באמצע הפרק השמיני של "מקום שמח" (כאן 11) נזכרתי ב"הכל בכל מקום בבת אחת". בקומדיה זוכת האוסקר מ-2022 מוצאת את עצמה אוולין, מנהלת מכבסה שחיה חיים שגרתיים ובינוניים, נסחפת להרפתקה מסוכנת ורב מימדית. אינספור יקומים וגורלות אפשריים נפתחים בפניה ובהם כל גרסה אפשרית של החיים שיכלו להיות לה. דווקא ביקום מעורר הקנאה שבו היא הפכה לכוכבת קולנוע, היא מצליחה לזהות את היופי גם ביקום הבית הבלתי מרגש בעליל שלה. דרך המניפסט של מקבילה מצליחה וזוהרת יותר של בן זוגה, היא לומדת לא רק שגם השכן עם הדשא הירוק להפליא תמיד מסתכל לחצרות של אחרים אלא גם מה הופך אותו למי שהוא. הוא לא גבר שנכשל בניסיון להיות אסרטיבי ושאפתן יותר, כמוה. הוא אדם שבוחר מדי יום, ובכוונה מלאה, בטוב, ביפה ובחסד.
וכעת, בתחנת דלק בחור כלשהו בצפון, הגיע תורו של בן לספק נאום אהבה מושלם שיחשוף את אשתו ורד לנקודת מבטו ובכך ימכור לה את שגרת חייהם האפורה. הוא לא מגיע. בן הוא לא טיפוס של מילים או של מחוות, וכשאנו סוף סוף זוכים לשמוע את המניפסט שלו הוא כולל רק שש מילים: "רבים, עובדים, קקי ופיפי. זה החיים". ורד לא מרוצה, ובכנות, מי יתרצה מתשובה כזו. היא חושבת שהוא סתם בדיכאון, הוא טוען שהוא פשוט מרוצה מחלקו (בהמשך הכתבה משולבים ספוילרים לפרק הסיום).
***
לריאיון עם היוצרת נועה קולר והבמאי רם נהרי
לאורך העונה הראשונה שלה - בכאן 11 כבר חשפו שהיא תמשיך לאחת נוספת - חזרה ושאלה "מקום שמח" בשביל מה ראוי לחיות. היא שאלה את זה מפורשת דרך דמותה של נעמי, אמה של ורד שמבקשת שוב ושוב את נפשה למות. היא שאלה את זה בעקיפין דרך הספקות של ורד בנוגע לבן ולבית שבנו יחד, דרך ההרצאות של יותם המורה הרוחני חובב הקלישאות ואפילו דרך המפגשים של ורד עם המטופלת שלה תהל, נערה שבוחרת דווקא ספר אירוטי כדי לתרגל דיבור וקריאה. ורד אמנם מתעקשת לעבור לחומר קריאה תמים יותר, אבל כשהיא עושה זאת תהל לא רק מתבאסת אלא חוזרת בה מהשיפור שהראתה בפגישות האחרונות. מה עדיף, לגמוע בהתלהבות את מה שאסור לך או להתרגל לקרוא בשצף גם את מה שהלב מזהה במטלה משעממת וחסרת ערך?
התשובה של "מקום שמח" לשאלה הזו חמוצה-מתוקה. הרי השאלה האם להעז או לדבוק בקיים אף פעם לא נשאלת בוואקום - כל שאלה נגזרת מסך הבחירות שהובילו אליה לאורך חיים שלמה, כל תשובה תשפיע לא רק על העתיד שלנו אלא גם של אנשים רבים אחרים. יותר מאשר להגיד לנו בשביל מה שווה לחיות או במי ורד תבחר, הסדרה בוחרת לפרק לגורמים את השאלות עצמן, להסתכל בהן ולהרכיב מחדש. אחרי שעשינו את כל זה, התשובה כבר לא נראית כל כך חשובה.
