אחד הסרטים הטובים של העשור הגיע לנטפליקס. אל תעזו להחמיץ

"נשארים לחג" ("The Holdovers) עלה לאקרנים לפני כשנתיים. הוא זכה להצלחה מסחרית יפה, גם אצלנו, וזכה בשלל פסלונים. עכשיו הוא גם מצטרף לקטלוג המקומי של נטפליקס, ואם מישהו עוד לא צפה בו - זה הזמן. כיום, כשאנחנו כבר בחורף 2025 ובדיוק באמצע של העשור הזה, אפשר כבר לחרוץ שהוא ללא ספק אחד מן הסרטים הטובים של העשור. כתזכורת, הנה מה שכתבנו עליו בזמנו:

שנות השבעים נחשבות תור הזהב של הקולנוע האמריקאי. לכן, לומר על סרט שהוא מזכיר את התקופה ההיא זו המחמאה הכי יפה שיש, כמו להגיד על כדורגלן שהוא מזכיר את פלה. "נשארים לחג" ראוי לסופרלטיב האולטימטיבי. הוא מתרחש בין 1970 ל-1971, ונראה כאילו שגם צילמו אותו באותם שנים.

את הסרט ביים אלכסנדר פיין, מי שפרץ לפני כחצי יובל עם סרטים כמו "אודות שמידט", שהפכו אותו לאחד היוצרים המוערכים בקולנוע האמריקאי העצמאי. בעשור האחרון הוא קצת דעך וגם לקח הפסקה ארוכה, אבל כאן הוא חוזר בגדול, ומאחד כוחות עם פול ג'יאמטי, שכיכב בסרטו הטוב ביותר עד כה, "דרכים צדדיות" מ-2004.

ג'יאמטי מגלם דמות שגם השם הפרטי שלה הוא פול. מדובר במורה ב-Prep School, מוסד אמריקאי ייחודי וספציפי, מעין שילוב של מכינה ופנימייה לבנים בלבד, שנועד להכשיר נערים פריבילגים לקראת לימודים בקולג' יוקרתי בחוף המזרחי, ומשם המשך החיים שלהם יהיו סלולים.

הציפייה ממנו היא שלא יפריע. הרבה מהבנים הם "בנים של", והוא אמור לתת להם מאה יהיה מה שיהיה. אך פול הינו עוף מוזר, שמתעקש לחנך את התלמידים שלו ולתת את הציון שמגיע להם. כתוצאה מכך, ולמרות הידע שלו וחוכמתו, גם ההנהלה וגם החניכים מתעבים אותו.

החיכוך מגיע לשיאו לקראת חג המולד. הרוב המוחלט של התלמידים נוסעים לחופשה עם המשפחה, אבל יש כמה שאין להם עם מי להיות ולכן נשארים בקמפוס. ההנהלה מחפשת מורה שיישאר במקום על תקן מבוגר אחראי, וכיוון שפול הוא לוזר בלי ילדים, קל להפיל את זה עליו. כך הוא מוצא את עצמו משגיח על אנגוס, אחד מן התלמידים הכי עוינים ומנוכרים שלו.

כמשתמע משם הסרט, השניים נדרשים לבלות יחדיו במקום השומם, והם פוגשים בו דמויות נוספות שהחג שלהן לא שמח. למשל, את הטבחית של המוסד, אישה שחורה שבנה מת בצבא, אליו התגייס כדי לממן את שכר הלימוד, כי כך עושים אמריקאים שאין להם הורים עשירים. הם מתרועעים גם עם מלצרית שעושה משמרות הן בחג ההודייה והן בחג המולד כדי לגמור את החודש. דרך המפגשים האלה, הסרט ממחיש את המתח הבלתי נסבל שמתקיים לאורך ההיסטוריה של ארצות הברית - המתח בין האחוז שיש לו הכל וה-99 אחוז שאין לו כלום, בין מי שנולדו עם כפית של זהב בפה ומי שמגישים להם את הסכו"ם, בין מי שירשו מהוריהם כיסא במוסדות הכי יוקרתיים ומי שנמצאים ממש קרוב אליהם, אבל אי שם למטה, במטבח או במסעדה של מגדל השן.

