אי אפשר להתחיל לדבר על "העיתון" מבלי להזכיר מיד את "המשרד" (האמריקאית כמובן) ואת "מחלקת גנים ונוף". "העיתון" (The Paper), שעונתה הראשונה עלתה ביס ביום שישי האחרון, היא סדרת המשך של "המשרד", כך שמן הסתם היא תחלוק איתה מאפיינים זהים. "מחלקת גנים ונוף" התחילה בעצמה כספין-אוף של "המשרד" אי אז בסוף הנוטיז, ועל אף שלבסוף הייתה מנותקת ממנה לחלוטין, עדיין אחזה בדמיון גדול אליה. הן בסגנון המוקומנטרי והן בעובדה שיוצריה היו אנשי "המשרד".
את שלוש הסדרות האלה יצר גרג דניאלס, מהיוצרים הקומיים המחוננים בטלוויזיה בשלושת העשורים האחרונים. את "המשרד" עיבד מהמקור הבריטי, את "גנים ונוף" עשה עם מייק שור, ואת "העיתון" עם מייקל קומן, שבין היתר יצר עם נייתן פילדר את "נייתן בשבילך". עוד קודם לכן הוא יצר עם מייק ג'אדג' ("עמק הסיליקון", "ביוויס ובאטהד") את "המלך היל", ולפני כן היה אמון על כמה מהפרקים האגדיים ביותר של "משפחת סימפסון" (כולל "החתונה של ליסה", מהטובים ביותר בסדרה) והיה בצוות הכותבים של "סאטרדיי נייט לייב" לצד חברים כמו קונאן אובריאן.
הצירוף של כל אלה העלה באופן דרמטי את רף הציפיות כלפי "העיתון". הפופולריות העצומה שקיבלה "המשרד" עם החשיפה לדורות חדשים של צופים בנטפליקס (וכמובן לבינג'ים אינסופיים של המעריצים המקוריים) הייתה מן הסתם תמריץ מרכזי לסדרת המשך. אלא שכמו המציאות שמתאר "העיתון", גם זו של הסיטקומים השתנתה. "המשרד" הייתה חלק מדור הסיום של הסיטקומים הגדולים של רשתות הברודקאסט. מאז השתנה הנוף הטלוויזיוני ואיתו גם היכולת של יצירות כאלה לבלוט בתוך שיטפון של תכנים בינוניים אחרים.
ההמשכיות של "העיתון" מ"המשרד" מתבטאת בצוות הצילום שליווה את דאנדר מיפלין בסקרנטון, פנסילבניה, וחוזר למקום כדי לגלות מה עלה בגורל החברה אחרי שני עשורים. הם מגלים שהחברה נמכרה לתאגיד בשם אנרווייט, שעוסק בשיווק של מגוון מוצרי נייר, ובראשם מוצרי טואלטיקה. בין היתר הם מחזיקים גם בשלד חיוור של "Truth Teller" - בשיאו עיתון מקומי מפואר עם כאלף עובדים, וכיום מחלקה עלובה עם מספר חד-ספרתי נמוך של עובדים, שרק אחת מהן עם ניסיון כלשהו בעולם העיתונות. כל הידיעות של העיתון נלקחות מתוך סוכנויות הידיעות, והשלוחה הדיגיטלית שלו מתמחה בכתבות קליקבייט בסגנון "לא תאמינו איזה טיפ השאיר בן אפלק לנהג הלימוזינה שלו".
נד סמפסון (דונל גליסון, "אקס מכינה", סרטי "מלחמת הכוכבים"), שנבחר להיות העורך הראשי החדש של העיתון, מגיע למערכת באותו יום שבו צוות הצילום מגיע אליה. סמפסון עצמו קיבל את התפקיד כבונוס על היותו איש מכירות מצטיין במוצרי הנייר של החברה, אבל התשוקה שלו לעיתונות והעובדה שלא הייתה תחרות אמיתית על המשרה, העניקו לו את התפקיד. סמפסון באמת מאמין (או לפחות שכנע את עצמו) שניתן להחזיר משהו מתהילת העבר של העיתון. עד מהרה הוא מגלה את מגבלות התפקיד, מגבלות הצוות שעומד לרשותו, ואת מי שמנסים לתקוע מקלות בגלגלים השחוקים גם כך של המוסד.
אחד הדברים הכי בולטים בגוף היצירה של דניאלס (ושל שותפו בחלקן, מייק שור) הוא טוב לב שזוהר מעל לציניות והקטנוניות. זה היה סוד הקסם שהפך את מייקל מדמות על גבול הבלתי נסבלת לעוגן של "המשרד", החמלה שהיא גילתה כלפיו החזיקה גם ברגעים שבהם התעמר בעובדיו. בניגוד ליצירות אחרות של דניאלס, בוודאי מהתקופה האחרונה ("העלאה" ו"חיל החלל"), "העיתון" לא מבזבזת זמן כדי לבנות את הטוב הזה. במקרה הנוכחי הוא נוצר באופן טבעי בגלל הנוסטלגיה לימים שבהם עיתונים היו מקור לגאווה מקומית ומחויבות לאמת, כשמאחורי הקלעים נוצרת אחווה של מי שפועלים למען הציבור.
