הסרט הזה הוא פשע נגד האנושות. הלוואי שייכשל בקופות

"אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" הוא מסוג הסרטים שהשם שלהם לא מסגיר את עלילתם, וקשה להבין על מה הם - אז קודם כל נבהיר במה מדובר.

הסרט עולה בסוף השבוע לאקרנים לאחר בכורות מוצלחות בפסטיבל ניו יורק ובפסטיבל ברלין, שם כוכבתו רוז ביירן זכתה בפרס המשחק. היא מגלמת בו פסיכולוגית שלא מסוגלת לטפל בעצמה - אישה שכורעת תחת עומס העבודה, ובצד זאת הטיפול בילדה שלה, הסובלת מבעיה רפואית לא ברורה. כל זאת, כשבן זוגה נמצא הרחק בענייני עבודה, מה שלא מונע ממנו להפגין כלפיה שיפוטיות בטלפון, וכשחור ענק נפער בגג הדירה שלה, ומתפקד גם כמצב נתון וגם כאלגוריה.

ביירן היא אחת השחקניות הלא מוערכות בדורנו, וכבר הפליאה להפגין תצוגות מופתיות בסרטים כמו "מסיבת רווקות" ו"פתאום משפחה" ואפילו ב"שכנים" ו"פיטר הארנב". כאן, היא מקבלת את התפקיד הכי טעון, אינטנסיבי ותובעני בקריירה שלה, ועושה אותו על הצד הטוב ביותר, בטור דה-פורס שאולי גם יביא אותה עד לאוסקר, לו רק מספיק אנשים יצפו בסרט הזה. בצידה מצטיין קונאן או'בריאן, בתפקיד דרמטי יוצא דופן כפסיכולוג שעובד בקליניקה הסמוכה. כאן, הכוכב הגינג'י מוכיח שלאורך הקריירה שלו הוא מסוגל לעשות הכל - אם זה לכתוב תסריטים מבריקים ל"משפחת סימפסון", להנחות את אחת מתוכניות הלייט-נייט המצליחות אי פעם, ולשחק תפקיד דרמטי בצורה משכנעת.

את הסרט כתבה וביימה מרי ברונשטיין, שזו עבודתה הבולטת עד כה. סרטים קודמים שעשו לפניה על אמהות וקריירה נטו להתחבא מאחורי סלפסטיק או קונבנציות קלילות אחרות, אך כאן היוצרת הולכת כמעט עד הסוף. התוצאה מתארת בצורה חמורת סבר את התיזוז הבלתי אפשרי בין החזיתות המסובכות כשלעצמן. למרות שיש כאן לא מעט הומור סרקסטי וגם פיוטיות, "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" אינו כיפי. עם זאת, הוא בהחלט ייחודי, בוגר, מורכב, נועז, אפקטיבי וגם לא מתפשר - לפחות עד השניות האחרונות שלו.

לקרוא לסרט התקף חרדה שנמשך 113 דקות נשמע לי מעט קלישאתי וגם מעט פטרוני - הרי הסרט הזה הוא החיים עצמם, ומי אנחנו שנקבע מהם טיבם של החיים? שכל אחת ואחת יחליטו בעצמם מה תגובתם ליצירה המסעירה הזו, אבל אין ספק שקשה להישאר אדיש מולה.

קצת טריוויה רלוונטית: הבמאית היא זוגתו של רונלד ברונשטיין, שותפה בחיים האישיים והמקצועיים שהשתתף בכתיבת התסריט, וידוע בזכות שיתופי הפעולה שלו עם האחים בני וג'וש ספדי, למשל "גוד טיים" ו"יהלום לא מלוטש", שניים מן הסרטים המוערכים של העשור הקודם.

ג'וש ספדי היה שותף להפקת "אם היו לי רגליים הייתי בועטת בך" ויחד עמו הגיע גם הצלם המצוין כריסטופר מסינה, שצילם גם את "גוד טיים" וכאן ממשיך את הקו המחוספס והקשוח של הסרט ההוא. בקיצור, לסרט הזה יש רגליים, והן בועטות לנו בגרון ובלב.

את דקוטה ג'ונסון אפשר לראות עכשיו ב"יחסים פתוחים", שעלה לאקרנים בסוף השבוע ורושם הצלחה מסחרית נאה יחסית. אם כבר צפיתם בו וזה עשה לכם חשק לעוד קצת מן הכוכבת הזו, או אם בא לכם ליהנות ממנה בלי ללכת לקולנוע, יש לנו הצעה בשבילכם! "מאץ' מושלם" בכיכובה עלה לאחרונה ל-VOD, אחרי שהיה אחד מן הלהיטים המפתיעים של הקיץ.

