בזמן שישבתי בבית האופרה ונהניתי מהקינה המופלאה של דידו ("When I am laid in earth") לא יכולתי שלא לחשוב על המחזמר "שאול" של שלמה ארצי. זו מחשבה מוזרה. מעטים חושבים על זמרים ישראליים, מוצלחים ככל שיהיו, בזמן האזנה לאופרה קלאסית מהמאה ה-17. גם ההפך לרוב נכון. אנחנו לא שומעים מוזיקת בארוק של פרסל או הנדל וחושבים פתאום על נגה ארז, עידן רייכל או יוני בלוך. מצד שני, הכל זה מוזיקה, הכל זה במה. כמו שרוטווילר ופינצ'ר הם אותה חיה - כלב - כך גם בסוף מופע הוא מופע.
אלה הן מסוג המחשבות שהופכות אותי למבקר תרבות אפילו יותר אבסורדי מהממוצע. יש משהו מוזר במקצוע הזה: אנחנו כותבים על אנשים שמוכשרים מאיתנו בכמה מידות. ואני, אם להיות כן עד הסוף, רק מותח את האבסורד עוד יותר כשאני שופט כל מופע באותו סטנדרט קפדני. זו הסיבה שאני מתייחס להופעה של טיילור סוויפט בפני 80 אלף איש כמו שאני שופט מופע של נונו בבארבי. ובכל זאת, לפחות מבחינה אחת יש הבדל גדול. את הביקורת שכתבתי על "שאול" של שלמה ארצי קראו עשרות אלפי ישראלים - את הביקורת הזאת, על אופרה מהמאה ה־17 שהועלתה בבית האופרה, יקראו מעטים. ככה זה.
עליי להתנצל בפני חובבי האופרה הנאמנים שמגיעים לביקורת הזאת כדי לקרוא על הביצוע הנפלא (באמת נפלא) של האופרה הישראלית ל"דידו ואניאס" של פרסל - ומקבלים איזה קשקוש ארס פואטי. מי שקרא ביקורות אופרה שלי בעבר יודע שאני לעתים רחוקות אתייחס לעצמי בביקורת על סוגת האמנות השמימית הזאת. אלא שיש איזו נקודה שאני מנסה להגיע אליה, אז אשמח לעוד טיפה סבלנות מצדכם, קוראים יקרים.
אמש, כשפורסם כי ההפקה של "שאול" של שלמה ארצי יורדת, קיבלתי לא מעט הודעות ש"האשימו" אותי בדבר. עניתי לכולם אותו דבר: "אף מחזמר לא יורד בגלל ביקורת רעה, אלא בגלל שההצגה רעה". אני עומד מאחורי המילים האלה, כפי שאני עומד מאחורי המילים שכתבתי בביקורת על המחזמר. למעשה, אני חושב שהייתי די עדין עם שלמה ארצי - וכשישבתי בבית האופרה וצפיתי בהפקה החדשה של "דידו ואניאס" התחדד לי בדיוק למה אני מרגיש ככה.
הבעיה ב"שאול" של שלמה ארצי הייתה הריכוזיות שבו. המוזיקה הייתה שלמה ארצי. המילים היו שלמה ארצי. לא הייתה טביעת יד של במאי, מחזאי ובטח לא של דרמטורג. הקאסט היה מעולה, הרעיון היה חכם (גם אם לא מהפכני) אבל הביצוע שטוח וחסר מעוף. להבדיל, ב"דידו ואניאס", שכמו "שאול" מבוסס על סיפור אגדה מיתולוגי בעיבוד מודרני (פשוט מודרני של המאה ה-17 ולא של המאה ה-21), יש כמה מאסטרים שונים שכל אחד עושה את העבודה שלו.
המוזיקה היא כאמור של הנרי פרסל האגדי, האורפאוס של המוזיקה הבריטית. הלברית של נחום טייט האירי, מי שהיה משורר החצר של מרי השנייה, מלכת אנגליה, אירלנד וסקוטלנד (סיפור ארוך, אל תשאלו). הסיפור מבוסס על הפואמה האפית אינאיס של המשורר הרומי ורגיליוס. זו אופרה קצרה מאוד, קלילה יחסית ומאוד נגישה - זו כנראה הסיבה שהוחלט לפתוח איתה את העונה ה-40 של האופרה הישראלית, בדיוק כמו שזו הייתה הסיבה שאיתה פתחו את העונה הראשונה לפני 40 שנה.
כמה קלילה ונגישה היא? את האופרה המקורית העלה פרסל לא העלה בבית אופרה גדול או מרשים אלא בבית ספר לילדות - עניין שבשגרה באנגליה של אז, שם בנות המעמד הגבוה קיבלו שיעורים גם בתרבות גבוהה, ולא רק שיחקו ברובלוקס בטלפון. אלא שבאופרה הישראלית לא הסתפקו רק באופרה הנהדרת הזאת, אלא הצמידו לה את קולקטיב בארוקדה, ה-תזמורת ליצירות בארוק בישראל, עם המנצח אמלונג גרד.
