1. "הראנאראונדס" (The Runarounds, אמזון פריים וידאו)
ז'אנר סדרות הנוער המוזיקליות כמעט ונעלם, למרות השפע של סדרות נעורים חדשות שעולות מדי שנה, לא נתקלנו ביורשת אמיתית ל"גלי" או אפילו "היי סקול מיוזיקל". האם טיקטוק ייתר את הצורך בהן? ייתכן, אבל ג'ונאס פייט, יוצר דרמת הנעורים המצליחה של נטפליקס "חופים של סודות", מנסה להחיות את הטרנד עם "הראנאראונדס" - סדרה על להקת רוק מקומית מצפון קרוליינה, שחבריה נמצאים בשלב המעצב ביותר בחייו של כל אמריקאי: סיום התיכון והמעבר לקולג'.
"הראנאראונדס" (משהו כמו "המתרוצצים" או "המשוטטים") היא לא 'רק' סדרה. פייט שאף לאותנטיות וחיבור אמיתי בין חברי הלהקה, ולכן ערך אודישנים פתוחים למוזיקאים שיודעים גם לשחק. חמשת אלפים מועמדים הגיעו, ומתוכם נבחרו חברי הלהקה - שלא קיימת רק על המסך, אלא מופיעה ומקליטה באמת. חשוב להבהיר: עלילת הסדרה אינה מבוססת על חייהם של כוכביה, והם אינם משחקים בשמותיהם האמיתיים. הקו בין דמיון למציאות מעולם לא היה מטושטש יותר.
כוכב הסדרה והסולן של הלהקה הוא צ'ארלי (וויליאם ליפטון, בעל הרזומה הגדול ביותר במשחק מקרב עמיתיו הצעירים) - רומנטיקן אמיתי שבקושי הצליח להתקבל לקולג', אך מעדיף להתמקד בתשוקתו האמיתית: המוזיקה. שאר החברים הם פסיפס של דמויות שכבר פגשנו בכל סיפור על להקת רוק: ניל קרוסבי (אקסל אליס) - היפי חובב עישונים וכותב שירים מוכשר; טופר (ג'רמי יון) - גיטריסט נוסף (שימו לב: בלהקה הזו אין בסיסטים) שמגיע ממשפחה הישגית וכבר סגר התמחות בחברת השקעות לצד בת זוגו; ופיט (מקסימו סאלאס) - המתופף וה"דבק" של החבורה, שיש לו רק בעיה אחת: הוא מתופף גרוע, ולכן עובר לשמש כאמרגן הלהקה. קשה להאמין ששמו נבחר במקרה - מדובר ככל הנראה במחווה לפיט בסט, המתופף הדחוי האגדי של הביטלס. כבר בפרק הראשון מחליטה הלהקה להחליף את פיט במישהו מוכשר באמת, וכך מצטרפים בז (זאנדיי מרדוק) והחבר הטוב שלו וואייט (ג'סי גוליהר), שמביא איתו - נכון - עוד גיטרה.
מדובר בסדרה מוזיקלית, לא במיוזיקל: הדמויות כאן לא פורצות בשיר באמצע דיאלוג, והשירים משולבים באופן טבעי בעלילה. לא פעם ניתן לחוש שפייט, כותב הסדרה, כבר חצה את גיל החמישים; משהו בהסתכלות שלו על מוזיקאים והאנשים שסובבים אותם מרגיש נוסטלגי, שלא לומר אידאליסטי וקצת שטחי, וספק אם הוא מתאר במדויק להקות תיכון מקומיות של ימינו. על כך מחפה עבודת הצילום והתאורה הנהדרת, שמעניקות לסדרה תחושה כאילו צולמה דרך אחד הפילטרים המחמיאים של אינסטגרם - האור בה תמיד רך ונעים, כאילו בכל רגע ניתן לצלם קליפ של להקה בדרכים.