בדומה ל"יחסים פתוחים", גם "מאץ' מושלם" חונה תחת המטרייה הרחבה של "קומדיה רומנטית", אם כי הוא פחות קומי ויותר רומנטי או דרמטי. ג'ונסון, שתמיד מגלמת אותה דמות באותה צורה, מגלמת כאן צעירה ניו יורקית הקרועה בין שני מאהביה - אחד עשיר ואחר עני. אמנם המערכה השלישית שלו מאכזבת, אבל בסך הכל מדובר באחד הסרטים המעולים של השנה. למרות הבוז שבו נהוג להתייחס לז'אנר הרומנטי, הוא גם אומר הרבה דברים מעניינים על נושאים רלוונטיים מתמיד כמו אהבה, זהות, כסף, יוקר המחייה ופערי המעמדות. הנה הביקורת המלאה עליו.

בשביל לשקף עד כמה אמריקה מטורללת כרגע, צריך כנראה במאי יווני שיעבד סרט קוריאני. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה הסיפור מאחורי "בוגוניה", שעלה לאחרונה לאקרנים. מדובר בעיבוד ל"הצילו את הכוכב הירוק", סרט פולחני למדי של הבמאי הקוריאני ז'אנג ג'ון־הוואן, שיצא לפני כ-20 שנה. התכנון המקורי היה שהוא יהיה אחראי גם לגרסה האמריקאית, אבל בסופו של דבר זה לא הסתייע. השרביט עבר ליורגוס לנתימוס, הבמאי היווני שפרץ במולדתו עם "שן כלב" ואז עבר לביים בשפה האנגלית וזכה להצלחה כבירה עם "הלובסטר" למשל ובעיקר עם "המועדפת" ו"מסכנים שכאלה". בשניהם כיכבה אמה סטון, שמככבת גם בסרט "בוגוניה".

על בסיס הסרט הקוריאני, מציג "בוגוניה" סיפור שמצליח איכשהו להתחרות במציאות המופרעת. ג'סי פלמונס, שלאחרונה רואים אותו בכל מקום וטוב שכך, מגלם כוורן צעיר וחובב תיאוריות קשר. אמו שרויה בקומה בעקבות השתתפות בניסוי רפואי כושל. הוא עצמו חי בחווה מרוחקת עם בן דודו המאותגר שכלית ושטוף המוח, והשניים מחליטים לצאת למסע נקמה במי שהם רואים כאחראית למצבה של האם, ובכלל למצבו של העולם - מנכ"לית חברת תרופות בגילומה של סטון.

השניים משוכנעים שהיא לא פחות מאשר חייזרית, שהגיעה לכאן בשליחות הכוכב שלה כדי להרעיל את הכוכב שלנו, ועד שלא ינטרלו אותה - לא תהיה לנו תקומה. הם כולאים אותה במרתף וקוצצים את שערה, שכן הם מאמינים שאם תהיה קרחת זה ימנע ממנה לתקשר עם הבוסים שלה אי שם בגלקסיה.

"להציל את הכוכב הירוק" אומנם נעשה בקוריאה לפני קצת יותר מ-20 שנה, אבל "בוגוניה" לא רק משנה את השם של הסרט, אלא גם מפליא להתאים אותו למציאות באמריקה של ימינו. התסריט מטורלל, אבל לא מפוזר.הוא נשאר עקבי וקוהרנטי, רלוונטי ואקטואלי, ומתכתב עם התופעות והאירועים הבולטים של השנים האחרונות בארצות הברית. אם באמת יש חייזרים, והם יגיעו לכאן לביקור בעוד 50 שנה, הם יוכלו לצפות בסרט הזה כדי להבין מה היה מצבו של העולם ב-2025, ומה הביא לקריסתו.

"בוגוניה" מגניב אבל לא גנוב, ולא מרגיש לרגע כמו חיקוי, אלא כמו יצירה רעננה, עדכנית והכרחית. לנתימוס משכיל לשלב בין הטונים והז'אנרים השונים שמתערבבים כאן - דרמת מתח פוליטית, מדע בדיוני, סאטירה, אימת גוף ומה לא. ברובו זה סרט מעודן יחסית לעבודותיו הקודמות. למשל, הוא לא כולל סצינות מין בוטות, אבל יש בו כמה רגעים הזויים וקיצוניים בצורה יוצאת דופן יחסית לקולנוע אמריקאי מיינסטרימי - רגעי השיא שלו הזכירו לי את הקולנוע המופלא של הבמאי הצרפתי האקסצנטרי שלא דופק חשבון קוונטן דופייה. מפתיע ומשמח למצוא תעוזה כזו בסרט בהפצה רחבה.

