לתרבות הפופ העכשווית יש חיבה גדולה למודעות עצמית. חיבה? תלות. אולי אפילו התמכרות. מ"קומיוניטי" או "בוג'ק הורסמן" דרך כמות תעשייתית של פאנצ'ים ברוח "ראיתם מה עשינו פה?" בסרטי מארוול ועד ל"בלאדי מורי", כל קלישאה, מוסכמה או קיצור דרך תסריטאי מגיעים קומפלט עם ההבהרה המתבקשת שבעצם כולנו באותו הצד, צופים לצד יוצרים.
לפעמים מתווסף לזה איזה טוויסט או הפתעה, לפעמים הקריצה היא רק מס שהיוצרים משלמים כדי לרצות את הקהל הציניקן. נכון, צופה חכמה, מורי (נעמי לבוב) נושאת נאום עוקצני על "משבר הסרט השני" לא סתם בגלל שהעלילה מחייבת אותה, אלא כדי להבהיר לנו שהעונה השנייה שלפנינו הייתה מאתגרת לכתיבה ושיש לה נעליים גדולות למלא.
בעונה הראשונה כמו בשנייה, מלאכת הכתיבה הופכת את מורי לצופה חיצונית על חייה שלה. זו תכונה משעשעת לפעמים, אבל במובן מסוים גם אפלה - היא חיה את חייה בהשוואה מתמדת לדמויות ועלילות שראתה על המסך, ומחליפה התמסרות לרגשות בפרשנות שכלתנית, לא פעם קרה.
הקרב בין המציאות האפרורית ל"עצמי אידיאלי" - כלומר, כזה שראוי לכתוב עליו - מניע גם את העונה השנייה של הסדרה, שהושקה עם שני פרקים ראשונים ביס (לשם הביקורת נשלחו חמישה מתוך תשעת פרקי העונה). מורי מצדיקה כל מעשה, בייחוד כאלה שיש בהם סיכון או הימור, באפשרות שיספקו לה חומרים לכתיבה. רק על עצמי לספר ידעתי, או על חיי חבריי וקרוביי.
ובעצם, על מה יש עוד לכתוב? זו עונה נטולת משברים חיצוניים מהסוג שכולנו חיים כבר שנתיים או חמש שנים או הרבה קודם. המציאות הישראלית על שלל מכאוביה לא ממש חודרת אליה, מלבד סיפור האהבה של טרנטינו ודניאלה פיק, עקיצה מצחיקה על מכת הקורקינטים החשמליים במדרכות תל אביב והופעת אורח מזדמנת של עיתונאית מפורסמת. המלחמה נעדרת במופגן, כסף הוא כמעט ולא אישיו, וכל מה שנותר לטרוד את מנוחת הדמויות הוא הקונפליקט שבין הגשמה עצמית, הקמת משפחה והבאת ילד לעולם.
העונה השנייה, לפחות בחלקה הראשון, מצליחה לאזן לא רע בין הדרמטי לקומי, הציני והכן, הסאטירה הדוקרת והשגרה הקטנה והאפורה. זו אף פעם לא הייתה סדרה מהסוג שרואים כדי להתגלגל מצחוק, אבל היא מספקת כמה וכמה רגעים זכירים ומצחיקים, ובעונתה השנייה העלילה גם מהודקת יותר. אבל כמו במקרה של מורי עצמה, קשה להשלים עם הניתוק הכמעט נרקיסיסטי שלה מהעולם החיצון ועם התחושה שהיא מפצה ברהיטות על העובדה שלא תמיד יש לה מה להגיד. זה בולט במיוחד בנושא המרכזי שלה - היריון, לידה, הורות יחידנית, כל הג'אז הזה.