מעבר לדרמות הקשורות בלהקה - הקרדיטים לכתיבת השירים, החלום לקבל חוזה תקליטים והמרדף אחרי ההופעה הבאה - חברי הראנאראונדס והדמויות שסובבות אותם (אל דאגה, יש כאן גם דמויות נשיות, המרכזית שבהן מגולמת על ידי בתו השחקנית של ג'ונאס, ליילה פייט, במפגן מתריס של נפוטיזם) מתמודדים עם אותן סוגיות מוכרות מכל סדרת נעורים: שימוש בסמים, לחץ הורי להצליח בחיים, אהבות נכזבות ותחושת ה"אם לא אצליח להגשים את X עד סוף השנה, אני כנראה כישלון".
קשה לומר שמדובר בחובת צפייה: הדיאלוגים קלישאתיים למדי, ובאופן כללי חסרה בה שנינות ועומק שמי שגדלו על סדרות כמו "דוסון קריק" עלולים להתאכזב מהיעדרם. עם זאת, הדינמיקה בין כוכבי הסדרה והמשחק הטבעי והלא-מתאמץ שלהם הופכים את הצפייה בה למשהו שמרגיש כמו ליטוף ארוך ונעים בגב. אה, כן - והשירים של הלהקה לא רעים בכלל, ותוכלו למצוא אותם בשירות הסטרימינג המועדף עליכם.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "ילדה עורב" (The Crow Girl, יס)
"ילדה עורב" שודרה כבר בתחילת השנה בשירות הסטרימינג פרמאונט פלוס אך מגיעה אלינו רק כעת, וכמה טוב שלא אבדה בין הררי התכנים החדשים שעלו השנה. דרמת הפשע היא הוכחה נוספת לכך שלא צריך להמציא את הגלגל מחדש כדי לייצר סדרה מצוינת. כל מה שצריך הוא להקפיד על עקרונות מוכרים: עלילה מותחת, שחקנים מעולים וטוויסטים שמגיעים בדיוק בזמן.
המותחן האפל, המבוסס על "החולשה של ויקטוריה ברגמן" מאת אריק אקסל סונד (שם העט של צמד הסופרים השבדים ירקר אריקסון והוקן אלכסנדר סונדקוויסט) ויצירתה של מילי תומאס, מעביר את עלילת הספר מסקנדינביה לאנגליה. בבריסטול האפרורית מנסה הבלשית ג'נט קלייבורן (איב מיילס, "טורצ'ווד") לגלות מי רוצח גברים צעירים, ומשליך את גופותיהם העירומות והחבולות ברחבי העיר לעיני כל.
הגופה הראשונה, מקופלת בתוך שקית אשפה, נמצאת מחוץ למשרדו של רופא שיניים בשם ד"ר קרל לאורי (טרבור וויט), שבמקרה - או שלא - נעצר ממש באותו בוקר באשמת החזקה וסחר בחומרים פדופיליים. עורכי דינו שוכרים את שירותיה של הפסיכולוגית ד"ר סופיה קרייבן (קתרין קלי, "ג'נטלמן ג'ק") כדי שתבדוק אם הוא כשיר לעמוד לדין. בינתיים, הגופות ממשיכות להיערם ברחבי העיר - כולן מונחות במקומות הקשורים לגברים בולטים בבריסטול.
כמיטב המסורת בז'אנר, במקביל לעלילה המרכזית - שבה קלייבורן וצוותה מנסים לפענח מי אחראי (או אחראים) לשלל הגופות - מתפתחות עלילות משנה שנראות בתחילה לא קשורות, אך מתחברות בהמשך. בין היתר אנו עוקבים אחר מסעו של פליט אפריקני שמגיע לבניין מגורים הנשלט על ידי עבריינים, ואחרי אישה צעירה - גם היא מטופלת של קרייבן - שמסתירה סוד אפל.
הדרך החכמה שבה הקצוות נקשרים זה לזה וחושפים עיר מסואבת ורקובה עד העצם, הופכת את "ילדה עורב" לסדרת מתח משובחת. אבל לא רק זה. גם איב מיילס מעניקה לדמות הבלשית הצינית של קלייבורן עומק ושכבות שאינן שכיחות בז'אנר. ג'נט קלייבורן שלה היא מצד אחד אישה מנוסה וצינית, שיודעת להשתמש בקשרים שלה בתוך המשטרה כדי להשיג את מטרותיה, אך מצד שני גם אם דאגנית וקצת אבודה, שכושלת אפילו במשימות הקטנות - כמו הניסיון לשכנע את בנה הצעיר לאכול פחות ג'אנק פוד. גם דמותה של קרייבן, שמגלמת קלי, הופכת במהירות מקלישאה של פסיכולוגית אפלה וגותית לדמות מורכבת בהרבה.
