בשביל הרבה אנשים, ההיסטוריה של המוזיקה ואולי העולם כולו התחילה בטקס פרסי המוזיקה של MTV ב-2009. באותו טקס הכריזו טיילור לאוטנר ושאקירה על המועמדים לפרס הקליפ הנשי של השנה, כשהזוכה המפתיעה הייתה ילדה בת 19 בשם טיילור סוויפט. הילדה הנרגשת עלתה לבמה ואמרה שהיא תמיד חלמה לזכות בפרס, ומכיוון שהיא שרה שירי קאנטרי היא יודעת כמה שזה לא מובן מאליו. זה יכול היה להיות סיפור יפה על ההכרה הבינלאומית הראשונה של אמנית מוכשרת בתחילת דרכה - שתגדל להיות מפלצת פופ שתשבור את כל השיאים המגדריים ותהפוך להיות האמנית הראשונה (גבר או אישה) שזוכה 4 פעמים בפרס "אלבום השנה" - הפרס היוקרתי ביותר בטקס הגראמי.
אלא שהרגע המתוק והטהור הזה נכנס להיסטוריה לא בגלל הזוכה, אלא בגלל שבאמצע נאום הזכייה שלה עלה לבמה קניה ווסט, גנב לה את המיקרופון וטען שהפרס היה צריך ללכת לביונסה. זה רגע שנכנס להיסטוריה מכל הסיבות הלא נכונות. גבר חזק ועשיר משפיל נערה על הבמה הגדולה בעולם, סתם כי הוא יכול. רצף ההשפלות לא נגמר שם, כאשר השיא הגיע כשקניה ישיר בלהיט מ-2016: "אני חושב שאני וטיילור עדיין יכולים לעשות סקס. למה? אני עשיתי את הביץ' הזאת למפורסמת".
13 דברים שצריך לדעת על האלבום החדש של טיילור סוויפט
אז האמת היא שהעולם לא נברא ב-VMA של 2009, אבל היישות המכונה "טיילור סוויפט" כפי שאנחנו מכירים אותה היום - כנראה שכן. בקליפ לשיר You Belong with Me, עליו זכתה בפרס באותו יום, היא מגלמת שתי תלמידות תיכון שונות. האחת היא הקפטנית של להקת המעודדות, שיוצאת עם החתיך מקבוצת הפוטבול ותמיד לובשת עקבים ובגדים יפים - בעוד השנייה אמורה לייצג את טיילור עצמה, ילדת קאנטרי פשוטה שלובשת רק טישרטים פשוטים ויושבת ביציע בלי שאף אחד שם לב אליה. הרבה השתנה מאז שטיילור סוויפט יכלה להזדהות כ"ילדה פשוטה".
האירוע עם קניה ווסט העלה אותה, גם אם לא בכוונה, למסלול נקמה שעל הדרך יעלים את אותה נערה תמימה ויהפוך אותה לאחת ממפלצות התהילה הגדולות של דורנו. טיילור סוויפט גרסת 2025 היא האמנית המצליחה בעולם. היא הגיעה לפסגה הגבוהה ביותר שמוזיקאי מכל מגדר או ז'אנר יכול להגיע אליו - כאשר פשוט לא נותר לה עוד דבר להוכיח. יש גבול לכמה בנאדם יכול להמציא את עצמו מחדש.
בגזרה האישית, היא יוצאת עם החתיך מקבוצת הפוטבול. למעשה, היא עומדת להתחתן איתו. ב-The Fate Of Ophelia, השיר שפותח את האלבום החדש שלה, היא מדמה את עצמה שוב לדמות שייקספירית, בדיוק כמו בלהיט המיינסטרים הראשון שלה - Love Story מ-2009. פעם היא הייתה הגיבורה של "רומיאו ויוליה", אותה היא הצילה מהגורל הטראגי המוכר שלה - הפעם היא מצילה את אופליה מ"המלט" כשבמקום לטבוע למוות מרוב אהבה, היא שולחת אליה את זה שיציל אותה, כמו כדור תועה במגרש הפוטבול.
