השיר "מאמי, אני על זה" של ג'ימבו ג'יי מספר על זוג ישראלי שיוצא לירח דבש באירופה הקלאסית ומתאהבים בחיים הזולים והרגועים שמחוץ לישראל. רגע אחרי שהאישה מכריזה ש"המקום הזה מושלם" הם נתקלים בגראפיטי של צלב קרס בסמוך לבית הכנסת המקומי, ואז האישה אומרת: "כוסעמק, בני אלף, וואלה, את זה אין בארץ - ולי זה הורס את הכל".
החוויה של ג'ימבו ג'יי (המוזיקאי המוכשר עומר הברון) מוכרת לכל ישראלי שטייל בחו"ל, אבל איך זה מרגיש ליהודי התפוצות להיפגש עם הסמלים האנטישמיים האלה בסביבה הטבעית שלהם? זה מה שעומד בבסיס הספר הראשון של יונית לוי - "Don't Feed the Lion" שנכתב במשותף עם מגישת CNN ביאנה גולודריגה. ספרה של מגישת חדשות 12 (כאילו שלא ידעתם מי זאת יונית לוי) יצא לפני חודש בארה"ב באנגלית - ולאחרונה פורסם כי הוא יתורגם לעברית וייצא לאור גם בישראל בהוצאת מודן.
הספר, שלצורך נוחות נקרא לו "אל תאכילו את האריה" למרות ששמו העברי טרם פורסם רשמית, הוא רומן התבגרות אמריקני שמתרחש בשיקגו. באתר ההוצאה לאור ארקדיה האמריקנית נכתב כי הוא מיועד ל"מידל גרייד", כלומר לילדים מגיל 8 עד 12 (כיתה ג' עד ז'), למרות שהנושאים העומדים על הפרק כמו גזענות ואלימות, בנוסף לניכור חברתי - עשויים להיות פחות מתאימים לגיל הזה. לוי וגולודריגה למעשה מנסות לאתגר בדיוק את התפיסה הזאת, שכן ילדים יהודים נחשפים לאנטישמיות כבר מגיל מאוד צעיר. אם הם יכולים לראות תכנים כאלה בטיקטוק, הם לכל הפחות יכולים לקרוא ספר על הנושא.
במרכזו של הסיפור עומד תיאו קפלן - תלמיד חטיבת ביניים חובב כדורגל (להבדיל מפוטבול) שמתכונן לבר המצווה שלו, והופך ליעד למתקפה אנטישמית מצד חבריו לקבוצה, כשאחד מהם מצייר צלב קרס על הלוקר שלו בחדר ההלבשה. הספר משתמש בריבוי קולות כדי להמחיש את חוסר הביטחון החברתי של כלל הקהילה - כך למשל חלק מהפרקים מסופרים דרך נקודת המבט של אחותו הקטנה של תיאו שנחשפת לשנאה דרך הרשתות החברתיות וגייב, ילד ממוצא אסייתי מעורב שנושא אתו שבר אישי עמוק משלו, שהופך את הספר ליותר אוניברסלי ופחות "ליהודים בלבד".
בלי להפוך לדידקטי או מטיף, הספר מציע דרך לראות איך אנטישמיות אינה "אירוע חריג" אלא איום שמופיע בפינות יומיומיות: במשחק כדורגל מקומי, בשיחת מסדרון, או בפיד הטיקטוק של ילד שמעריץ את האדם הלא נכון. ובעיקר, הוא בוחן כיצד ילדים - דווקא ילדים - מסוגלים להגיב לשנאה בצורה שמבוגרים לפעמים שכחו: בחברות, בגב זקוף, ובהבנה עמוקה ש"לא להאכיל את האריה" לא אומר להתעלם, אלא לבחור מה מחזק אותך ומה לא.
הספר, שנכתב על ידי שתי עיתונאיות ותיקות משני הצדדים השונים של האוקיינוס, נולד במהלך המלחמה בעזה, ואחרי הטבח הנורא של ה-7 באוקטובר. ביאנה גולודריגה סיפרה בריאיון לג'ואיש ג'ורנל שהרעיון לספר נולד מרגע מאוד פרטי: בנה היה המום כשסלבס אהובים עליו פרסמו פוסטים אנטישמיים מובהקים - בלי לשלם על כך מחיר ובלי אפילו להתנצל. "הוא הסתכל עליי ושאל: למה הם שונאים אותנו?", היא אמרה. החיפוש אחרי חומרי קריאה לילדים הסתיים בידיים ריקות. ובעקבות התכתבות עם חברתה הטובה יונית לוי נולד הרעיון לספר שימלא את החלל.
