הסדרה הזו מסרבת למצוא חן בעיני הצופה. זה חתיכת אומץ

שי שם טוב גר בשכונה רגילה בעיר רגילה עם משפחתו הרגילה. יש לו אמא אוהבת ואבא קשוח, אח גדול שמרוכז בעיקר בבגרויות ובהכנות לגיוס. במרחק הליכה מהבית יש פארק נחמד, יש בית ספר ויש גם מסעדה לצאת אליה כשבא להתפנק, כדי לאכול שוב את אותו המבורגר ואותו סלט. פסטורליה פרברית שכמו נשלפה מסיטקום אמריקאי או סרט של ספילברג, רק דוברת עברית. הכל ממש רגיל, אבל כלום לא בסדר.

שי בן ה-12 הוא האנטי-גיבור במרכזה של "ילדחרא", סדרה חדשה שיצר התסריטאי והקומיקאי אריאל ויסמן ("טלוויזיה מהעתיד") וזמינה לצפיית בינג' ביס, סטינג טי-וי ופרטנר טי-וי החל מהערב (חמישי). היא מוגדרת כקומדיה שחורה אפלה, אבל הצדדים האפלים שלה כנראה מהותיים יותר לחווית הצפייה מאלה הקומיים.

אפשר לטעון שזו דרמה או אפילו טרגדיה עם בדיחות יותר מאשר סדרה קומית מובהקת, וככל שהיא יותר מנסה לזעזע עם הומור פרוע ופרובוקטיבי היא רק נעשית יותר עצובה. יש המון קומדיות על אנשים עם חיים קשים שמגלגלים הלאה את הכאפות שהם מקבלים מהיקום, אבל כאן כל זה קורה לילד בן 12 - ובפראפרזה על הקלישאה, אין ילד חרא, יש ילד שחרא לו.

ואכן, לשי (שמואלי דקטור) יש הרבה שיט להתמודד איתו. הוא סופג הצקות ומכות מבריונים ומרגיש דחוי גם כשהוא חוזר הביתה, שם ההורים משבחים שוב ושוב את אחיו המוצלח, אבל מתאכזבים ונרתעים מהמוזרות של בנם הצעיר. הוא מוצא נחמה בגיימינג ובסרטונים ביוטיוב, מה שרק מעצים את הזעם שגם ככה יש לו כלפי העולם כולו. הזעם הזה מתפרץ במיוחד כששי מזהה צביעות במבוגרים שסביבו - המורה בבית הספר שלא טורחת לנסות לגונן עליו, השקרים הבלתי מזיקים לכאורה של ההורים או הפדופיל שלא פשוט מודה בהיותו כזה. אה, כן, אחת הדמויות המרכזיות בסדרה היא קריפ שבוהה בילדים בפארק השכונתי.

המצב מגיע לנקודת רתיחה כששי מגלה על הרומן שמנהל אבא שלו, יקי (יורם טולדנו), עם אישה ששמורה לו בטלפון בשם "קבר רחל - לא לענות" למטרות חשאיות. הגילוי המערער הזה גוזל ממנו את מעט התמימות הילדית שעוד הייתה בו, ומי שהיה ילד עוקצני אבל גם מעט כנוע מחליט לקפוץ אגרופים ולהתחיל להחזיר. לבריונים שלו אבל בעיקר לאבא, אותו הוא מתחיל לסחוט באיומים שיחשוף את סודו או אפילו יפגע במשפחה שלו. בהתחלה זה נראה כמו מרד נעורים לא ממש מזיק, אבל מפרק לפרק מתחזקת התחושה שיש כאן משהו מטריד הרבה יותר.

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

בפרקיה הראשונים "ילדחרא" להוטה להכעיס ולהגעיל, כשהיא מציגה עולם אפל ועלוב באופן שכמעט לא משאיר אפשרות לדמיין גורל אחר. היא מתפוצצת על הכל ועל כולם כמו מתבגר עצבני שמזהה זיוף בכל מקום: על הגבר שחושב שהוא סופר וקואצ'ר מעורר השראה אבל אפילו אשתו לא מתעניינת בספר שכתב, על הילדים שבטוחים שהם נוער איכותי, על אובססיית הצבא הישראלית, על הילד שכולם עושים עליו חרם, וגם על אמא שמנסה להנציח את זכרו של הבן המת שלה. הכל נופל על הצופה כשהוא מלווה בקריצה מבודחת, מתובל בפירוק או סתם מחזור אירוני של קלישאות מוכרות מתרבות הפופ של שנות השמונים והתשעים. אבל כמו כל טנטרום טינאייג'ר גם האחד הזה הוא יותר ילדותי מאשר עמוק או משמעותי.

אם כל שבעת הפרקים (שכולם נשלחו מראש לביקורת) היו נראים ככה היינו נשארים בעיקר עם גימיק, אבל כל רעיון קטן, סנסציוני ומכוער שנאמר כמעט באגביות בפרקים הראשונים נדחק בהמשך לקצה כדי לבחון את ההשלכות המעשיות והרגשיות שלו. במקום להזכיר סרטי התבגרות קלילים שבהם החנון משתמש בתושייה וביצירתיות כדי להתגבר על כל המכשולים בחייו, הסדרה מעדיפה להחזיר את המבט העוקצני בחזרה לדמות שבמרכזה.