בקליפ לשיר, שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, סוויפט מופיעה בכמה צורות שונות - אחת מהן עם פאה שחורה שמהדהדת את אותה קפטנית של נבחרת המעודדות מ-2009. זו סגירת המעגל שלא באמת ציפינו לה. מין הודאה שלמרות הכל, היא תמיד חלמה על זה. זה לא פיצול אישיות ולא צביעות, פשוט מורכבות שמגלים בגיל 36 - שאנחנו לא תמיד יודעים להודות בו מול עצמנו בגיל 19.
זו הסיבה שהאלבום החדש The Life of a Showgirl - ה-12 במספר של סוויפט, ידבר כנראה יותר ברמה הלירית למי שהיה שם לאורך כל הדרך. מימי הקאנטרי העליזים של Fearless ועד גילויי הביצ'יות המביכים בחלקם של Reputation. מי שחווה את שברונות הלב של "Dear John" והמורכבות המיסטית של "פולקלור". לא אשקר ואגיד שהכל מתחבר באלבום החדש, אבל כן אפשר להגיד שהגרסה הנוכחית של טיילור סוויפט היא המיושבת ביותר והשקולה ביותר.
זה לא אומר שהיא פחות דרמטית או אוקוורד לפרקים, דבר שבה לידי ביטוי באלבום הזה לא פעם - אבל היא גם נשמעת הכי שלמה. במובנים רבים, נשמע כאילו היא מבקשת לחתום את החלק הזה של חייה. זה לא אומר שהיא הולכת לסלוח לקניה ווסט (לא שמגיעה לו סליחה) אבל היא מוכנה להתקדם הלאה.
ישנם לפחות שני סוגים של ביקורות על המוזיקה של טיילור סוויפט - האחת אובייקטיבית ומקצועית, מנקודת מבט של מבקר מוזיקה; והשניה מעיניים סוויפטיות, של מעריצים. זה נכון במובן כזה או אחר לכל ביקורת, בטח בעולמות הפופ, אבל בתוך הפאנדום הפרטי של הזמרת המצליחה בעולם, שהמציאה במו ידיה את תעשיית המוזיקה הנוכחית, זה בולט יותר. למעשה, כמעט כל הביקורות שתקראו על האלבום החדש של סוויפט - Life Of A Showgirl - לא יתייחסו למוזיקה באלבום כיצירה עצמאית, אלא כחלק ממארג יצירה כולל. כלומר, השאלה היא לא אם זה אלבום מוזיקה טוב, אלא אם זה אלבום מוזיקה טוב של טיילור סוויפט.
וזה הגיוני, כפי שזה הגיוני אצל כל אמן בסדר גודל הזה. זה קורה עם כל אלבום חדש של אדל, דרייק, ביונסה או שלום חנוך. כך למשל כשהביטלס הוציאו את האלבום הלבן שלהם, לא היה ספק שמדובר ביצירת מופת וקלאסיקה מיידית - ומצד שני, בזמן אמת בעיקר השוו אותו לסרג'נט פפר שיצא שנה קודם. חלק תהו אם הביטלס שהגיעו לשיא עם להקת מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פלפל, איבדו את הכיוון היצירתי שגיבשו באלבום הקודם. היום זה נשמע מצחיק.
בשביל להתייחס ברצינות לאלבום חדש של מגה-סטארית כמו טיילור סוויפט חייבים קודם כל לבטל את רעשי הרקע. להתעלם מכל מיני מספרים לא חשובים כמו נתוני האזנות, כמה וריאנטים של תקליטים יצאו, כמה בתי קולנוע הפכו לסולד אאוט בהקרנות של "הסרט" של האלבום או כמה באזז יש סביב האלבום החדש ברשתות החברתיות. בעיקר כי זה לא אומר כלום. בנקודת הזמן הזאת גם אם הייתה מוציאה אלבום בו היא מקריאה את ספר הטלפונים של רוד איילנד הוא היה כנראה שובר את שיאי ההאזנות של ספוטיפיי.