פול ואנגוס הם הדמויות האידיאליות להמחיש את המתח שבין שני צדי המתרס, כי שניהם חלק מן המערכת - אבל גם אאוטסיידרים בה. המורה הוא לכאורה בשר מבשרה מן העילית האינטלקטואלית של אמריקה, אבל בז לה ולאיך שהיא מתנהלת. אנגוס לכאורה חלק מן השמנא והסלתא, אלא שהוריו ממש לא משפחה למופת - משפחתו לא מתפקדת, מסיבות שנגלה בהמשך. כלומר, שניהם אנדרדוגים שלא באמת שייכים לשום מקום, עם רגל פה ורגל שם. הם לא בני מעמד הפועלים, אבל גם בשום אופן לא נציגים של הפריבילגיה.

הנכונות של השניים לחצות את הקווים מוציאה אותם ואותנו למסע, שחוצה קלות גם את גבולות הקמפוס, ומוביל בסופו של דבר לכמה שיאים רגשיים.

התסריט שכתב דיוויד המינגסון קצת מאכיל בכפית, אבל קולח, שנון, ומציג את שני העלבונות הכי עסיסים ומצחיקים שראינו בקולנוע בשנים האחרונות. מי שמשמיע אותם הוא פול, שבשל הארסיות והעוקצנות שלו היה עלול להתגלות כדמות בלתי נסבלת, אך הודות לקסם האישי של ג'יאמטי מצליח לעורר אהדה והזדהות, ולהימנע מפאתטיות למרות הלוזריות שלו. בצידו, דומיניק ססה נפלא בדמותו של אנגוס - קשה להאמין שזה תפקידו הקולנועי הראשון. דאווין ג'וי רנדולוף צפויה בצדק לזכות באוסקר על עבודת המשחק שלה. גם הליהוק והמשחק של כל אחת ואחת מדמויות המשנה האחרות, מינוריות ככל שיהיו, פוגע בול.

פיין והצלם הנפלא שלו, הדני איגי בריילד, משרטטים את ההרפתקה הזו באמצעות משיחות מכחול רחבות, שלוקחות את הסיפור הקאמרי והמינורי ומשוות לו נפח אפי. השימוש בזומים ובאמצעי מבע אחרים שהיו אופיניים לקולנוע האמריקאי של שנות השבעים נעשה בטוב טעם, ובלי נוסטלגיה מזויפת או מניירות מתאמצת. הפסקול מציג שירים מהתקופה, למשל של קט סטיבנס, בצד מוזיקה עכשווית יותר, אך גם היא נשמעת כמו משהו שסיימון וגרפונקל כתבו בזמן אמת. כל אלה מעניקים לסרט איכות קלאסית. כמו שטועמים פרי טוב ואומרים "וואו, זה הגיע ישר מהעץ", כך גם "נשארים לחג" - התחושה היא שהוא הגיע היישר משנות השבעים, בלי צבעי מאכל וחומרים משמרים.

בריאיון עמו, אלכסנדר פיין סיפר כי פגש את וולטר מארץ', העורך האגדי שעבד על סרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" ומכיר היטב את שנות השבעים. הוא אמר לו שיותר מכל, רוח התקופה באה לידי ביטוי בכך: כשהדמויות נפרדות, הן לא מתנשקות על הלחי, אלא לוחצות יד.

כך גם "נשארים לחג". הוא נמנע מן הלקקנות, התחנחנות ומאמץ היתר של הנשיקה על הלחי. תחת זאת, הוא המקבילה הקולנועית של לחיצת יד - פעולה שיש בה קלאסה, איפוק, קור רוח ג'נטלמניות אמיתית.

