למרות שנוצרו כל כך הרבה סרטים על אושוויץ, בשפה הקולנועית של סרטו החדש של במאי הדוקו האנגלי טובי טראקמן, "המוזיקאית האחרונה של אושוויץ", שעולה החודש בבכורה ישראלית בפסטיבל סאונדטראק, ישנה משיכת מכחול ייחודית - ומרטיטת לב.
במרכז הסרט עומדת הצ'לנית אניטה לסקר-וולפיש בת ה-100, הניצולה האחרונה מתזמורות המחנה. בנוסף, הוא מגולל את פועלם של שלושה מוזיקאים יוצאי דופן - אילזה ובר, שמעון לקס ואדם קופיצ'ינסקי - שיצירותיהם מתעוררות לחיים בביצועים מיוחדים ועוצמתיים של אמנים בני זמננו, בהם גם בנה של אניטה, הצ'לן רפאל וולפיש. אחד הלוקיישנים בהם מבוצעות היצירות הוא אושוויץ. זה כשלעצמו דבר מיוחד ומרגש מאוד - והוא מועצם והופך ליפהפה ומקורי במיוחד בצילום המדהים שלו, שמאחוריו סיפור מפתיע.
"קטעי ההופעות המוזיקליות נראים אחרת משאר הסרט. יש לזה סיבה מיוחדת מאוד", מספר טראקמן בריאיון בזום מאנגליה. "הייתי אמור לטוס לאושוויץ לצילומים. בשבוע שלפני הצילומים חטפתי מחלה קשה. היינו אמורים לצאת ביום שני, וביום שישי שלפניו הוחלט שלא ניתן לבטל את הצילומים. אני בדרך כלל מצלם את הסרטים שלי בעצמי. אבל הבנו שמישהו אחר צריך לעזור בצילום. אז בשישי אחר הצהריים התקשרתי לצלמים הקבועים שלי. בהתראה קצרה כזאת, אף אחד לא היה זמין. קיבלתי המלצה על מישהו, והוא לא היה פנוי, אבל הוא המליץ על מישהו אחר. אז זה היה המלצה של המלצה. התקשרתי אליו בשישי אחר הצהריים ואמרתי לו: 'שלום, האם תרצה במקרה לנסוע לאושוויץ עם אדם זר ביום שני?'. למרבה ההפתעה, האדם הזה אמר כן. התחלנו לדבר ותיארתי לו את הסטייל של הצילום ואת עדשות הוינטג' הישנות שיש לי ורציתי להשתמש בהן, ואז הוא אמר: 'תשמע, אני חייב לעצור אותך, כי תוך כדי השיחה קיבלתי מייל שאתה צריך לדעת עליו'".
"הוא אמר שגם הוא אוסף עדשות קולנוע עתיקות, ושיש לו במשך שנים סט עדשות, שכל מה שהוא ידע עליהן הוא שהן גרמניות מלפני המלחמה. הוא לא ידע עליהן שום דבר יותר מזה. הוא לא יכול היה להשתמש בהן אז הוא מסר אותן לפני זמן רב לחברה ששחזרה וחקרה אותן. ובזמן שדיברנו, הגיע מייל מהחברה שכתבה לו: 'העדשות מוכנות, שוחזרו וגילינו את ההיסטוריה שלהן. הסתבר שהעדשות נוצרו בברלין, בחברת Astro Berliner, לפני המלחמה. המספר הסידורי של הסט הספציפי הזה של העדשות, לפי מסמכים שהיו להם שהוכיחו את זה, יוצר על ידי מהנדסת גרמניה-יהודייה בשם לאורה שטרנפלד, שהייתה במעצר בית בברלין תחת הנאצים. כשסיימה ליצור את סט העדשות, נשלחה לאושוויץ ונרצחה. אז כמובן אמרתי, האיש הזה חייב לבוא איתי לאושוויץ ואנחנו נשתמש בעדשות האלה. וכך, כל הביצועים המוזיקליים שצולמו במחנה, צולמו בעדשות שיוצרו על-ידי אישה יהודייה-גרמנייה בברלין, שבועות לפני שנרצחה באושוויץ. זה היה השימוש הראשון בהן מזה יותר מחמישים שנה".