ואם כבר הצלחנו לנטרל את רעשי הרקע, כדאי גם לנסות להתעלם לרגע מכל מיני פרסומים כיפיים כמו "השיר הזה והזה הוא בעצם נקמה באוליביה רודריגו וצ'ארלי XCX", או מהבליץ התקשורתי של סוויפט, שנראה שהופיעה בשבוע האחרון בכל תוכניות הערב בעולם למעט "סטורי לילה" עם יהודה שלזינגר בערוץ 14, אם כי אני לא אתפלא אם גם זה יגיע.
אחרי שעשינו את כל זה, אפשר להקשיב ל-12 השירים באלבום החדש של סוויפט ולהגיד: זה אחלה אלבום. לא האלבום הלבן של הביטלס, אבל בהחלט אלבום פופ סולידי עם לא מעט רגעים מבריקים. הפקת פופ קצבית אך מחושבת, ברמה אסתטית גבוהה - שילוב של הדיוק הכמעט כירורגי של המפיקים מקס מרטין ושלבאק, לצד הבגרות והניסיון של טיילור סוויפט עצמה, שכבר אינה הילדה מנאשוויל שתלויה בחסדי שוודים גאונים - אלא מוזיקאית שיודעת בדיוק מה היא רוצה להשמיע לקהל שלה.
הליריקה של טיילור היא שירה בתנועה, וגם כשהיא שרה על הזין של הארוס שלה (ויש שיר שלם עליו, כלומר על הזין, לא על הארוס) זה נעשה בצורה פואטית ומלאת הומור. גם שירים כבדים יותר כמו "אליזבת טיילור" מקבלים את הטיפול הסוויפטי, והופכים לפצצת אנרגיה חכמה ובעיקר מדויקת. השיר Opalite נשמע כמו רצועה כיפית של אבבא, אך עם טוויסט עמוק של התבוננות פנימית כמעט מיסטית של סוויפט, שמודה בתחושות הבדידות שלה במסע החיים עד שמצאה את השקט בזרועותיו החסונות של טראוויס קלסי. מצד שני, גם אם לא היינו מכירים את סיפור האהבה הפוטוגני של השניים, השיר הזה עדיין היה עובד.
בתור מי שצמחה בתוך עולמות הקאנטרי, סוויפט היא מספרת סיפורים מדופלמת - בין אם היא ממציאה סיפורים בדיוניים או חושפת חלקים מחייה - ובבלדה המתוקה "Ruin the Friendship" היא עושה טוויסט אכזרי על סיפור אהבה נכזבת מהתיכון שנגמרת בטרגדיה יוונית שלמה. חובבי העידנים המוקדמים של סוויפט, כמו הח"מ, יכולים להודות שהשיר הזה יכול היה להיות חלק מאחד מהאלבומים הראשונים של טיילור - גם אם לא היה הופך לאחד הבולטים בהם.
הרצועה החמישית באלבום, באופן מסורתי השיר הכי אישי באלבומיה של טיילור - מוקדש הפעם ל"Eldest Daughter". בלדת פסנתר שקטה, בו טיילור סוויפט שטענה לא פעם בריאיונות שהיא לא חשופה לרשתות החברתיות - בעצם מודה ששיקרה כל הזמן והיא מושפעת לרעה מהאנרגיות הרעות של הרשתות. זה שיר מורכב, מצד אחד מאוד חשוף ופגיע - אך מצד שני כזה שלא בדיוק ברור מה הוא מנסה לומר, מעבר לשורה התחתונה: שטוב לה עכשיו.