ראינו כבר לא מעט סרטים על קשר יוצא דופן בין מנטור אקסצנטרי וחניך רגיש. אך בניגוד ל"ללכת שבי אחריו" או "וויל האנטינג", למשל, "נשארים לחג" לא הולך לכיוון של טרגדיה או של גאולה, אלא לכיוונים עדינים, מעניינים ומורכבים הרבה יותר. ברוח המאופקת של לחיצת היד, פול ואנגוס לא הופכים אחד לשני את העולם, אבל מעודדים זה את זה להיות הגרסה הכי טובה של עצמם, ומזכירים אחד לשני את הדבר החשוב בעולם - במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.

"נשארים לחג" מתרחש בחג המולד, על רקע השלג שכבר הפך לכל כך מזוהה איתו בתרבות הפופולרית. בתקשורת האמריקאית כבר הכריזו עליו בתור קלאסיקת כריסמס חדשה, כזו שיקרינו אותה ויצפו בה כל דצמבר. ובכל זאת, מדובר גם בסרט יהודי עד מאוד, כי דווקא בחג הנוצרי הגיבורים שלו לומדים ומלמדים אותנו את השיעור היהודי החשוב מכולם - איך להיות מענטש.

גם כשהעולם משתגע והכל מתהפך, יש דברים שלא משתנים. אחד מהם הוא הנטייה של הוליווד להפיק אינסוף עיבודים מחודשים וסרטי המשך, ונקודתית יותר - החיבה ארוכת השנים שלה למותג "שישי הפוך", שהתעשייה לא מסוגלת להוריד ממנו את הידיים.

כזכור, "שישי הפוך" התחיל בשנות השבעים כספר של מרי רוג'רס, על אמא ובת שמתחלפות זו בגופה של זו למשך זמן קצר, שדי בו כדי ללמד אותן על הפרספקטיבות השונות שלהן ולהבין אחת את השנייה טוב יותר. באמצע אותו עשור הגיע העיבוד הקולנועי הראשון, עם לא אחרת מאשר ג'ודי פוסטר הצעירה. בשנות התשעים היה סרט טלוויזיה, וב-2003 חזינו בעיבוד המצליח והאהוב מכולם, ובכלל סרט מאפיין של אותה תקופה, הפעם עם לינדזי לוהן כנערה וג'יימי לי קרטיס כאמא.

השבוע, ואחרי שמילא אולמות במהלך הקיץ, הגיע לדיסני פלוס "שישי הפוך יותר". מדובר בהמשכון לקלאסיקה המודרנית. ג'יימי לי קרטיס עדיין פה, כשעכשיו היא על תקן של שחקנית זוכת אוסקר, ובצידה חוזרת גם לינדזי לוהן, שממשיכה את הקאמבק המפואר שלה, ויש לציין שנראית פשוט נפלא - חיונית, מלאת חיים ומפיצת אור. איזה כיף - והנה הביקורת המלאה על הסרט.

גם הליהוק משובח. על קרטיס ולוהן כבר דיברנו. את הנערה האמריקאית מגלמת ג'וליה באטרס, שפרצה כילדת פלא ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, בו חלקה סצינה בלתי נשכחת עם דיקפריו. עם הזמן, הולך ומתברר כמה אדיר היה הקאסט הצעיר של הסרט הזה - כזכור, הוא כלל גם את סידני סוויני, מייקי מדיסון, אוסטין באטלר ומרגרט קוואלי. איזו נבחרת עתודה מדהימה. אחר כך, באטרס גם גילמה את אחת האחיות של ספילברג ב"הפייבלמנים", וכאן היא עושה את תפקידה הקולנועי המשמעותי ביותר. את הבריטית מגלמת סופיה האמונס, שהיא בכלל אמריקאית, וזה התפקיד הבולט הראשון שלה על המסכים. בכל מקרה, שתיהן קצת מזייפות בהתחלה, אבל הסרט משתפר והן משתפרות איתו בצורה דרמטית, ובסופו של דבר מרימות אותו ומשאירות רושם מעולה. זכרו את השמות הללו כי כנראה עוד נשמע עליהן.