איך יכולה להיות מוזיקה במקום הנורא ביותר בעולם? השאלה הזאת מהדהדת בסרט התיעודי "המוזיקאית האחרונה של אושוויץ". הסרט עטור השבחים, שעמד במרכז שידורי הזיכרון של ה-BBC לציון 80 שנה לשחרור אושוויץ, מתאר בחכמה וברגישות איך מוזיקה הפכה במידה מסוימת לחבל הצלה ולצורת התנגדות בתוך זוועות השואה. הסרט מספר כיצד אנשי האס-אס הכריחו אסירים לנגן לשם בידורם וללוות עובדי כפייה, והפכו את האמנות לכלי נוסף של עינויים. בביקורתו המהללת על הסרט כתב הגרדיאן: "כפי שהסרט התיעודי החכם, המצמרר והמרסק הזה מראה - המוזיקה הייתה גם קללה וגם נחמה". הסרט יוקרן, כאמור, בבכורה ישראלית ב-21 בנובמבר בסינמטק תל אביב, במסגרת פסטיבל סאונדטראק, אליו יגיע טראקמן כאורח מיוחד באירוע בשיתוף יד ושם. לאחר הסרט תתקיים שיחה על הבמה בהנחיית היוצרת הדוקומנטרית יסמין קיני.
טראקמן, בן למשפחה יהודית, שימש בעבר כצלם ראשי בקליפים ובדרמות והדבר ניכר באסתטיקה ובעיצוב הקולנועי היפה של סרטיו התיעודיים. הוא חתום בין השאר גם כאחד היוצרים של הסדרה התיעודית של דיסני פלוס "קמדן", המוקדשת לסצינה המוזיקלית של השכונה הלונדונית, בה משתתפים כריס מרטין, נואל גלאגר ודואה ליפה. טראקמן גם ביים סרט תיעודי קצר חדש על אלטון ג'ון, "Touched by Gold" שמו, שעוסק בקשר בין אלטון לזהב. בנוסף, טראקמן הוא גם די.ג'יי.
"כששתי חברות הפקה פנו אליי עם הרעיון המקורי, לעשות סרט על התזמורות באושוויץ, שמעולם לא שמעתי עליהן עד אז, אם להיות כן, בהתחלה חשבתי שזה לא בשבילי", אומר טראקמן בריאיון לוואלה תרבות. "הלחיץ אותי לפתוח את הקופסה הזו ולחטט בכל סיפורי הטראומה. ידעתי שזה ייקח שנה מחיי ולא הרגשתי שאני מוכן רגשית לזה. המשיכו לנסות לשכנע אותי במשך כמה חודשים לעשות את זה ולא הייתי בטוח. היה לי אז פרויקט אחר שעבדתי עליו שלקח אותי לברלין, בה ביקרתי לראשונה, והלכתי לאנדרטה השואה שם. הייתי בהלם פיזית מהמקום, שהבנתי באותו רגע שעליי לעשות את הסרט, והוא צריך להיות מוחשי, מטלטל ועוצמתי כמו אותה אנדרטה. זה היה הרגע שבו החלטתי לעשות אותו".
העיסוק בנושא על המסך אינו חדש. כך, למשל, לפני 45 שנה יצא סרט הדרמה הטלוויזיוני האמריקאי "תזמורת על תנאי" (Playing For Time) ב-CBS, העוסק בתזמורת הנשים באושוויץ, שהתבסס על הזכרונות של פניה פנלון כאסירה שניגנה בה. הסרט זכה בארבעה פרסי אמי אך בישראל נמנעו מלהקרין אותו בשל השחקנית הראשית שלוהקה אליו, ונסה רדגרייב, שביטאה עמדות פרו-פלסטיניות.