נוסטלגיה בפירוש המקורי שלה היא כאב וגעגוע לעבר, ו"העיתון" פוגשת אותו כבר בכתוביות הפתיחה שלה: מוטנאז' של שימושים בעיתון שאינם קריאה - מצע לאוכל, מעטפת למזון או כובע מאולתר - כאילו כדי לנפץ את האשליה שגם בעבר היה מדובר במוצר מכובד. אלא שבמקביל היא מציגה קטעי ארכיון שחושפים את המערכת השוקקת והענפה של העיתון בעבר, ובכך נוגעת בחכמה במצבה האנוש של העיתונות כיום: רודפת סנסציות זולות, חלושה ומורעבת, כלי בידי גורמים שמשתמשים בה לצרכיהם. על הרקע הזה המאבק של סמפסון נע כל הזמן בין הרומנטי למגוחך. מנעד שגם "המשרד" כמובן אהבה מאוד לשחק בתוכו.
הדמיון לא נגמר רק ברמה הנרטיבית. הדמויות עצמן מרגישות כמו הדים של דמויות במשרד. כך זה עם נד שמרגיש לפרקים כמו ג'ים, האיש הנורמטיבי היחיד במערכת שנאלץ להתמודד עם אוסף ההזויים מסביבו, אבל לא פעם הופך גם למייקל עם ישיבות מערכת אינסופיות ותחושת עליונות שמשתלטת עליו. כך זה גם עם מר (צ'לסי פריי, "משמר החיות"), הכתבת היחידה שמחזיקה בכישורים עיתונאים במערכת, ומצטיירת מהר מאוד כסוג של פאם - כולל כמובן יחסי חברות-אהבה עם נד. אוסקר נונייז (שגילם את התקציבאי אוסקר מרטינז ב"המשרד") חוזר לגלם את דמותו גם כאן, לאחר שהיה העובד היחיד שעבר מדאנדר מיפלין לתאגיד החדש, עם אותו הומור יבש ואפרורי שליווה אותו בסדרת המקור.
הדמות יוצאת הדופן היא אזמרלדה גרנד (סברינה אימפצ'אטורה, שגנבה את ההצגה בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן"), העורכת של אתר האינטרנט של העיתון, ומי שהופכת את עצמה כמעט באופן מיידי לנמסיס של נד. גרנד היא מקרה קלאסי של "או שתשנאו או שתאהבו": היא מוגזמת, קולנית, זוממת באופן תמידי, נרקיסיסטית שמסוגלת למכור את הבן שלה בשביל שתי דקות של תהילה. קשה לומר שיש היגיון עלילתי בדמות של גרנד, שלא נראה שמצדיקה לרגע את שכרה ונקלעת לסיטואציות שהיו גורמים לפיטוריה בכל תאגיד אחר, ובכל זאת משהו במוגזמות הזאת מוצלח דווקא על רקע האפרוריות של התאגיד שסביבה. העובדה שהיא מחוללת דרמות בלתי פוסקת, מבטיחה שתמיד יהיה לפחות קונפליקט אחד חדש בכל פרק.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
הרגעים היפים ביותר של "העיתון" הם אלה שנוגעים בערגה לימים יפים יותר. היא נשענת בבירור על המציאות הנוכחית של הרעבת כלי תקשורת ובוז לעיתונות, כדי להזכיר עד כמה הם חיוניים: תחקירים קטנים שחושפים אמיתות גדולות ובכך משפיעים לטובה על חייהם של אנשים. לא אחת השאלות האלה מובילות לתסבוכות בלתי צפויות, אבל גם בכך יש לא מעט מהקסם של המקצוע שעומד בליבה. ואף שבסופו של דבר, כמו "המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף", גם "העיתון" היא סיפור על מקום עבודה שהופך להרבה יותר ממקום להתפרנס בו, ניכר שדניאלס מתייחס למוצר בצורה משמעותית הרבה יותר מאשר בסדרת האם.
קשה לומר ש"העיתון" קורעת מצחוק, אבל היא משרה את אותה תחושת חמימות ממכרת של סיטקומים גדולים. כזו שכיף להתכסות בה לתוך בינג' בלי סיום מוגדר, פשוט רצון להיות חלק מהעולם של הדמויות האלה לתקופה. על הרקע הזה היא מרגישה דווקא קצרה מדי עם עשרה פרקים בלבד של פחות מחצי שעה. העובדה שכבר חודשה לעונה שנייה מסמלת שפיקוק מאמינה בה, ולכן חבל שלא השכילה לאפשר לה חבל ארוך יותר כבר בעונה הראשונה.
ובכל זאת, גם בפרק הזמן הקצר למדי הזה, "העיתון" מצליחה לבנות מערכות יחסים מוצלחות ולהציג אוסף של דמויות עם פוטנציאל. לא כולן מובחנות מספיק, חלקן מרגישות כמו רעיון נחמד שדורש פרקים ואולי אף עונות נוספות כדי לפתח, אבל ביחד הן מצליחות לייצר את סוג הקסם של סדרת האם. קצת נוסטלגי, קצת שמח, קצת עצוב, מאוד אנושי ואוהב אדם, ועל הדרך גם מאיר את החשיבות של עיתונות מבלי להיקלע לדידקטיות או תחושת חשיבות עצמית מוגזמת.
עשרה פרקים מרגישים כמו זמן קצר מדי כדי להעריך באמת את הכוח של "העיתון" לעמוד בסטנדרטים של הסדרה האם. לזכותה ייאמר שבניגוד ל"המשרד" ו"מחלקת גנים ונוף", שעונות הפתיחה הקצרות שלהן היו בינוניות, בלשון המעטה - "העיתון" כבר עכשיו ממצבת את עצמה, את העולם שלה ואת גיבוריה באופן שמשאיר הרבה מאוד תיאבון להמשך.
כל עשרת פרקי העונה הראשונה של "העיתון" זמינים ביס ויאודי.