מי שנכנס לאתרי בידור אמריקאים, יודע שבתחילת השבוע תחכה לו כותרת על הכישלון הקופתי התורן. מה לעשות, רוב הסרטים נכשלים בימינו, בעיקר אם הם פונים לקהל מבוגר יחסית. זה קרה לאחרונה ל"גנב על הגג" (באמריקה, בישראל הוא דווקא מצליח), ל"מכונת המחץ", ל"האמת אחרי הרדיפה" ואפילו ל"קרב רודף קרב", שאמנם הכניס כ-166 מיליון דולר עד כה, אבל זה לא הספיק להחזיר את ההשקעה העצומה בו. עצוב.

יש יוצאי דופן כמעט יחידים, והם סרטי האימה. הקהל, בעיקר הצעיר, עדיין נוהר לראות אותם, מתוך מחשבה שהחוויה הקולנועית עדיין מהותית כאן, כי עדיף לפחד ולצרוח (או לגחך בבוז) ביחד באולם החשוך. סיבה נוספת היא שעל המסך הקטן אין יותר מדי סדרות שמשתייכות לז'אנר, אז לקולנוע יש עדיפות כאן.

והכי חשוב: לסרטי אימה יש תקציב קטן יחסית, ובדרך כלל לא משתתפים בהם כוכבים עם משכורות עתק. ההשקעה מוגבלת, ההכנסות יפות - ובסך הכל מדובר בדיל משתלם.

וכך, בזמן שמסביבו כולם נושרים כמו זבובים, "בלאק-פון 2" עלה לאקרנים לאחרונה והעלה חיוך על הפנים החיוורות של רואי החשבון של האולפנים. הוא כבר הכניס כחמישים מיליון דולר ברחבי העולם, מה שסייע לו לתפוס את צמרת טבלת שוברי הקופות ולהירשם כאחד הלהיטים היחידים של הזמן האחרון, כשהיד עוד נטויה.

מדובר כמובן בהמשכון של "בלאק-פון" המופתי, שעלה לאקרנים בתחילת העשור. הוא עסק בפסיכופת הידוע בכינוי "The Grabber" החוטף ילדים למרתפו, ובילד בשם פין שמצליח להימלט ממנו אחרי שתיקשר עם רוחות הרפאים של קורבונותיו באמצעות הטלפון השחור בשמו נקרא הסרט.

הנבל, אותו מגלם אית'ן הוק, מת בסופו של הסרט הראשון. כדי להצדיק את חזרתו כאן ואת קיומו של ההמשכון, הוא מצהיר "מוות זה רק מילה". נו, אם זאת הגישה, אז לי מילים. מה כבר אני יכול להגיד?

אגיד שבניגוד לסרט הקודם, עליו גמרנו את ההלל, הפעם התסריט לא מקורי, לא משכנע, לא קוהרנטי וגם לא כל כך מעניין. סליחה על משחק המילים, אבל מדובר בטלפון שבור. את העלילה די מיותר להסביר, אבל היא מתארת כיצד ידידנו המרושע חוזר לרדוף אחרי פין ומשפחתו.

מה שכן, עבודת הבימוי של דריקסון שוב מפעימה. היא מתעלה לרמות הגבוהות ביותר, ומיטיבה להשתמש בשלג של קולורדו שסביבו העלילה מתרחשת. היא גם מובילה בשלב מסוים לרגע עוצמתי בצורה בלתי רגילה, שנאמר רק כי הוא קשור בעבר המשפחתי הטרגי של שני הגיבורים. כמו בפעם הקודמת, גם הפעם מייסון טיימס מגלם את פין ומדלן מקגרו את אחותו, והם מצוינים.

לא פעם, הסרט חוטא בחוסר מקוריות משווע כשהוא דומה מדי ל"סיוט ברחוב אלם", שחלק מההמשכונים שלו היו מוצלחים ביותר. אחת התגובות המצחיקות ביותר ברשת הציעה שהפרק הבא בסדרה יציג קרב בין "The Grabber" לפרדי קרוגר - אם זה יקרה, אני הראשון שיקנה כרטיס! (וברור שפרדי מנצח).

לא ברור למה דווקא בעיתוי הזה, אבל שני סרטי שואה עולים לאקרנים בסוף השבוע. קשה לי להאמין שמי מהם יצליח במיוחד בקופות, ובכל זאת הרשו לי להזהיר - שניהם איומים ונוראים, ולאור רגישות הנושא שבו הם עוסקים, אפשר גם להגיד שהם מחפירים, וזאת למרות שהם עמוסים שמות גדולים.