ואם מחפשים נקודת חיבור בין כל השירים, זה בדיוק העניין: טיילור סוויפט במקום טוב בחיים. מי שהפכה לקריקטורה של "זאת שכותבת שירים על האקסים שלה ששברו לה את הלב", הפכה להיות זאת שכותבת שירים על כמה טוב לה עם האביר על הפוטבול הלבן, שהציל אותה מטביעה בביצת האהבה הנכזבת.
על הדרך היא תעשה משחק מילים בין יהלום גדול לזיקפה קשיחה, כדי להבהיר כמה שהיא מרוצה מהמקום שלה בחיים. בשיר "Wi$h Li$t" היא מבהירה שהיא לא חולמת על יאכטה, משקפי שמש של בלנסיאגה או חוזה בריאל מדריד כמונו - פשוטי העם, אלא היא רוצה את החיים הפשוטים. לעשות כמה ילדים, ולשים עמוד כדורסל בשביל הגישה לחניה. סוויפט שרה על כך שהיא הייתה מתפללת למישהו שיהיה החבר הכי טוב שלה (וגם לוהט) והיא זכתה בזה במפתיע. המשאלה המעודכנת שלה היא שיעזבו את שניהם פאקינג בשקט.
אלא שהאלבום הכיפי הזה סובל מבעיה רצינית: הוא משעמם. זה נשמע לכם סותר אבל זה לא. האלבום פשוט לא מחדש שום דבר. אחרי כמה ההאזנות אין אף שיר שבאמת עושה חשק לחזור אליו. אולי זה בגלל שכמעט כל השירים מרגישים כאילו שמענו אותם כבר בפעם הראשונה ששמענו אותם. זה מוזר אבל זה בדיוק מה שקורה באלבום הזה.
בעידן בו ספוטיפיי נלחמת ביצירות AI שעולות לרשת כדי לתת מקום ליצירות מקוריות - מגיעה האמנית המצליחה של דורה, שמהוללת ובצדק על היצירתיות וכישרון הכתיבה שלה - ומציגה שירים שכמעט כל אחד מהם מרגיש שגנוב מיצירת פופ אחרת. שיר הנושא נשמע בדיוק, אבל בדיוק, כמו Cool של האחים ג'ונאס. זו לא רק מלודיה דומה, אלא ממש מבנה אקורדים זהה. האם ג'ו ג'ונאס, עוד אקס מיתולוגי של טיילור סוויפט, ייקח אותה לבית המשפט?
חשוב להזכיר שטיילור סוויפט עצמה מאוד רגישה לענייני זכויות יוצרים, והגיעה להסדר עם אוליביה רודריגו לפיו היא מקבלת קרדיט ותמלוגים על הלהיט Deja Vu. זה קרה אחרי שאוליביה רודריגו עצמה - בנדיבותה - הודתה בריאיון לרולינג סטון שהיא רצתה לכתוב קטע כמו הברידג' של Cruel Summer של טיילור סוויפט. מצד שני, אין אף מילה או תו בשיר של אוליביה רודריגו שכתבה סוויפט, שעדיין זוכה לתמלוגים שמנים על השיר הזה. מאידך, האלבום החדש של טיילור סוויפט מלא בהרבה יותר מ"השראות".
נהוג לצטט את המשורר ט"ס אליוט שטען כי משוררים בוסריים עוסקים בחיקוי, בעוד משוררים בוגרים גונבים (באופן אירוני, פיקאסו גנב ממנו את המשפט הזה והפך אותו לשלו). אלא שהכוונה של ט"ס אליוט לא הייתה כי אמנים גדולים טובים יותר מאחרים בלגנוב מבלי להיתפס. למעשה, למשפט המלא היה המשך: "משוררים גרועים משחיתים את מה שהם לוקחים מאחרים, בעוד משוררים טובים הופכים אותו למשהו טוב יותר. המשורר הטוב מרתך את הגניבה אל שלמות רגשית שהיא ייחודית, שונה בתכלית מזו שממנה נגזלה".
