"הסרט הזה הוא לא נגד הצבא, הוא בעד בני אדם"

אתם רואים את הילה סורג'ון-פישר כבר 25 שנה: על המסך הגדול, הקטן, על הבמה. אתם לא תמיד יודעים שזהו שמה, אבל היא שם, בין אם הייתם ילדים שרואים אותה בתפקיד מטפלת/מרגלת ב"השמינייה" או עקרת בית מרירה ב"ביקור התזמורת". בהוליווד קוראים לשחקניות כמוה "שחקנית אופי": כזאת שלא עובדת בגלאם של התעשייה, אלא לוקחת על עצמה כל תפקיד, פשוט כי זאת העבודה - אתה לא בהכרח תזהה אותה, אבל כשהיא על המסך היא תעשה בדיוק את מה שהתסריט מבקש, ולפעמים תעשה את זה יותר טוב ממה שכתוב בו.

החל מהשבוע תוכלו לראות אותה בסרט "הים", זוכה פרס אופיר לסרט הטוב ביותר ונציג ישראל לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. שם היא מגיחה לסצנה אחת וגונבת את ההצגה: הסרט מספר את סיפורו של חאלד, ילד מהגדה המערבית שבורח מהבית כדי לראות את הים, ובמקביל אנחנו מלווים גם את אביו, רבחי, פועל בניין שמנסה לאתר את בנו לפני שהמשטרה תעצור אותו. כמוצא אחרון, רבחי פונה לשרה, בעלת מאפייה משפחתית שבה חאלד עבד בעבר, לפני שפוטר משם, אלוהים יודע למה. זאת הסצנה הכי יפה בסרט, סצנה שמתפקדת כמו סרט קצר בפני עצמו, והילה סורג'ון פישר היא הלב שלו.

איך שחקנית יכולה להפוך תפקיד שמתחיל ונגמר בסצנה אחת לרגע בלתי נשכח?

"ישבתי עם שי (כרמלי פולק, במאי הסרט - ז"א), ניסינו לחשוב מה העבר של שני האנשים האלה. הוא עבד שם, בקונדיטוריה, אבל אולי היה שם משהו רומנטי? היא הרי שואלת אותו: 'אתה נשוי? יש לך ילדים?'. משהו קרה בקונדיטוריה הזאת, איזושהי דרמה, איזשהו פיצוץ, ומאז היא לא ראתה אותו. וברור שהיא בעדו. היה לי ברור מההתחלה שהיא מאוד-מאוד בעדו".

אין לדמות שגילמת עבר או עתיד. ניסית לדמיין עבורה ביוגרפיה?

"זאת אישה שקיבלה בירושה מאבא שלה קונדיטוריה. היא עבדה שם שנים. אולי אלו לא החיים שהיא בחרה, והיא עושה את זה בשביל אבא שלה כי זה עסק משפחתי. והחיבור הזה בין ובין רבחי היה מהמקום הזה של 'יאללה, בוא נשרוד, בוא נתפעל, בוא ננהל את המאפייה הזאת'. סיפרתי לעצמי שאבא של הדמות שלי כעס כי ראה שאנחנו מתקרבים יותר מדי ואיכשהו גרם לאיזשהו פיצוץ, מצא איזו סיבה, ויום אחד פשוט העיף אותו מהעבודה".

את רבחי מגלם ח'ליפה נטור, בעצמו שחקן ותיק ואהוב, שזכה על התפקיד באופיר לשחקן המשנה הטוב ביותר. זאת לא הפעם הראשונה שהשניים עובדים ביחד: לפני 18 שנים, השניים הופיעו יחד ב"ביקור התזמורת", כשנטור גילם קלרניטן בתזמורת המשטרה של אלכסנדריה שנתקע בעיירת פיתוח שכוחת אל, וסורג'ון פישר גילמה את איריס, אחת מנשות העיירה, שמארחת אותו. כל מי שהסרט נשאר איתו יכול לזכור את הרגע שבו איריס הלכה למטבח כדי לשטוף כלים ולאכול לבדה את עוגת היומולדת שלה.