בתפקיד דידו מצאנו את ענת צ'רני, שבשנים האחרונות התרגלתי לקרוא את דבריה המחכימים בתוכנייה של האופרה, עד שכמעט שכחתי איזו סולנית אדירה היא. עוד בלטו בהפקה דניאלה סקורקה בתפקיד בלינדה ועודד רייך בתפקיד אניאס - שני שמות שלעולם לא נמאס להחמיא להם. לשם שינוי, רייך לא נזקק לעזרת מחלקת השיער המהוללת של האופרה הישראלית - והציג לעולם את הקרחת המהממת שלו - סמל למנהיגות וגבורה במיתולוגיה (ארבע המילים האחרונות לא מבוססות על דבר מלבד שכנוע עצמי עמוק).
אלא שמה שהפך את ההפקה הזאת למוצלחת במיוחד היה פודה סטפנו - הבמאי שחתום גם על התפאורה, הכוריאוגרפיה, התלבושות והתאורה. מדובר באחד היוצרים הכי טוטאליים בביזנס. ההשכלה הרשמית שלו היא בכלל מעולמות ההנדסה, אך הוא מנצל את החוש האסתטי שלו, לצד היכולות הטכניות שרכש, כדי להפוך את במה האופרה ליצירת אמנות שגדולה מסך חלקיה. מספיק היה מבט אחד על הבמה הענקית, שמעוטרת במסגרת של פסלים חרוטים שנראים כמו מקדש יווני, כדי להבין שאנחנו בליגה של הגדולים.
זו ההפקה הרביעית שהוא מביים באופרה הישראלית, ובדיוק כמו במקרים הקודמים מספיק מבט אחד בפריים אחד של הבמה בשביל להתרשם שמדובר ברב-אמן. אין אף במה מרשימה יותר בישראל מאשר הבמה של האופרה הישראלית, ומבט אחד אל עבר הבמה בהפקות של סטפנו מספיקות כדי להבין שמדובר ברמה אחת מעל כולן.
אבל האמת היא, בסופו של דבר, שלא משנה אם פודה סטפנו, סטיבן שפילברג או דוקטור סוס היו מביימים את "דידו ואניאס" - המוזיקה של פרסל עומדת בפני עצמה, ובוודאי "קינת דידו", אחד מקטעי הבארוק היחידים שאפשר להגדיר כ"להיטים". ענת צ'רני ביצעה אותו בצורה מושלמת. העיבוד של התזמורת היה בטמפו איטי מהרגיל, אבל ממילא אף אחד באולם לא רצה שזה ייגמר. העובדה שהבמה הייתה כל כך יפה, מעוצבת חלקה במים, חלקה בחול, עם הכיתוב (בעברית) מתוך קהלת "הבל הבלים, הכל הבל" - רק הפכה את הכל ליפה יותר.
יש מי שישאלו בצדק מה ההבדל - הרי גם ב"דידו ואניאס" אדם אחד, פודה סטפנו, חתום כמעט על כל ההיבטים הבימתיים המסעירים - כולל התפאורה המהפנטת של העולם ההפוך, עם עץ גדול שתלוי במהופך, וכמובן מרפסת הזכוכית הגדולה שעולה ויורדת ועליה הגיבור - כמו יוצא ונכנס אל החיים עצמם. אבל ההבדל לא נמצא במספר היוצרים אלא במיומנות. סטפנו הוא מאסטר בכל אחד מהתחומים שהוא נוגע בהם; הוא לא 'ריכוזי', הוא פשוט מסוגל להחזיק את כל השכבות האמנותיות בו-זמנית. לעומת זאת, ב"שאול" הריכוזיות נבעה מכך ששלמה ארצי לקח על עצמו תפקידים שנדרשים למחזאי, לדרמטורג ולבמאי תיאטרון - תחומים שהם לא מומחיותו. התוצאה הייתה שטוחה וחסרת עומק, לא בגלל כוונה רעה אלא בגלל היעדר חלוקת תפקידים מקצועית.
והרי בסוף, זה הסטנדרט. מופע שגם חירשים יכולים ליהנות ממנו מרוב שהויזואליה יפה, וגם עיוורים יכולים ליהנות ממנו מרוב שהמוזיקה יפה ומבוצעת לעילא. ככה אני שופט כל מופע. קטנוני, אני יודע, לא מסוגל ליהנות מחצאי דברים או אמנות בחצי קלאץ'. זו הסיבה שחשבתי על "שאול" של שלמה ארצי ברגע הזה. שמעתי את השיר העצוב שנכתב לפני 337 שנים, ראיתי את צ'רני מעצבת בחול את הפסוק התנ"כי, הרגשתי את התחושה האוניברסלית של יופי עוטפת את בית האופרה כולו - והתפעמתי מכמה שכולם על הבמה ומאחוריה גורמים לזה להיראות פשוט ובלי מאמץ.