הרעיון ברור: כל יצירה אנושית היא לא יותר מעיבוד של מקורות השראה קיימים. אלא שנראה שבמקרה של האלבום החדש טיילור סופגת הרבה השראה מאחרים - בלי להוסיף להם דבר חדש או מעניין, ואפילו להפך. לעתים זו השחתה לצורך ההשחתה. נאמר זאת אחרת, היא שלחה את עורכי הדין שלה אל אוליביה רודריגו על הרבה פחות.
מעניין שעוד לפני שיצא האלבום, פורסם כי ג'ורג' מייקל המנוח יקבל קרדיט על השיר Father Figure. הרשת געשה מתיאוריות על האם זה יהיה קאבר, או אולי איזה סימפול מהלהיט הגדול מאלבום הסולו הראשון של מייקל. יורשיו של הזמר אף יצאו בהצהרה ברשת על כך שהם שמעו את השיר ושמחים שהוא יהיה חלק מהמורשת של מייקל. בפועל, מעבר לטייטל, קשה להבין על מה ג'ורג' מייקל מקבל כאן קרדיט. מצד שני, יש כל כך הרבה שירים אחרים באלבום שדורשים קרדיט משותף ליוצרים נוספים.
מעבר לאחים ג'ונאס שכבר הוזכרו, יש את האחים לבית משפחת ג'קסון - שהפתיח של השיר I Want You Back שלהם פשוט נשמע אחד לאחד כמו הפתיח לשיר Wood. כך גם הפתיח של Circles של פוסט מלון מופיע בשלמותו בפתיחת Opalite. באותו השיר טיילור מהדהדת בפזמון את ה"הו הו הו" של הרונטס מתוך "Be My Baby" בצורה די ברורה, וגם מתכתבת עם Hold Me Now של התומפסון טווינס.
להמשיך? Actually Romantic נפתח עם קטע שנשמע קצת יותר מהומאז' ל-"Where Is My Mind" של הפיקסיז. גם השיר הפותח של האלבום "The Fate Of Ophelia" מצטט את פפראצי של ליידי גאגא. וגם: מי שיזהה את לני קרביץ בפתיח של "Ruin The Fridnship" כנראה לא טועה.
אלא שבעוד לקחת השראה מאמנים היסטוריים גדולים זה עוד מובן, השעמום האמיתי מתחיל ברגע שקולטים שטיילור פשוט מעתיקה מעצמה. כך למשל הברידג' של Blank Space מופיע לו פתאום באמצע Wood, רק בגרסה יותר "חרמנית" א לה סברינה קרפנטר. סוויפטים מעמיקים יותר יזהו גם את הסולו של I Can See You הנשכח, אחד משירי הכספת בהוצאה המחודשת של האלבום Speak Now מ-2023 מופיע פתאום באופלייט.
ברגע שאתה מתחיל "לשאול" קטעים ישנים מעצמך, זה השלב העייף של הקריירה שלך, זה שבו חבר טוב (עדיף כזה שלא מרוויח כסף על חשובנך) אמור להגיד לך שאתה צריך לקחת הפסקה ולחדש מצברים יצירתיים לפני שאתה נכנס שוב לאולפן.
העניין הוא שלא מדובר רק בעייפות מוזיקלית, אלא גם רעיונית. לצד שירי האהבה המתוקים לטראוויס, ישנם שירים שכבר שמענו בדרך כזאת או אחרת. כך למשל Father Figure עצמו הוא עוד סגירת חשבונות של טיילור עם הגברים הרעים בחליפות שניסו לגנוב לה את המוזיקה. מין שילוב של The Man ו-Mad Woman. שניהם שירים טובים יותר, ואף אחד מהם אינו שיר טוב במיוחד.