נתחיל ב"אלינור הגדולה", הנסבל יחסית מבין השניים, אם כי זה לא אומר הרבה. מדובר בסרטה העלילתי הראשון כבמאית של סקרלט ג'והנסן, שחקנית נהדרת ובאופן כללי אישיות ציבורית וקולנועית חיובית, שלמרבה הצער לא מגלה כאן כישורים מיוחדים כיוצרת. אין בסרט שום חותמת אישית ולו היינו אומרים לכם שביים אותו איציק שפיציק, הייתם מאמינים.

את התסריט כתבה טורי קיימן, שגם במקרה שלה זו עבודת ביכורים, אבל את התפקיד הראשי מגלמת שועלה ותיקה - ג'ון סקוויב, שבגיל 95 היא מהשחקניות המבוגרות בהוליווד, והודות להופעתה ב"תלמה" לפני שנתיים זוכה לפריחה מאוחרת. בשנתיים האחרונות בלבד היא השתתפה בעשרה פרויקטים קולנועיים וטלוויוזנים שונים, וגם כאן מוכיחה שזה לא הגיל אלא התרגיל. היא לא הבעיה של הסרט.

סקוויב מגלמת אישה בשם אלינור מורגנשטן, נוצרייה מאיידהו שקיבלה את השם דרך חתונה עם יהודי. קשר נוסף שלה ליהדות הוא שחברתה הטובה ביותר ושותפתה לדירתה בשנים האחרונות היתה שורדת שואה בשם בסי, שחלקה עמה את סיפוריה.

כשבסי מתה, אלינור חוזרת לניו יורק כדי להתגורר עם בתה המנוכרת. בניסיון להרחיב את מעגלה החברתי, היא מתגלגלת ל-JCC, אחד המרכזים הקהילתיים היהודיים הבולטים במנהטן, ובכלל אחד המוסדות הכי יהודיים בעולם. בטעות, היא מוצאת את עצמה במפגש של שורדי שואה - ג'והנסן בחרה שאת כולם יגלמו שורדים אמיתיים ולא שחקנים מקצועיים, ולפחות על כך מגיע לה קרדיט.

בכל מקרה, מה אתם הייתם עושים לו נקלעתם בטעות למפגש של שורדי שואה. מתנצלים ויוצאים מהחדר? אלינור בוחרת להעמיד פנים שהיא עצמה ניצולה, ולשם כך מנכסת את כל הסיפורים של בסי ומספרת אותם כאילו הם שייכים לה. תגידו, אתם יכולים לדמיין סרט אמריקאי בו מישהו מעמיד פנים שהוא קורבן של אלימות משטרתית, של העבדות, של לינץ' של ה-KKK נגד שחורים, של אונס - הבנתם את הנקודה. כמובן שלא. רק עם יהודים, הפראיירים של העולם, הכל מותר, ועוד במסגרת של סרט כמו "אלינור הגדולה", שמתגלה כמו קומדיה מתחנחנת ומלוקקת. אין בו טיפה של סאטירה או של ביקורת כלפי המעשה של גיבורתו.

בקו עלילה נוסף, הגיבורה מתחברת עם סטודנטית חביבה לתקשורת בשם נינה, שהתייתמה מאימה היהודייה, ושותה בצמא את סיפוריה של אלינור כדי להכין מהם פרויקט במסגרת הלימודים שלה. הסרט מקביל בין האבל והצער שהצעירה חשה על מות אימה ובין הזוועות שהיא שומעת על השואה. כל זאת, כדוגמה פוגענית במיוחד למה שתמיד היה קונבנציה הוליוודית ובשנים האחרונות הפך לטרנד שהולך ומתעצם - ההצגה של השואה כסיפור אוניברסלי; לא כטרגדיה ייחודית לעם היהודי, אלא כחלק מן היגון שכולנו חשים - חלקנו כי שישה מיליון מאיתנו נרצחו כחלק מהשמדת עם, וחלקנו כי קרובת משפחה מתה בגלל מחלה. "אלינור הגדולה" הוא גם דוגמה טובה לקהות החושים ולטמטמת הילדותית של הוליווד והקולנוע האמריקאי בכלל: המחשבה שהקהל לא יבין שלהרוג שישה מיליון יהודים זה נורא, אז כדי לחבר אותו לכך רגשית צריך לעשות זאת דרך סיפורה של אמריקאית "נורמלית" וחמודה שגם כן איבדה משהו.