"כבר ב'ביקור התזמורת' משהו בנוכחות ובכריזמה השקטה של ח'ליפה יצר שקט וביטחון, רשת שאפשר לנוח עליה בסט. ככה הוא מוביל את הסצנה. חיבור נעים שמאפשר לי כפרטנרית לסמוך עליו. לדעת מי מוביל ומי לוקח לאן, מה הוא רוצה ומה הגישה שלו, מה הוא מביא בתור הדמות שלו".

כשהוא זכה באופיר, הוא בחר שלא הגיע לטקס, ובמקום, העביר מסר: "התיאטרון והקולנוע כעת שוליים לעומת רצח העם בעזה". איך הרגשת כששמעת את זה?

"מדברים עכשיו על פוליטיקה? כי אני ופוליטיקה...".

עם סרט כזה, אי אפשר להתחמק ממנה.

"אני יכולה להבין אותו. כשנפגשנו וסיפרתי לו שאני גרה בנורדייה, הדבר הראשון שהוא אמר לי שסבתא שלו נולדה וגדלה פה, כשהמקום עוד נקרא ח'רבת בית ליד. אי אפשר להתווכח עם החוויה שלו. אני לא באמת יודעת את כל האמת. קטונתי. זה כמו שיגידו עלי שאני הממשלה שלי. מבחינתי, כל בנאדם הוא בנאדם. אני רוצה להאמין שיש פה אנשים שרוצים להיות חברים שלנו".

האמנת בזה גם בימים הראשונים שאחרי שבעה באוקטובר?

"זה התפוצץ בהתחלה, כמו הקונספציה, אבל בבסיס שלי אני מאמינה בבני אדם ובאהבה. אני רוצה להאמין שיש שם אנשים שרוצים להיות בטוב, שרוצים לחיות. כולנו רוצים לחיות, בסופו של דבר".

ומנגד, שר התרבות מיקי זוהר תיאר את הסרט הזה כ"יריקה בפרצוף של אזרחי ישראל", ש"מציג את החיילים הגיבורים שלנו בצורה מכפישה ושקרית". מה זה עושה לך?

"זאת הדעה שלו, זאת לא כל האמת, והבנתי שהוא גם בכלל לא ראה את הסרט. הסרט הזה הוא לא נגד הצבא, הוא בעד בני אדם. זה סיפור קטן שמספר על מציאות של אנשים שחיים פה. זאת הצצה לעולם ולמערכת יחסים של אנשים שמרגישים וחיים פה".

כשאת רואה אותו את לא חושבת על הפוליטיקה שלו?

"בטח. אני חושבת על האנושות והאנושיות. אנחנו נקלענו לאיזו סיטואציה הזויה שבה יש חזק וחלש, וצריך ללמוד כאילו להסתדר".

סורג'ון פישר תמיד ידעה שתרצה להיות שחקנית. "הייתי ילדה שאהבה לשיר, לרקוד ולהצחיק. מפה לשם התקבלתי למגמת תיאטרון בתיכון ויצו, נתנו לי לעשות שם הצגת יחיד. אחרי הצבא המשכתי לבית צבי".

איך זה להיות שחקנית בימי מלחמה?

"מטורף. אני מופיעה עכשיו בבית ליסין עם ההצגה "בין קודש לחולון", קומדיה מטורפת שהייתה אמורה לעלות בדיוק בשבעה באוקטובר. כל יום קורה משהו במדינה הזאת, דברים מזעזעים, אבל כשאנחנו מגיעים לתיאטרון האולם מפוצץ והקהל נקרע מצחוק. הייתי יכולה לעלות לבמה עם דמעות בעיניים כי בדיוק קראתי את החדשות, אבל הבנתי שיש לי שליחות מאוד גדולה. זאת זכות".

וכשאת רואה שחקניות אחרות שנהיו לכוכבות ולשם מוכר, איך את מרגישה?