במרכז עלילת העונה החדשה עומד הפעם השעון הביולוגי של מורי וחברת הילדות האהובה שלה דנה (רותם סלע, וכן, הסדרה מודעת גם למה שיש לכם להגיד על הליהוק שלה). השתיים מחליטות בסנכרון מפתיע שהגיעה שעתן להפוך לאמהות, על אף שזה כנראה לא הזמן המתאים ביותר. דנה בדיוק עומדת להיפרד מבן זוגה אטיאס (יורם טולדנו) ומורי בדיוק פגשה בחור חדש וחמוד (תום אבני בתפקיד קולנוען מתוסבך בדרכו), אבל בגיל 38 השתיים מרגישות שזה הצ'אנס האחרון לעלות על הרכבת.
מכאן והלאה העלילה יוצאת לחקור כיוונים כמו גניבת זרע או רכישת זרע מהבנק, פערי דורות, התלבטות בין הורות יחידנית ומשותפת, ואפילו שואלת האם פנטזיות רומנטיות בחסות הקולנוע והטלוויזיה היא יותר הרס עצמי מאשר נחמה. מלווים אותם במסע הזה זוג חברים (אלעד אטרקצ'י והמצטרף החדש אדם גבאי) שמתמודד מצידו עם פערי גיל ורצונות.
מורי עדיין טיפוס בלתי נסבל למדי ודנה עדיין סובלת מחוסר מזל ברמה שמצריכה החלפת מזוזות, אבל העגמומיות והציניות מוגשות עם חן מסוים והרבה נסיבות מקלות. יש כאן תקווה לשינוי, חברות יפה וקשרים אנושיים נוגעים ללב. את הקוצניות של מורי מאזנות האהבה והעדינות שמוציאות ממנה אחותה וסבתה המבוגרת (ליא קניג), בעוד הלב יוצא אל דנה בכל רגע שלה על המסך.
ובכל זאת, ההנאה מהצפייה מגיעה גם עם טעם לוואי מסוים. יש ב"בלאדי מורי" לא מעט, אבל היא עדיין לא מצליחה למצות את הפוטנציאל שבה עד הסוף. הרי זאת לא סתם קומדיה קלילה שמתקיימת כמו ביקום משלה, אלא סדרה שלפחות מנסה להיות כנה ולומר אמת בעודה מפרקת ומתרפקת בו זמנית על אבני הבניין של ז'אנר הקומדיה הרומנטית.
וכן, זה קשור לנושא שבו היא בחרה לעסוק בהרחבה הפעם. החברה הישראלית אוהבת ילדים ומסתכלת בעין עקומה על נשים שמוותרות על התענוג, או אפילו כאלה שמביאות לעולם רק ילד אחד או שניים. יש כל כך הרבה להגיד על כל זה, ובכל זאת הסדרה אומרת בעיקר "זה קיים".
כפי שהיא משאירה את עניין הכסף ויוקר המחייה איפשהו ברקע, נראה שאידיסיס מעדיפה להתמקד בשאלות כמו איך ועם מי ולא לדבר על האם או למה. היא לא מכניסה אותנו לעומק ההחלטה וההשלכות שלה, אלא פשוט ממשיכה ישר לתחנה הבאה וללוגיסטיקה של הרבייה. ההחלטה של השתיים לרדוף אחר חלום ההורות נעשית במהירות ומוצגת כטבעית ובלתי נמנעת כמו גשם בעיתו. ונכון, זה לא מגיע משום מקום - הרי בעונה הראשונה מורי כמעט הביאה ילד לעולם עם האקס הדפוק שלה - אבל יש בזה משהו מוזר.
אנחנו מדברים פה על שתי נשים שאוכלות תסביך שלם על כמעט כל דבר, אבל להביא ילד? לאלתר? בגיל 38? כן, לגמרי כן, איך אפשר שלא. כל כך כן שהסדרה, שוב, ממהרת לצחוק על זה כשדמות משנה מתלוננת על "כפייה אל-הורית" ומציינת שהיא עצמה טיפוס לגמרי הורי ("גם הייתי ילד הורי"). שחלילה לא נחשוב שמשהו ששמנו לב אליו קורה לא בכוונה.
"בלאדי מורי" משודרת מדי יום ראשון ב-21:00 ביס וסטינג טי-וי.