הסדרה גם מבהירה שוב ושוב שהבחירה בתשוקות שלנו לא מבטיחה שום אושר, אפילו להפך. הניתוק הרגשי של בן נראה כמעט מפתה כשהאלטרנטיבה היא ורד ונעמי, האחת מחפשת מוצא מהשעמום והשנייה כבר ויתרה על האופציה שהמוצא הזה בכלל קיים. נעמי טוענת שאף פעם לא זכתה לעשות מה שרצתה, אבל עם הזמן מתברר לנו שכל חייה הם רצף של התרפקויות קטנות - על טופיפי מול הטלוויזיה או על מפגשים עם מאהבים סודיים. יותם המטפל הרוחני היה אומר שהפינוקים היומיומיים הם פיצוי על חיים חסרי משמעות ולא אותנטיים, אבל לך תחפש תחושת משמעות עמוקה כשיש ילדים לאסוף מהחוג.
בסופו של דבר נעמי מצליחה להגשים את המשאלה שלה למות לפני שהיא מאבדת את הרגל. זה לא קורה בפרישה דרמטית מהחיים כמו דמות במחזה, כמו שניסתה וכשלה לעשות בנסיעה לווילנה, אלא במשהו בין התאבדות איטית לתאונה ביזארית. בשעותיה האחרונות היא הוזה מולה את מושיק גלאמין ששר לה את "דרך השלום" ביידיש ומבטיח לה שיפוץ יותר יפה בבית מאלה שהיא רואה בשידורים החוזרים של "בא לחדש לכם". היא עוזבת את העולם כשעל שפתיה הבטחה לעתיד מסתורי אבל טוב יותר, זוהר יותר, ובעיקר בתחושה שלה ייחלה כל הזמן הזה - שמישהו אחר ייקח עליה אחריות באופן טוטאלי.
גם ורד ובן סוגרים מעגל ומסיימים את העונה יחד, אינטימיים יותר משראינו אותם כל העונה. הם כבר החליטו שאפשר ואולי אפילו כדאי לפרק הכל, אבל לא עכשיו אלא בנקודת זמן עתידית כלשהי. זאת לא החלטה מפתיעה, בהתחשב בהחלטות קודמות של ורד במסגרת הרומן הכי פחות כיפי בהיסטוריה של הבגידות. אפשר להחמיר ולטעון שזו החלטה שנובעת מפחד, אבל סביר לא פחות שיש נחמה אדירה באפשרות לצעוק את מה שאסור להגיד ובהבנה שאפשר גם להיפרד, אם רוצים. לא לבחור להישאר יחד, אלא רק להישאר יחד כרגע.
הסיום הזה סוגר באופן כל כך מושלם את המסע המצחיק, העצוב, המעייף והמרתק הזה. "מקום שמח" יצרה חווית צפייה כמעט פרדוקסלית. מצד אחד קצב ממכר והומור כיפי מהסוג שמושלם לבינג', מצד שני תוכן שמציג אובדנות וייאוש קיומי בלי להסיט מבט ובלי פתרונות קלים ומלאכותיים. זאת סדרה קשה אבל לא קשה לצפייה, להפך. היא מצחיקה, קולחת, אנושית להפליא, עצובה בקטע טוב, עם דיאלוגים שעושים בו זמנית חשק לבכות, לגחך ולצטט שוב ושוב.
גם בצוות השחקנים אין אף חולייה חלשה. נועה קולר היא נועה קולר, אין צורך להרחיב; אביהו לנדוור פנחסוב הוא הפתעת השנה וגיבור רומנטי מכונן בהתהוות; עידן חביב הופך את יותם לדמות כמעט מיתית של גורו שהוא בו זמנית עילוי ושרלטן. בראש עומדת תיקי דיין, שאחראית לרגעים הכי מכאיבים אבל גם להכי הרבה צחוקים. עונה שנייה לסדרה כבר הוכרזה ומסיבות ברורות דיין לא תהיה חלק ממנה, מה שבהכרח ישנה את הסדרה באופן עמוק ומהותי. המשך לסיפור הזה הוא לא בהכרח נחוץ, אבל מעניין לראות איך סדרה שעוסקת בין היתר בתשוקה והפחד משינוי תשנה את פניה.