מקורות ההשראה של טראקמן היו שונים. "מבחינה קולנועית, מקור ההשראה הגדול ביותר בשבילי היה העונה האחרונה של 'טווין פיקס'. יש שם פרק על פיצוץ גרעיני. אין מילים. זה פשוט להיות בתוך הפיצוץ במשך שמונה דקות. העוצמה הזאת גרמה לי לחשוב: כן, ככה אני רוצה שזה ירגיש. אז רציתי ליצור משהו שמרגיש כמו להיות בתוך אנדרטת השואה בברלין ובתוך הפצצה האטומית של דיוויד לינץ'".
ניצולי השואה האחרונים מזדקנים ומתים וזיכרון השואה הולך ודועך. האם זה היה חלק מהמוטיבציה שלך לספר את הסיפור?
"בהחלט. היינו מודעים לכך שאניטה לסקר-וולפיש הייתה בת 99 כשהתחלנו את הסרט, למזלנו היא חגגה 100 הקיץ, והיה לחץ להספיק לתעד ולשתף את הסיפורים כל עוד אפשר. הייתי מודע לזה מאוד וגם לכך שייתכן שלא יהיו עוד הרבה הזדמנויות, לא רק לעשות סרטים עם ניצולים, אלא בכלל לספר סיפורים כאלה בסביבה התקשורתית הבריטית. חשבתי שזה רגע חשוב מאוד. הסרט שובץ לשידור ב-BBC ביום הזיכרון לשואה, ביום השנה לשחרור. זה הרגיש זמן משמעותי. ואז, השבעה באוקטובר קרה, בערך שישה שבועות אחרי שאמרתי כן לפרויקט, ופתאום הכל קיבל דחיפות ומשמעות אחרת לגמרי".
האם הסרט מבחינתך הוא סיפור על כוחן של האמנות והמוזיקה בימים חשוכים מאוד - או דווקא על השבריריות שלהן מול פני הרוע?
"אני חושב ששני הדברים נכונים. בהתחלה, הייתה התלבטות אם זה יהיה סרט על כוח הריפוי והתקווה שבמוזיקה ובאמנות, אבל כשדיברתי עם הניצולים, קראתי את הזיכרונות והייתי בעצמי באושוויץ, הבנתי שהאימה השתלטה על הכול. חלקם הרגישו שהמוזיקה נתנה תקווה, רגעי חסד קצרים ואפילו קצת כוח להיאחז בו - וחלקם הרגישו שהמוזיקה הייתה מכשיר עינויים. אז היינו חייבים לשקף את שני הצדדים האלה".
למה אתה חושב שהסיפור חשוב דווקא עכשיו, ב-2025?
"הוא חשוב בכל כך הרבה רמות. אחד הדברים המצמררים הוא שעם כל המידע שזמין היום, יותר ויותר אנשים נופלים לדיסאינפורמציה או הופכים לבורים לחלוטין לגבי האמת של מה שקרה, בין אם מתוך הכחשה פעילה, ובין אם מתוך בורות או חוסר רצון לדעת ולהבין. אז היה לזה גם ערך חינוכי עצום בשבילי. יש לי ילדים צעירים, מתבגרים, ואני יודע שבקרוב הם ילמדו על זה בבית הספר. היה לי חשוב לתרום משהו שאפשר להשתמש בו ללמידה ובאמת עכשיו הסרט נכנס לתכנית הלימודים בארצות הברית. וכמו שאמרתי, השבעה באוקטובר קרה ממש בתחילת ההפקה. ביליתי זמן רב בפולין במהלך שנה, ראיתי את הדאגה הגוברת שם ממה שקורה מעבר לגבול וראיתי גם את התפשטות הדיסאינפורמציה. כשהמלחמה בעזה פרצה, ראינו את חשיפת האנטישמיות הרדומה במשך שנים. המסכות נפלו. כל זה ביחד גרם לי להרגיש שיש הקבלה מפחידה לתקופה של לפני המלחמה באירופה. לכן זה היה כל כך חיוני לספר את הסיפור עכשיו".
הזכרת אנטישמיות. בסוף הסרט, אניטה אומרת שהיא מזועזעת "ממה שקורה עכשיו, מהאנטישמיות המטופשת וחסרת ההיגיון ומהתנהגותם הרעה של כולם. אז מה למדנו?". מה התשובה שלך לשאלה הזאת?
