"הים" עלה בסוף השבוע לאקרנים אחרי שזכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר והפך לנציג הישראלי לאוסקר - וגם לקורבן התורן של מיקי זוהר. כבוד השר יצא נגדו והודיע על עצירת המימון העתידי לטקס רק בגלל הזכייה הזו. מיותר לציין שהוא בכלל לא טרח לצפות.
מנגד, גם ה-BDS יוצא נגד הסרט, ומנסה למנוע את הפצתו ואת הקרנותיו, כפי שהוא מתנגד לכל סרט ישראלי בימינו, ותהיה עמדתו אשר תהיה.
אני בז למיקי זוהר ובז ל-BDS והדבר האחרון שבא לי לעשות זה להצטרף למקהלה שלהם, אבל אעשה שקר בנפשי אם אהלל את "הים" ואמליץ עליו. כמובן שצריך וראוי להקרין אותו בכל מקום, אבל האם מבחינה אובייקטיבית הוא סרט טוב, אמיץ, מרגש וכיוצא בכך כפי שמבקרים רבים אמרו? האם הוא היה ראוי לפרס אופיר? לדעתי, התשובה היא לא מוחלט.
את הסרט כתב וביים שי כרמלי פולק, ולמרות שזה הסרט העלילתי הארוך הכי בולט שלו עד כה, הוא כבר בן 57. בעבר ביים את סרט הילדים "המסע לכוכב המינמיקים" וגם את הסדרה "זבנג", ומנגד את הדוקו-האקטיביסטי "בילעין חביבתי". מן הסתם, "הים" משתייך יותר לצד הפוליטי יותר בקריירה שלו.
כמשתמע משמו, הסרט מציג את סיפורו של ילד פלסטיני מכפר ליד רמאללה, שמצטרף לטיול כיתתי לים, אך צה"ל לא מאפשר לו להתקרב לשם בגלל שהאישור שלו אינו בתוקף. הוא לא מוותר, ויוצא בעצמו למסע לבד. אביו, פלסטיני המכיר היטב את ישראל כיוון שהוא עובד בה מזה שנים, יוצא אחריו.
הייתי שמח להגדיר את "הים" כשילוב בין "בילעין חביבתי" ל"גונבי האופניים", אבל זה לא המצב בעיניי. הסיפור האלגורי שלו, על הילד שבסך הכל רוצה לראות את הים, פשטני ומיושן להדהים. בכלל, התוצאה כל כך בסיסית, גולמית ונאיבית, שהיא מזכירה את הקולנוע הישראלי הפוליטי של שנות התשעים - תקופה אומללה במיוחד בתולדות התעשייה המקומית. הקולנוע הפוליטי העולמי, בטח ביחס לישראל ופלסטין, כל כך התקדם מאז, שקצת תמוה לראות סרט כזה. גם הסאטירה שלו פושרת וחמוצה - ממש כמו קפה חמוץ, משקה שהוא משתמש בו ברגע השיא שלו. ברגע הזה, אנחנו צופים בתל אביבים מדושני עונג מתלבטים איזה קפה להזמין, בזמן שמולם קלגסים עוצרים את הילד הערבי ולהם זה לא מפריע. בדיחות על דור האספרסו זה משהו שמתאים למיקי זוהר לעשות, ובכל מקרה זה כל כך מיושן, כמו הסרט כולו.
תל אביב בסרט נראית כמו תל אביב בקולנוע הישראלי של שנות התשעים - ריקה, נקייה, אירופית. אין בה לכלוך או אלימות, לא בשטח ולא במציאות. הייתי בתל אביב והייתי בשוודיה, וב"הים", תל אביב נראית כמו שוודיה. במחילה, זה מגוחך.
ישי קיצ'לס ואבנר על "בוגוניה" וסרטי האקשן הגדולים של האייטיז
על מה יצא קצפו של מיקי זוהר? הסרט כולו מלא ב"יהודים טובים", שמסבירים פנים לאבא או לבנו. "הים" קצת לועג להם על כך שהם לא יודעים ערבית בשעה שהערבים יודעים עברית, וזו באמת נקודה טובה, אבל גם אותה הוא מעביר בצורה הכי לא מעודנת שאפשר. הדמויות השליליות היחידות בסרט הן חיילי צה"ל, שאותם רואים לזמן קצרצר, והשוטרים - אבל הם מתעמרים בפלסטינים בדיוק כמו שהם מתעמרים באוהדי כדורגל יהודים. לעצור את המימון לפרסי אופיר בגלל זה? אולי צריך לעצור את המימון בגלל שהאקדמיה, פעם נוספת, הוכיחה עד כמה הטעם האמנותי שלה מפוקפק.
"הים" לא מתבלט בשום בחינה. התסריט לא חד ולא שנון, עבודת הבימוי נטולת השראה, ערכי ההפקה נמוכים, תצוגות המשחק סבירות ותו לא, ומבחינה אמנותית, אין כאן שום ניצוץ או ברק. יש בו גם כמה סצינות אנטי-קולנועיות, למשל כזו המתרחשת במעין פיצוצייה/בית קפה ונמרחת על פני כמעט עשר דקות בלי לבנות שום מתח או דרמה, ובלי שום עבודת מצלמה שהופכת את הרגעים הללו למרתקים או משמעותיים.
ברור לי שהסרט נעשה עם הכוונות הכי טובות בעולם, ושי כרמלי פולק עושה למען דו-קיום וצלם האנוש של ישראל יותר מרובנו, כנראה גם יותר ממני. עם זאת, ארשה לעצמי להעיר על עוד דבר אחד. העובדה שהילד הפלסטיני מסתובב בתל אביב בלי לדעת עברית ובלי שהיהודים יודעים ערבית משתיקה אותו הלכה למעשה. הוא מדבר כאן רק קצת יותר מצ'רלי צ'פלין בסרטים אילמים או מאי.טי בפנטזיה של ספילברג.
תגידו לי שאנחנו יכולים לדעת מה הילד חושב ומרגיש לפי הבעות פניו? נו באמת. טיעון כזה אולי תקף בקושי במקרים אחרים, לא בסרט עם יומרות להנכיח את הצד האחר של הסכסוך. התוצאה היא שגם בסרט הישראלי "האמיץ והחתרני" של השנה, הפלסטיני הוא חצי רוח רפאים: רואה ונראה אך כזה שאינו נשמע, ומצפייה בו אנחנו יודעים מעט מאוד, שלא לומר כלום, על מה ילדים פלסטינים חושבים ומרגישים. אם מישהו חפץ בכך, שיצפה ב"ילדים", הדוקו של עדה אושפיז שיצא לפני חמש שנים.
טוב שהפיקו את "הים", טוב שמימנו אותו וטוב שמקרינים אותו, אבל מפה ועד להפוך אותו לפנינה שמסמלת את השמאל הישראלי בשיא ההומניות, התעוזה והכישרון שלו - המרחק גדול בערך כמו המרחק בין הים לשמים.