כך גם Actually Romantic, אחד השירים הכי בולטים באלבום - ולא בקטע טוב. בדיוק כמו I Forgot That You Existed מ-2019, זה עוד שיר "נקמה" במישהי שהיא מנסה להראות לה שהיא לא אובססיבית כלפיה, בכך שהיא תכתוב עליה שיר שלם ותפרסם אותו באלבום המושמע של השנה. חוסר המודעות של טיילור בשירים האלה חמוד בדרך כלל, אבל במקרה הזה כבר אין חינניות, סתם ביצ'יות לא הוגנת.
בעוד שדי ברור שמדובר בשיר השמצה נגד צ'ארלי XCX (שבעבר הייתה מופע החימום שלה) בעקבות הלהיט Sympathy is a knife של האחרונה, קשה לברוח מההבנה שהשיר של צ'ארלי נכתב כדי להחמיא לטיילור, ולא כדי לעורר בה זעם. לא מן הנמנע כמובן שהיו עוד דברים מאחורי הקלעים שאנחנו לא יודעים עליהם, אבל על פניו זו נראית תגובה לא פרופורציונלית.
מצחיק להתייחס לאמנית המצליחה בעולם כדינוזאורית, כשהיא בסך הכל בת 36 ובשיא ההצלחה המסחרית שלה - אבל התחושה שעולה מהשיר היא של נערת תיכון שנידו אותה מהשולחן של המקובלים. טיילור מצאה את מקומה בחיים עם סיום מהאגדות לסיפור האהבה שלה עם הכוכב של קבוצת הפוטבול - אבל היא עדיין רוצה לשבת בשולחן של המגניבים עם בילי, דוג'ה, אוליביה, צ'אפל וצ'ארלי.
היא בסך הכל בת 36, מבוגרת בשלוש שנים בלבד מצ'ארלי, ובכל זאת צ'ארלי משדרת משהו טרי ורענן, בעוד האלבום החדש של טיילור נודף ריח חזק של מיחזור. זה אולי טבעי, אבל מבאס שעל הדרך, היא עוד אישה מצליחה שבוחרת לצאת נגד נשים בתעשייה הכל כך גברית הזאת - דבר שהיא הטיפה נגדו כל כך הרבה שנים. אפשר להתחתן ולעשות ילדים ועדיין להיות פמיניסטית, זה לא סותר כמובן, אבל להוציא שיר שלם שמדמה אישה לצ'יוואווה צעצוע שנובח מתוך ארנק, זה לא בדיוק ההגדרה של "ווימן פאוור!". ומילא הפמיניזם, מהזמרת המצליחה בעולם אפשר לצפות לקצת יותר פאסון.
בשורה התחתונה: מדובר באלבום פופ טוב, לא מבריק מדי, בטח שלא מושלם - אבל כזה שבהחלט עומד בפני עצמו. למעשה, ייתכן כי הוא יספק חובבי מוזיקה "נורמלים" שאינם חלק מהפאנדום הסוויפטי יותר מאשר את הסוויפטיז האמיתיים.
האם זה מה שציפינו לו בשלב הזה של הקריירה של טיילור סוויפט? תלוי את מי שואלים כמובן, אבל ברמה האובייקטיבית אחרי השיא של ה-Eras Tour, שהציג את טיילור בשיא היצירתי שלה, האלבום החדש מרגיש קטן מדי, ובעיקר נמהר מדי. גם אחרי כמעט שבוע, קשה לזהות בו איזה קונספט ברור. במקום, יש אוסף של שירים שאפשר היה לפזר בין שלל "העידנים" של סוויפט, ואף אחד מהם לא היה הופך ללהיט ענק.
בסופו של דבר, אלבום בינוני של טיילור סוויפט הוא עדיין יותר טוב מרוב מה שלעולם הפופ יש להציע היום, אבל דווקא מנקודת מבט של מעריץ, כזה שבסך הכל מאוד שמח לשמוע שטוב לה בחיים - קשה שלא להתאכזב מהתוצאה.