את התסריט כתבה ג'ורדן ווייס וגם מאחורי המצלמה עמדה אישה, נישה גנטרה, הזכורה בין השאר מן הקומדיה החביבה "לייט נייט" שיצאה בשלהי העשור הקודם, והיא הבמאית הראשונה בהיסטוריה של המותג "שישי הפוך". השילוב בין התסריט השנון, הבימוי המיומן, והליהוק המוצלח מוביל לחווית צפייה מדליקה וכיפית. בזכות האנושיות שלו וטוב הלב שבו, והאמונה שלו בחשיבות החיים ביחד, הסרט גם מחמם לב ומעורר השראה - מצרך חשוב בימים אלה.

לכאורה, אין עולמות מנוגדים יותר מאשר הקולנוע הפופולרי והמוזיקה הקלאסית, אבל למעשה ראינו כבר לא מעט סרטים על פסנתרנים, כנרים וכדומה. בדרך כלל, הם נשארים באזור הנוחות של הקלישאות: סיפורים על מנצחים עריצים, על נגנים מטורללים וכיוצא בכך - הכול לפי הקונבנציות ההוליוודיות הרגילות, למשל כוכבים חסרי מושג בנגינה שמגלמים את הגיבורים.

"המוזיקאים", הסרט הצרפתי שעולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע אחרי שזכה במולדתו להצלחה ולהערכה יחסית, מנסה להתעלות מעל הנורמות הללו. את הנגנים לא מגלמים כוכבים אלא מוזיקאים אמיתיים - כאלה שיודעים לקרוא תווים ומבינים מה לעשות איתם, ובמקרה גם יודעים לשחק. מרי ויאל, מתייה ספינוזי, אמה ראבייה ודניאל גרליצקי - לא שמעתם עליהם מלהיטים של מארוול כי הם לא שחקני קולנוע מפורסמים, אלא מוזיקאים בהכשרתם.

נוסף לכך, התוצאה אינה הוליוודית במיוחד אלא אינטלקטואלית למדי, כמו שרק סרטים צרפתיים יכולים להרשות לעצמם. אולי זה נשמע לכם מזמין ואולי לא, אבל חשוב לציין שמדובר בדרמה קומית נגישה ומבדרת יחסית, והיא לא מיועדת רק למנויי התזמורת הפילהרמונית.

והנה התקציר, ותודו שמזמן לא שמעתם משהו כל כך צרפתי: גיבורת הסרט, בגילומה של ולרי דונזלי, היא אישה בשם אסטריד, המחליטה להגשים את חלומו של אביה המנוח ומצליחה לאסוף ארבעה כלי סטרדיוואריוס נדירים - הקרם דה לה קרם של עולם כלי הנגינה. הקולקציה כוללת שני כינורות, ויולה וצ'לו, ועכשיו השאלה היא מה לעשות איתם. התשובה: מה שאביה היה רוצה - לכנס ארבעה מוזיקאים וירטואוזים שינגנו איתם קונצרט חגיגי וחד-פעמי, על פי יצירה שכתב מלחין אגדי ואניגמטי.

כשארבעת האשפים מתכנסים להתחיל להתאמן על היצירה, מתגלעות ביניהם מחלוקות, ואסטריד מבינה שהדרך היחידה לאחות אותם היא להזמין לווילה המבודדת שבה התכנסו את המלחין עצמו. האם החבורה המוכשרת והלא-מתפקדת תצליח להניח את האגו בצד כדי להוציא את המיטב מעצמה ומכלי הסטרדיוואריוס שברשותה? הסרט עונה על כך בעזרת דיאלוגים שנונים, תצוגות משחק משכנעות וכמובן - מוזיקה נפלאה.

את דקוטה ג'ונסון אפשר לראות עכשיו ב"יחסים פתוחים", שעלה לאקרנים בסוף השבוע ורושם הצלחה מסחרית נאה יחסית. אם כבר צפיתם בו וזה עשה לכם חשק לעוד קצת מן הכוכבת הזו, או אם בא לכם ליהנות ממנה בלי ללכת לקולנוע, יש לנו הצעה בשבילכם! "מאץ' מושלם" בכיכובה עלה לאחרונה ל-VOD, אחרי שהיה אחד מן הלהיטים המפתיעים של הקיץ.

