו?

אין לי דבר או חצי דבר נגד קושמרו, להפך. אבל אם מחליטים לעשות ריאיון עומק עם אחד המוזיקאים המצליחים בתולדות ישראל, לא הגיוני יותר שיראיין אותו אחד מכתבי התרבות של הערוץ? לירון זייד, נועם כהן או יונתן ריגר? שלא לדבר על זה שכתבה שצוללת גם לשיחה עמוקה יותר על המלחמה, מול "המתפכח" המפורסם ביותר בישראל הייתה יכולה ליהנות מאוד מכישורי הריאיון של אילן לוקאץ'.

קושמרו נתן לנו שעה של קיטש. אמנם, אודה, קיטש ברמה גבוהה. כמה פעמים במהלך הכתבה שני הגברים שדיברו ביניהם החלו לדמוע. מאחורי הקלעים באחת ההופעות של רייכל, מספר פדוי השבי שגיא דקל-חן שהוא מתרגש יותר מאז השבי, והתלוצץ על "הפגיעה בגבריות". היה משהו נחמד בשיח הזה על רגשות והתקפי חרדה אצל גברים כל כך מפורסמים ומשפיעים כמו קושמרו ורייכל.

אלא שגם אם הכתבה עצמה הייתה מרגשת לפרקים, וחושפנית במידה, נראה שקושמרו מתעקש להחזיר את רייכל לתוך הגטו המיינסטרימי שממנו הוא בקע ב-7 באוקטובר. קושמרו החליט להציג את רייכל כוורקוהוליק שעובד 25 שעות ביממה ומענטש שמתנדב להופיע בהלוויות, בפני מפונים, חיילים, פצועים ועוד - וזה באמת יפה. אפילו הבחירה הלא מובנת מאליו שלו להישאר בארץ בלי ילדיו שעברו לגור באוסטריה קיבלה איזה מעטפת רומנטית-פטריוטית, בלי שמץ של ביקורת או אפילו ניסיון להציג את המציאות כמו שהיא: הוא כאן לא רק כי כאן זה בית כאן זה לב - אלא כאן זה גם פרנסה. וזה בסדר.

קושמרו בחר להתעלם לחלוטין מהשינוי הגדול שעבר רייכל בתקופת המלחמה. זה לא רק הפרידה מהאישה והילדים, אלא אימוץ נרטיב שלפיו רוב תושבי עזה שותפים לפשעי ה-7 באוקטובר. בריאיון עם קושמרו הוא ינסה לעדן את האמירה הזאת, וישווה את תושבי עזה לאזרחים אוסטרים שהתעלמו מפשעי הנאצים נגד היהודים. אין מספיק מקום בביקורת טלוויזיה כדי להתייחס להשוואה המופרכת הזאת, אבל מעיתונאי ותיק כמו קושמרו ניתן היה לקוות למשהו שמעבר להנהון מנומס.

זה לא היה ריאיון, אלא תחילתו של ברומנס מרגש - שכלל שחייה מוקדמת בסגנון חופשי במי הים התיכון של המראיין והמרואיין. יכול להיות שאחרי שטובלים ביחד ומנגנים ביחד על הפסנתר, קשה באמת לשלוף שאלות קשות. למען הסר ספק, כמוצר טלוויזיוני זה היה די מרתק לצפייה, אבל זה פשוט לא היה ריאיון עיתונאי.

לרגעים זה היה מביך במיוחד, למשל כשקושמרו שאל את רייכל אם הוא מתפרנס יפה ממוזיקה והוא ענה שהוא "אמיד". שזה יפה לאור העובדה שמדובר בבעלים של בניין (בניין!) ליד פארק הירקון בתל אביב שעלה לו כ-10 מיליון שקלים, ושווה כנראה הרבה יותר - ועדיין בערוץ הנצפה בישראל הציגו אותו כאדם צנוע שנוסע על אופניים וגר בקומה שלישית בלי מעלית. זה מטופש בעיקר כי רייכל הוא מרואיין די נוח שבאמת יודע לדבר על הכל, אז לא מוגזם לצפות שהמראיין יגיע עם מידע קצת יותר מדויק.

עידן רייכל יטען, ודי בצדק, שצריך לשפוט אותו לפי המוזיקה שלו - שאינה פוליטית. כשמולו לא יושב כתב תרבות שיודע לפרק את הטענה, אי אפשר לצפות לשאלות קשות או מאתגרות. איך מראיין יכול לשבת מול רייכל ולהתעלם מהאמירות שלו על המלחמה עצמה? על האמירה שלו על כך שהאזרחים בעזה צריכים להיכנס למנהרות, לשחרר את החטופים ולגרש את חמאס (משהו שצה"ל לא הצליח לעשות במשך כמעט שנתיים במלחמה שעלתה במאות מיליארדי שקלים) או אפילו על הריב המתוקשר שלו עם אחמד טיבי?

קושמרו גם לא טרח לעמת את רייכל עם אמירות שלו מלפני "ההתפכחות", מהתקופה שהוא היה נציג של ישראל ההומנית בפסטיבלים ברחבי העולם. איך הוא סיפר שהוא גאה בכך שהביא מוזיקה מרוקאית למצעד הפזמונים הישראלי, או על החלום שלו שילדי ישראל ייחשפו למוזיקה סורית. בעבר ידע לעשות הפרדה בין הטאליבן לבין התושבים באפגניסטן והתרבות המקומית, כנ"ל לגבי פקיסטן. האם כל המילים היפות האלה, שנאמרו לאט ובשקט, היו רק קידום מכירות בינלאומי? האם ציפוף השורות עם אמירות סטייל קובי פרץ ואייל גולן הוא פשוט ניסיון להתחבב על קהלים חדשים בישראל?

התכנית "אופירה ולוינסון" בערוץ 12 נפתחה ביום שישי עם מונולוג של העיתונאי חיים לוינסון, שטען כי פרשת קטארגייט - שנחשפה בחדשות 12 - אינה יותר מפארסה, וכי בסופו של דבר המשטרה תיאלץ לבקש סליחה מיונתן אוריך. כדי לבסס את טענתו הסתמך לוינסון על פסקי דין של השופט מנחם מזרחי מבית משפט השלום, תוך התעלמות טוטאלית מתוצאות הערעור של המשטרה לבית המשפט המחוזי.


לוינסון, עיתונאי חרוץ ושקדן, בוודאי מכיר את כתבתו של בר פלג, חברו לעיתון "הארץ", שפירטה בהרחבה את המחלוקת בין השופטים. אלא שבין ההצהרות הנחרצות שלו, שילב לוינסון גילוי נאות קטן: הוא חבר של שרוליק איינהורן, אחד החשודים המרכזיים בפרשה. הגילוי הזה לבדו מערער את כל המונולוג, או אם להשתמש במילים של לוינסון: כל המונולוג הפך לפארסה. טוב יעשה לוינסון אם יקשיב לניר חפץ - עד המדינה, שבעבר החזיק בדיוק בתפקיד של אוריך - וייגש לארכיון קשת ויבקש לגנוז את הקטע הזה.