"למדנו שאנטישמיות לא הלכה לשום מקום. למדנו שאנשים נשארים בורים, פוחדים וחשופים לשנאה ושקרים בכל העולם, וזה מתבטא בדרכים שונות. אבל זה לא רק על אנטישמיות. אני חושב שבעולם כולו לא למדנו שרדיפה ואלימות רק מולידות עוד שנאה ואלימות. זה קורה שוב, כמו שאניטה עצמה אומרת בסרט, אנשים מכל הצדדים מתנהגים רע. הכי קל להגיד שלא למדנו את הלקחים של מה קורה כשנותנים לאנטישמיות להשתלט. אבל גם יש לקחים רחבים יותר, על ההשלכות של רדיפה ושל חוסר סובלנות".
האם החרם התרבותי על ישראל, אחרי שנתיים של מלחמה בעזה, גרם לך לשקול מחדש את ההגעה לפסטיבל בתל אביב?
"אני חייב להיות כן - זה בהחלט גרם לי לעצור ולחשוב. מכמה סיבות. כמובן היה לי חשוב מאוד שהסרט יוקרן בישראל, אבל אני חייב לומר שהדבר החשוב ביותר הוא שהסרט ייראה על-ידי קהלים לא יהודיים, כמה שיותר מהם. זו האתגר האמיתי - להפיץ אותו לקהלים רחבים. אבל כאדם שעובד בתקשורת הבריטית, מרגישים שיש שם אנטי ישראליות קולנית שהפכה פשוט לאנטישמיות גלויה. זה מוביל לאתגרים עבור יוצר קולנוע יהודי באנגליה. לפני חצי שנה, אפילו לפני שלושה חודשים, להיות יוצר קולנוע יהודי ולהגיד 'אני נוסע לישראל' היה מקשה על חזרתי לשם. אז בהחלט הייתי צריך לחשוב על זה לפני שנעניתי להזמנה".
בתחילת השנה, במלאת 500 ימים לשבעה באוקטובר, פרסמתי בוואלה תרבות כתבה מיוחדת ובה שורדי שבי סיפרו לי איך המוזיקה עזרה להם במקום הכי חשוך. איזה שירים נתנו להם קצת עידוד, תקווה או הסחת דעת מהמציאות הבלתי נסבלת של השבי בעזה. בכל פעם מחדש מפעים לגלות את כוחה של המוזיקה. אתה מוצא קשר ומקום להשוואה בין מה שקרה אז - למה שקרה בשנתיים האחרונות?
"בסרט התמקדנו בארבעה סיפורים עיקריים של ניצולים. זה לא רק הסיפור של ארבעת האנשים המרכזיים האלה. הדבר הזה קרה למיליונים. הנקודה היא שלכל אדם הייתה החוויה שלו, האימה הפרטית שלו - וזה דבר שניתן להשוות ברמה האישית. אני לא אומר שזה באותו קנה מידה באופן ישיר, אבל ברמה האישית, הפרטית, כשעוברים משהו כזה, אז כן, יש מקום להשוואה אישית".
השיר של שלמה ארצי הציל את עדינה משה בשבי חמאס. ארצי שמע זאת ובכה
משפט יפה מהסרט שלך, שאומרת אניטה: "יש אנשים שיכלו לעצום עיניים, לשמוע קצת מוזיקה ולחלום על עצמם מחוץ לסיטואציה שבה הם נמצאים. אחרים ראו בזה דבר פוגעני. אני יכולה להבין את שניהם. אבל שום דבר לא הרחיק אותך מאושוויץ".
"אני חושב שזה מסכם את כל הוויכוח בעצם, בשבילי לפחות. אנחנו יכולים לדבר על התפקיד ועל הכוח של המוזיקה כמה שנרצה, אבל כמו שהיא אומרת - שום דבר, שום דבר לא ישנה את מה שקרה. במקרה של אניטה וכמה בני מזל נוספים זה סיפק אמצעי הישרדותי, אבל זה לא שינה באופן מהותי את מה שקרה שם למיליוני אנשים".