בדומה ל"יחסים פתוחים", גם "מאץ' מושלם" חונה תחת המטרייה הרחבה של "קומדיה רומנטית", אם כי הוא פחות קומי ויותר רומנטי או דרמטי. ג'ונסון, שתמיד מגלמת אותה דמות באותה צורה, מגלמת כאן צעירה ניו יורקית הקרועה בין שני מאהביה - אחד עשיר ואחר עני. אמנם המערכה השלישית שלו מאכזבת, אבל בסך הכל מדובר באחד הסרטים המעולים של השנה. למרות הבוז שבו נהוג להתייחס לז'אנר הרומנטי, הוא גם אומר הרבה דברים מעניינים על נושאים רלוונטיים מתמיד כמו אהבה, זהות, כסף, יוקר המחייה ופערי המעמדות. הנה הביקורת המלאה עליו.

"הים" עולה בסוף השבוע לאקרנים אחרי שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר והפך לנציג הישראלי לאוסקר - וגם לקורבן התורן של מיקי זוהר. כבוד השר יצא נגדו והודיע על עצירת המימון העתידי לטקס רק בגלל הזכייה הזו. מיותר לציין שהוא בכלל לא טרח לצפות.

מנגד, גם ה-BDS יוצא נגד הסרט, רק בגלל שהוא ישראלי. אמנם יש לו מפיץ אמריקאי, אבל ממה שנאמר לי, אף בית קולנוע באמריקה לא מוכן להקרין אותו מסחרית. בכל זאת, מדובר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ומולדת חופש הביטוי.

אני בז למיקי זוהר ובז ל-BDS והדבר האחרון שבא לי לעשות זה להצטרף למקהלה שלהם, אבל אעשה שקר בנפשי אם אהלל את "הים" ואמליץ עליו. כמובן שצריך וראוי להקרין אותו בכל מקום, אבל האם מבחינה אובייקטיבית הוא סרט טוב, אמיץ, מרגש וכיוצא בכך כפי שמבקרים רבים אמרו? האם הוא היה ראוי לפרס אופיר? לדעתי, התשובה היא לא מוחלט.

את הסרט כתב וביים שי כרמלי פולק, ולמרות שזה הסרט העלילתי הארוך הכי בולט שלו עד כה, הוא כבר בן 57. בעבר ביים את סרט הילדים "המסע לכוכב המינמיקים" וגם את הסדרה "זבנג", ומנגד את הדוקו-האקטיביסטי "בילעין חביבתי". מן הסתם, "הים" משתייך יותר לצד הפוליטי יותר בקריירה שלו.

כמשתמע משמו, הסרט מציג את סיפורו של ילד פלסטיני מכפר ליד רמאללה, שמצטרף לטיול כיתתי לים, אך צה"ל לא מאפשר לו להתקרב לשם בגלל שהאישור שלו אינו בתוקף. הוא לא מוותר, ויוצא בעצמו למסע לבד. אביו, פלסטיני המכיר היטב את ישראל כיוון שהוא עובד בה מזה שנים, יוצא אחריו.

הייתי שמח להגדיר את "הים" כשילוב בין "בילעין חביבתי" ל"גונבי האופניים", אבל זה לא המצב בעיני. הסיפור האלגורי שלו, על הילד שבסך הכל רוצה לראות את הים, פשטני ומיושן להדהים. בכלל, התוצאה כל כך בסיסית, גולמית ונאיבית, שהיא מזכירה את הקולנוע הישראלי הפוליטי של שנות התשעים - תקופה אומללה במיוחד בתולדות התעשייה המקומית. הקולנוע הפוליטי העולמי, בטח ביחס לישראל ופלסטין, כל כך התקדם מאז, שקצת תמוה לראות סרט כזה. גם הסאטירה שלו פושרת וחמוצה - ממש כמו קפה חמוץ, משקה שהוא משתמש בו ברגע השיא שלו. ברגע הזה, אנחנו צופים בתל אביבים מדושני עונג מתלבטים איזה קפה להזמין בזמן שמולם, קלגסים עוצרים את הילד הערבי, ולהם זה לא מפריע. בדיחות על דור האספרסו זה משהו שמתאים למיקי זוהר לעשות, ובכל מקרה זה כל כך מיושן, כמו הסרט כולו.