התוצאה הסופית היא מותחן מדויק, אפל וממכר - וכמה משמח לדעת שהעונה השנייה כבר נמצאת בעבודה.
3. "בת הזוג" (The Girlfriend, אמזון פריים וידאו)
היחסים המורכבים שבין בנים לאמהותיהם העסיקו יוצרים מאז ומתמיד. בקצה הפרוורטי של הסקאלה נמצאת דמותו של נורמן בייטס ב"פסיכו", אבל לא חסרות דוגמאות קלילות יותר, כמו למשל הקומדיה "אמא מלווה", שבה ברברה סטרייסנד מגלמת את קלישאת האם היהודייה הדאגנית שמתקשה לשחרר מבנה. "בת הזוג", המותחן הפסיכולוגי החדש בכיכובן של רובין רייט ("הנסיכה הקסומה", "בית הקלפים") ואוליביה קוק ("בית הדרקון"), ממוקם איפשהו על הרצף שבין שתי הקצוות הללו.
רייט מגלמת את לורה סנדרסון, בעלת גלריה מצליחה, נשואה בעושר ואם לבן יחיד בשם דניאל (לורי דיווידסון, "מרי וג'ורג'"), סטודנט לרפואה ובחור נאה לכל הדעות. חייה של לורה נכנסים למערבולת כאשר דניאל מביא הביתה את חברתו החדשה, צ'רי (קוק), שעובדת כסוכנת נדל"ן. כבר מהפגישה הראשונה, בה השניים נתפסים בעיצומו של אקט מיני, צ'רי מרגישה ללורה לא רק כנטע זר במשפחה, אלא גם כמי שמסתירה סוד אפל - או כמה.
"בת הזוג" מתחילה כמו לא מעט סדרות שראינו בשנים האחרונות - "שקרים קטנים גדולים" קופצת מיד לראש - כשהיא נפתחת בעיצומו של עימות סוער בין לורה לצ'רי, ואז חוזרת חמישה חודשים לאחור, אל תחילת ההיכרות ביניהן. היוצרות גבי אשר ונעמי שלדון מציעות טוויסט מעניין על הז'אנר, כשהן מדלגות מדי פרק בין נקודות המבט של לורה ושל צ'רי על אותם אירועים. זה אולי נשמע כמו גימיק, אבל בזכות הפערים בין נקודות המבט, הצופים נשארים באפלה בנוגע למניעים האמיתיים של כל אחת מהן - מי היא זו שבאמת איבדה קשר עם המציאות? בת הזוג החדשה, או האם שקשורה לבנה יתר על המידה?
מעבר ליחסים הפרוורטיים בין אם לבנה, הסדרה נוגעת גם בפערי המעמדות בחברה הבריטית: לורה מייצגת את פניה של הליברליות הזחוחה - זו שמתיימרת להיות מכילה אך נחשפת במערומיה - בעוד צ'רי, שמגיעה ממעמד הפועלים, נתפסת על ידה כ"מטפסת חברתית".
משחק החתול והעכבר בין השתיים שומר על קצב גבוה כמעט עד סוף העונה, אז מתגלה מי מהדמויות היא באמת הבעיה. בנקודה הזו הסדרה מאבדת מעט מהתנופה והופכת לעוד מותחן רווי טוויסטים. ובכל זאת, "בת הזוג" היא סדרה מהנה במיוחד, שבקלות הייתה הופכת ללהיט גדול לו שודרה בנטפליקס - הרבה בזכות המשחק הנהדר של רייט (שגם ביימה והפיקה) וקוק, שמספקות הופעה פשוט מצוינת, מלאה בהומור ובסקס אפיל.