אין ספק שאת "אלינור הגדולה" יצרו עם כל הכוונות הטובות שבעולם, והוא בטח לא הבעיה הכי גדולה שלנו כרגע, אבל זה גם לא אומר שהוא חסין מביקורת. מדובר במפגש מצער בין תסריט מפוקפק לבימוי מצ'וקמק, וכשכל זה קורה על רקע נושא כמו השואה, התוצאה ראויה לשם "המבוכה הגדולה".

"נירנברג", כמשתמע משמו, נקרא בשם המשפטים המפורסמים נגד הנאצים בעוון פשעים נגד האנושות, והוא אפי ויומרני יותר. את הסיפור על משפטי נירנברג שמענו פעמים רבות מכל מיני זוויות, אבל כאן יש זווית חדשה: הדרמה הזו מלווה את הפסיכיאטר דאגלס קלי, שעם תום המלחמה התבקש לראיין את הרמן גרינג, מבכירי מכונת המוות הנאצית, ולהבין האם הוא כשיר נפשית לעמוד לדין. השטן שמולו מתגלה כמניפולטור חלק לשון, שכמעט מצליח להתל בכולם ולחמוק מאשמה.

לא נעים להגיד וכמובן שאסור להשוות, אבל גם את הסרט הזה אפשר להעמיד למשפט. הוא אשם בכל כך הרבה עבירות אמנותיות ומוסריות. נתחיל בליהוק: למה אי אפשר היה ללהק שחקן גרמני בתור גרינג? למה לקחו לתפקיד את ראסל קרואו האוסטרלי, שמזייף כאן מבטא מגוחך, באחת מן ההופעות הגרועות בקריירה שלו, אם לא המביכה שבהן? הופעתו גם מדגישה את המשקל העודף של הפושע הנאצי, שנראה כאן כמו ג'אבה דה האט.

"נירנברג" ממשיך את קו "הבנאליות של הרוע" המאפיין את רוב הטקסטים השואתיים של ימינו ושם דגש על כמה שארכיטקט המוות היה אדם "רגיל", מקסים ושרמנטי, מעין דובי חביב שבין קפלי השומן שלו הסתיר תאוות רצח, אבל עושה זאת בצורה מוגזמת שחוצה קו ומסתכנת בהפיכתו לדמות סימפטית ומעוררת אהדה. בתקופה של אנטישמיות גואה, בה השרצים בטיקטוק רק מחפשים קליפים ויראלים להעלות, קל לדמיין איך הם חותכים מפה קטעים כדי להפיץ אותם עם כותרות כמו "היטלר צדק".

רמי מאלק נראה אבוד לגמרי בדמותו של דאגלס קלי, תפקיד שגדול עליו בכמה מידות, והסרט המסורבל כולל עוד אינספור דמויות שמגלמים אותם חשודים מיידים כמו מייקל שאנון, ג'ון סלאטרי, קולין הנקס וריצ'רד אי.גרנט - כולם משחקים בחוסר חשק ומאמץ, כאילו הם בדרמת משפט על תביעה נגד מפעל לקופסאות שימורים, ולא בסרט על פשעים נגד האנושות. יש פה כל כך הרבה קווי עלילה, רגעי שיא, תפניות וגיבורים שדורשים את תשומת לבנו, שמרוב דובים לא רואים את היער. מגדל הקלפים הזה, שמתיימר לומר דברים מעמיקים על רצח עם ועל נפש האדם, קורס תחת עצמו והיומרות שלו.

את הסרט ביים ג'יימס ונדרבילט, שכתסריטאי אחראי לפנינים כמו "זודיאק" אבל כבמאי הקריירה שלו בינונית למדי, וגם כאן התוצאה הולמרקית, צעקנית, קלישאתית ובינונית להחריד. זו מסוג היצירות שחושבות שהן סוגה עילית ומתנהלות בפומפוזיות וברצינות תהומית, בשעה שהן לא מתעלות מעל הרמה האינטלקטואלית הבסיסית ביותר, ומאכילות אותנו בכפית במסרים השטחיים ביותר. רמה של גן ילדים.

כדי להוסיף חטא על פשע, מתחילתו ועד סופו "נירנברג" מדגיש שוב ושוב שהנאצים היו אחראים למותם של עשרות מיליונים שלא היו יהודים, שחס וחלילה לא יחשדו בו שהוא עוסק ברצח של יהודים. הרי זה לא נושא אופנתי. רק מה: בהוליווד של ימינו גם להיות אופנתי לא ימנע ממך לפשוט רגל. סביר להניח שהסרט הזה, כמו כל הדרמות האחרות בעונת הסתיו הנוכחית, יתרסק בקופות. במקרה זה, תרשו לי לא להזיל דמעה.