תל אביב בסרט נראית כמו תל אביב בקולנוע הישראלי של שנות התשעים - ריקה, נקייה, אירופאית. אין בה לכלוך או אלימות, לא בשטח ולא במציאות. הייתי בתל אביב והייתי בשוודיה, וב"הים", תל אביב נראית כמו שוודיה. במחילה, זה מגוחך.

על מה יצא קצפו של מיקי זוהר? הסרט כולו מלא ב"יהודים טובים", שמסבירים פנים לאבא או לבנו. "הים" קצת לועג להם על כך שהם לא יודעים ערבית בשעה שהערבים יודעים עברית, וזו באמת נקודה טובה, אבל גם אותה הוא מעביר בצורה הכי לא מעודנת שאפשר. הדמויות השליליות היחידות בסרט הן חיילי צה"ל, שאותם רואים לזמן קצרצר, והשוטרים - אבל הם מתעמרים בפלסטינים בדיוק כמו שהם מתעמרים באוהדי כדורגל יהודים. לעצור את המימון לפרסי אופיר בגלל זה? אולי צריך לעצור את המימון בגלל שהאקדמיה, פעם נוספת, הוכיחה עד כמה הטעם האמנותי שלה מפוקפק. "הים" לא מתבלט בשום בחינה. התסריט לא חד ולא שנון, עבודת הבימוי נטולת השראה, ערכי ההפקה נמוכים, תצוגות המשחק סבירות ותו לא, ומבחינה אמנותית, אין כאן שום ניצוץ או ברק. יש בו גם כמה סצינות אנטי-קולנועיות, למשל כזו המתרחשת במעין פיצוצייה/בית קפה ונמרחת על פני כמעט עשר דקות בלי לבנות שום מתח או דרמה, ובלי שום עבודת מצלמה שהופכת את הרגעים הללו למרתקים או משמעותיים.

ברור לי שהסרט נעשה עם הכוונות הכי טובות בעולם, ושי כרמלי פולק עושה למען דו-קיום וצלם האנוש של ישראל יותר מרובנו, כנראה גם יותר ממני. עם זאת, ארשה לעצמי להעיר על עוד דבר אחד. העובדה שהילד הפלסטיני מסתובב בתל אביב בלי לדעת עברית ובלי שהיהודים יודעים ערבית משתיקה אותו הלכה למעשה. הוא מדבר כאן רק קצת יותר מצ'רלי צ'פלין בסרטים אילמים או מאי.טי בפנטזיה של ספילברג.

תגידו לי שאנחנו יכולים לדעת מה הילד חושב ומרגיש לפי הבעות פניו? נו באמת. טיעון כזה אולי תקף בקושי במקרים אחרים, לא בסרט עם יומרות להנכיח את הצד האחר של הסכסוך. התוצאה היא שגם בסרט הישראלי "האמיץ והחתרני" של השנה, הפלסטיני הוא חצי רוח רפאים: רואה ונראה אך כזה שאינו נשמע, ומצפייה בו אנחנו יודעים מעט מאוד, שלא לומר כלום, על מה ילדים פלסטינים חושבים ומרגישים. אם מישהו חפץ בכך, שיצפה ב"ילדים", הדוקו של עדה אושפיז שיצא לפני חמש שנים.

טוב שהפיקו את "הים", טוב שמימנו אותו וטוב שמקרינים אותו, אבל מפה ועד להפוך אותו לפנינה שמסמלת את השמאל הישראלי בשיא ההומניות, התעוזה והכישרון שלו - המרחק גדול בערך כמו המרחק בין הים לשמים.