זוג צעיר ונאה נוסע עם בנם הקטן ברכב לחופשה משפחתית. עצירת פיפי בתחנת דלק הופכת בין רגע לסיוט של כל הורה: האב מקבל שיחת טלפון, יוצא מריכוז ומאבד את הילד. כמה דקות לאחר מכן הילד נמצא, אבל דווקא אז, במקום אנחת רווחה, מגיע טוויסט מסמר שיער: הוא מספר להוריו שהוא בכלל לא הבן שלהם, אלא גלגול של גבר אחר, בעל משפחה, שפגש זה עתה את אחיו בתחנה.
על הנייר זה נשמע כמו פתיח שיכול היה להתאים לכל מותחן על-טבעי בנטפליקס, אבל כשמכניסים למשוואה את העובדה שהמשפחה המדוברת היא מהעדה הדרוזית והאירוע מתרחש על רקע מלחמת 7 באוקטובר, מקבלים את "נוטוק", הדרמה החדשה שיצרו רועי עידן ("מנייאכ") ונהד בשיר, ועלתה אמש בקשת 12. על סמך שני הפרקים שנשלחו לביקורת (מתוך שמונה), "נוטוק" היא אחת הסדרות היותר ישראליות שידע המסך שלנו.
מה הכוונה? "נוטוק" (מילה שמסמנת גלגול נשמות בעדה הדרוזית) היא סדרה ישראלית במובן המורכב והעמוק של המילה. לצד עלילת המסתורין והחיפוש הרוחני שהיא מעבירה את הגיבורים שלה, מתחת לפני השטח מבעבע בה כל הזמן מתח פנים ישראלי שמעניין לדעת אם ומתי יתפוצץ.
לוסי איוב ואמג'ד בדר מגלמים את מיה ופארס - היא רופאה שקורסת תחת הלחץ בתקופת ההתמחות, והוא הייטקיסט שנמצא בין עבודות כבר תקופה ארוכה (הסימנים מראים שלמוצא שלו יש קשר לזה). ג'וד חטיב הצעיר והמוכשר מגלם את בנם דניאל (דודו), המחזיק בתוכו גם את נשמתו של עלי המבוגר שמת בנסיבות שעוד יתגלו בהמשך.
לצדם יש קאסט מגוון שכולל לא מעט שחקנים מהמגזר הערבי, ששמותיהם לא יהיו מוכרים בכלל לצופה הממוצע, ולצידם שמות גדולים ומוכרים כמו נורמן עיסא ("עבודה ערבית") שמגלם את אביו של פארס - פארס פארס, איש צבא עם קשרים ענפים במערכת הביטחון; עוז זהבי כסוכן שב"כ פרנואיד; אוראל צברי כחברו הטוב של רמי; ואפילו אגם בוחבוט ועמנואל הלפרין בתפקידים קטנים אך זכירים.
רועי עידן כבר הוכיח ב"מנאייכ" שהוא יודע לגעת בפצעים של החברה הישראלית, וביחד עם בשיר (שגם משחק כאן בתפקיד חשוב כסולי, אחיו של עלי), הם משתמשים בסיפור הסמי-פנטסטי על גלגולי הנשמות בחברה הדרוזית כדי לדבר על נושא גדול יותר: המקום - או היעדר המקום - של הדרוזים בישראל.
בשנים האחרונות התרגלנו לראות דמויות של ערבים על המסך או כאויבים ("פאודה") או כגאג קומי (רמזי מ"קופה ראשית", סלמה הרוקחת מ"ארץ נהדרת"). כאן, כאשר הדמויות הראשיות בסדרה דוברות ערבית, סוף סוף אנחנו זוכים לראות את המציאות הישראלית מהצד שלהם. לא חסרות דוגמאות, בין המגייסת שפוסלת את רמי מקבלה לחברת הייטק, ועד השוטר שמבקש מאחיו של עלי דבש וריבות בכל פעם שהם נפגשים. יש תחושה שלמרות שהעדה הדרוזית לא נתפסת כעוינת למדינת ישראל, עצם השפה הערבית גורם לאנשים להתייחס אליהם כסוג של דרג ב'.
הכל מרגיש מנומק ב"נוטוק", ונראה ששום פיסת מידע שנמסרת לא מקרית. כך למשל העובדה שדניאל מספר שעלי (כאמור, הנשמה שבתוכו) מגיע מהצפון, מה שמתגלה מג'דל שאמס, פותח קו עלילה מעניין שעוסק בהבדלים ובמתיחות בתוך העדה הדרוזית בין הדרוזים שחיים ביישובים גדולים - למשל משפחת פארס מדליית אל כרמל - לבין אלה שגרים בגבול עם סוריה ומזדהים לא פעם עם השלטון שם או לפחות שומרים על נייטרליות, סיטואציה שהפכה למורכבת עוד יותר עם נפילת משטרו של בשאר אסד.
כשדניאל, באחד מפרצי ה"נוטוק" שלו, משתמש במילה "ציוני" בטון מתריס כלפי אביו, הוא נחרד ושואל מאיפה הוא למד את המילה הזאת. ואולי הבחירה לשים משקל פוליטי גדול כל כך בגופו הקטן של דניאל יכולה להיראות גם כמטפורה על כמות החשדנות שיש לחברה הישראלית כלפי הדרוזים עצמם, שנופלים לא פעם בין הכיסאות - הם דוברי ערבית, אבל גם משרתים בצבא ונופלים על הגנת המדינה. נדמה שהישראלי הממוצע הולך לאיבוד כשהוא בא להכניס את בני העדה הדרוזית לתוך מסגרת.
מי שעוזרים להשאיר את "נוטוק" בתוך האווירה המיסטית ומונעים ממנה להיות סדרה פוליטית של ממש, הם הבמאי אדם סנדרסון והצלם רותם ירון, שביחד נותנים לה מראה ותחושה מהורהרים שעוברים היטב מכל שוט. רבים מהם מרגישים רכים, כמעט חלומיים, משהו שהזכיר לי את "תמרות עשן" המיתולוגית והנהדרת.
למרות שאירועי 7 באוקטובר והמבצע בלבנון נוכחים ברקע האירועים (מבלי להיכנס לספוילרים, חלקם נוכחים מאוד), "נוטוק" נמנעת מלהתייחס אליהם ישירות. ובכל זאת, עצם הבחירה לעלות סדרה דוברת ערבית בעיתוי הנוכחי, ובמיוחד כזו שמציבה את העדה הדרוזית במרכז, היא צעד לא רק אמיץ אלא גם מבורך.
הדרוזים בישראל ממשיכים לשלם מחיר יקר על נאמנותם למדינה ועדיין סובלים מהדרה וגזענות. "נוטוק" אולי לא צועקת "שוויון עכשיו", אבל עצם קיומה בפריים טיים הוא אמירה חדה וברורה. עם קאסט מצוין, בימוי מדויק ועלילת מסתורין סוחפת - היא עלולה להתגלות כאחת הדרמות הכי מרעננות שעלו כאן.