הסדרה מלאה באנשים פגועים שפוגעים באחרים, אבל הם אינם מפלצתיים אלא אנושיים מאוד, שבורים מספיק כדי להרגיש שמגיע להם להתנהג כרצונם אבל לא שבורים עד כדי שכבר אין להם זכות בחירה. וכך, התהליך הרגשי של האב והבן כמעט ומתלכד ושניהם שוב ושוב בוחרים בעצמם ובאגו שלהם על פני הניסיון להבין או לראות מישהו אחר.

כשאדם מבוגר עושה זאת האחריות כמובן כבדה יותר, אבל גם שי עצמו מבין שאותו כיעור שהוא רואה באביו קיים גם בנפשו שלו. הצופה נותר עם השאלה האם הגיבורים יצליחו לבחור גם אחרת - לא כי החיים יתנו להם הזדמנות, אלא כי הם עצמם יעדיפו את החמלה והמורכבות על פני תחושת צדק עצמי קורבני.

יורם טולדנו הוא ליהוק מצוין לדמות של גבר בורגני לוזר טיפוסי, שיש בו גם פתטיות כמעט חנוך לוינית, אבל גם עדינות ורכות מעוררות אמפתיה שהוא חושף לעיתים רחוקות. יובל סגל מציג דמות אפילו יותר דואלית, שמתחילה כבדיחה נפיצה של "הפדופיל השכונתי" והופכת למעין פצצת זמן בצורת אדם. יש גם הופעת אורח כיפית של מנשה נוי, שמתגלה כדמות הכי אנושית ומעניינת בסדרה, שילוב מוזר בין האלטרנטיבה השפויה ליקי לטיפוס מתוסבך וחידתי בדרכו.

אפרת בן צור וליאת הר לב מצטיינות כל אחת בדרכה, האחת כאמא של שי והשנייה כמאהבת של יקי. בן צור לרוב לא מוזכרת ככישרון קומי, אבל הדמות שהיא בוראת כאן היא לא רק מצפן מוסרי ולב רגשי, היא גם באמת מצחיקה בתור האמא הישראלית האולטימטיבית - זו שעולמה מתערער אלף פעמים ביום מכותרות טרגיות או פוסטים עצובים בפייסבוק, אבל המציאות קצת עוברת לידה. את יכולותיה הקומיות של ליאת הר לב אנחנו כמובן מכירים היטב, ובתפקיד חגית היא מזכירה לפעמים את אירנה, אבל יש גם משהו שובה לב ואפילו מרגש בהתעקשות שלה למצוא יופי ורומנטיקה בחיים האפורים למדי של עצמה.

הילדים לא תמיד עומדים בסטנדרט שהשחקנים המבוגרים מציגים, אבל להגנתם התפקיד דורש גם מהם לא מעט. דקטור בתפקיד הראשי, למשל, מבריק כשהתסריט מבקש ממנו להגיב לכאוס שמתחולל סביבו במבט או בשפת גוף. לעומת זאת, כשהתסריט דורש ממנו ומילדים אחרים בסדרה לדקלם דיאלוגים ארוכים וסבוכים, שכמובן נכתבו מזווית בוגרת ומודעת לעצמה, זה יוצא לא פעם מעט מסורבל מדי. זה נובע יותר מהכתיבה והבימוי מאשר מיכולת המשחק של ילד כזה או אחר, אבל כך או כך, התוצאה היא שהסצנות על ילדים מחווירות מול המשחק הפנומנלי של המבוגרים.

בגזרה הזו בולט לטובה דאלי שכנאי בתפקיד האח הבכור למשפחת שם טוב, שמתגלה כמעין איזון מוסרי ורגשי לגברים האחרים במשפחה. העובדה שהוא כבר מזמן לא בן 17 לא מפריעה לו לגלם את אחד מבני הנוער המשכנעים בתולדות הטלוויזיה הישראלית.

זה כמעט מובן מאליו ש"ילדחרא" היא יצירה נישתית באופייה שכנראה שלא יתעורר סביבה שום קונצנזוס, אבל לא רק בגלל האופל וההומור השחור. יש בה משהו שמסרב לנסות למצוא חן או לרצות את הצופה, שלא רק הולך רחוק אלא גם מסרב להתכנס לכדי אמירה או תובנה ברורה.

אפשר לפרש אותה בדרכים שונות ואפילו סותרות, לכעוס על בחירות כאלה ואחרות שנעשות בה או להתעקש שדווקא הבחירות האלה הן הסיבה שהיא עובדת. זה לא דבר טוב או רע, זה פשוט מה שזה. יש פה יותר שאלות מערערות מאשר תשובות ברורות, וגם בסיום אף אחד לא מגיע לקשור הכל בסרט ורוד ולהבטיח שעכשיו יהיה הרבה יותר טוב, או לפחות רגיל.

כל פרקי "ילדחרא" זמינים ביס ויאודי, סטינג טי-וי ופרטנר טי-וי.