"פעם, כשהייתי צעירה יותר, הייתה בי את התחרותיות הזאת, את הרצון להיות כוכבת. אין בנאדם שעושה עבודה בלי לצפות לקבל הכרה. אבל אני כל כך הרבה שנים שחקנית שאני רואה גם אנשים שהם סטארים או שהיו סטארים... זאת רכבת הרים. כשאתה כוכב, קשה לשמור על זה. אתה צריך להחזיק את הכדור באוויר. העובדה שלא נהייתי לכוכבת שמרה אותי כשחקנית שרצה למרחקים ארוכים, ושומרת כל הזמן על העשייה. אני אומרת כן להכול. יש שחקנים שאומרים כן רק לדברים כאלה או אחרים, והם פשוט יושבים בבית. אבל באינסטינקט שלי אני אוהבת לעבוד. לכן מתחילת הקריירה שלי אני אומרת כן, עם ובלי אודישנים. לכן אתה רואה אותי בכל מקום".

יש תפקיד שאת מתחרטת שאמרת לו כן?

"כן, אבל אני לא אגיד לך מהו. זה יצא פלופ רציני".

ומה עם תפקיד שהפסדת לשחקנית אחרת?

"כן, אבל גם עליו אני לא יכולה לספר לך".

הילה, הקוראים שלנו במתח! כשדברים כאלה קורים, לא יוצא לך השד אף פעם?

"בהתחלה? ברור. הייתי בוכה ומקללת. הייתי עושה אודישן, מקבלת תשובה שלילית ונופלת לבור שחור שלא ידעתי איך אצא ממנו. אבל עם הזמן זה הופך ליומיים, ואז ליום, ואז אני יודעת לומר לבעלי: תן לי שנייה להיות בבאסה הזאת, ובבוקר אני כבר ממשיכה הלאה".

ואם מחר תקבלי את התפקיד הראשי הגדול שלך, איך היית רוצה שהוא ייראה?

"אני רוצה שהוא יהיה קרוב למה שאני עושה ב'הים'. בדיוק חברה שלי ראתה את הסרט והיא אמרה לי שהיא ראתה שם אותי. אם מישהו מכיר אותי ויראה את הסרט, הוא ידע שזאת אני וימצא שם חמלה, אהבת אדם ורצון לעזור. אני רוצה יותר להביא את הילה ואת הלב שלי. המון שנים, בברירת המחדל שלי כשחקנית הלכתי להילה הכועסת, גילמתי את האחות הרעה או הרעיה הממורמרת והכעסנית. פה, קיבלתי הזדמנות להביא משהו יותר רך. הרוך הזה הוא איזור הנוחות שלי עכשיו, אחרי הרבה שנים שבהן הכעס היה ברירת המחדל שלי. כשאני רואה את עצמי בסרט הזה אני אומרת לעצמי: אני אוהבת".

אם היית חוזרת לאותה הילה בת ה-17 ממגמת תיאטרון בתיכון ויצו, היית אומרת לה שהיא בדרך הנכונה?

"בטח".

למה?

"כי יש משהו מאוד מרפא במקצוע הזה. זאת סביבה מאוד רגישה, שחקנים הם אנשים מאוד רגישים. זה כל הזמן להתעסק עם הרגשות שלך. אם אתה בנאדם שיודע לשמור על עצמך ולטפל בעצמך ולחזק את הביטחון העצמי שלך בתוך המקצוע הזה, ולא לתת לזה לנהל אותך, אתה יכול לעוף על עצמך. הרבה שחקנים שופטים את עצמם לפי האם יקבלו אותם או לא. הכל מאוד אישי, אם אני מצליח זה אומר עלי שאני כזה, אם אני נכשל זה אומר עלי שאני בנאדם אחר. אם נמדוד את עצמנו בהצלחה או כישלון, אנשים יכולים להיכנס לדיכאון או להתחרפן ולהגיע למצב של נרקיסיזם".

אני לא יודע על מה את מדברת. שחקנים יכולים להיות נרקיסיסטים?

"יאללה יאללה. לכן מאז שאני במקצוע אני בטיפול, כדי לעבד את זה שלא קיבלתי את מה שרציתי, אתה כל הזמן בשמירה על הנפש שלך כדי לא להתבלבל. הרי אנחנו כולה שחקנים. זה הכול, הכל בסדר. יש לי את המושב שאני גרה בו, יש לי את בעלי המדהים, את הילדים שלי, וזה הכי חשוב לי. יותר מכל קריירה".