אי אפשר כמובן להתעלם מהנסיבות. למעשה, הפרק הראשון של הספר נגמר בקליף-האנגר (סליחה מראש על הספוילר הקטן) בו גיבור הסיפור תיאו מקבל הודעה מחברו לקבוצת הכדורגל. "אתה בסדר?", הוא שואל בהודעה. "כן, אני מרגיש קצת חרא כי לא כבשתי במשחק", מגיב הילד היהודי. "לא, זה שטויות", מגיב החבר הלא-יהודי, ואז מוסיף: "מה, לא ראית?". ואז ההודעה נקטעת. תיאו רואה על המסך שהחבר מקליד הודעה בזמן שאנחנו הקוראים צריכים לדמיין מה הדבר הנורא שהוא היה אמור לראות, ולמה הוא שאל אותו אם הוא בסדר. לבסוף, החבר לא שולח כלום.
זו קריאה מצמררת. מודה ומתוודה, הייתי בטוח שהחבר הולך להגיד לו לפתוח חדשות ולראות כיצד מחבלים חודרים לקיבוצים בדרום ישראל והם כרגע רוצחים, אונסים וחוטפים חפים מפשע בשידור חי. העובדה שהפרק כולו מתנהל בליל שישי הייתה יכולה להתאים מבחינת השעות. רק בפרק הבא אנחנו מגלים שהחבר לא רצה לספר לו על טבח ה-7 באוקטובר, אלא על שחקן הכדורגל האהוב עליו שנתפס באמירה אנטישמית.
למעשה, לא רק שה-7 באוקטובר לא מוזכר בספר, אלא ישראל עצמה כמעט שלא קיימת בו. עניין חוזר ביצירות יהודיות-אמריקניות של ימינו. למעשה, המילה "ישראל" מוזכרת בספר שלוש פעמים, רק כדי לתת רקע על הדמויות של הסבא והסבתא של תיאו, שנפגשו לראשונה בספריה בישראל. בכל זאת, עם הספר.
נזכרתי בביקורת של ידידי הנערץ, ד"ר אבנר שביט, על סדרת הלהיט של נטפליקס "רק לא זה". לטענתו, הבחירה להשאיר את ישראל מחוץ ליצירה אינה רק מנותקת מהמציאות - היא גם פחדנית. "זה פשוט לא אפשרי", הוא כתב, "שנבלה עם גיבורינו בארוחות שבת, בבתי כנסת ובמוסדות יהודיים - ואף אחד מהם לא יזכיר את המילה 'ישראל'. ציונות תמיד נוכחת בשיח, בין אם לטובה ובין אם לרעה". לטענתו של ד"ר שביט, שמרצה בשנים האחרונות בארה"ב על ייצוגים של יהדות אמריקאית בתרבות הפופולרית, ההימנעות של נטפליקס מלגעת בישראל נובעת מהפחד מלהצית סערה ברשתות: די במשפט אחד על המזרח התיכון כדי להפוך כל יצירה לכזו שמושמצת מכל כיוון.
ומצד שני, אפשר לקבל את הבחירה של לוי וגולודריגה להציג את "מדינת היהודים" כנון-אישיו בחייהם של יהודי שיקגו. באותה מידה גם עזה או הפלסטינים לא עולים לרגע לשיח. כמו בהרבה יצירות בנות זמננו השואה תמיד מהדהדת ברקע ואנטישמיות פוגשת את היהודים בכל מיני דרכים - אבל כל זה לא קשור למזרח התיכון. זו בחירה מודעת של הכותבות, שמבקשות להזכיר שאנטישמיות - בטח בארה"ב - לא נולדה כתוצאה ממדיניות כזאת או אחרת של ממשלת ישראל. הגזענות כלפי יהודים בספר מבוססת על מיתוסים אמריקניים ישנים על יהודים, כסף, שליטה ומידת "נאמנותם". זה לא נולד ב-7 באוקטובר, ואפילו לא ב-1948.
במובן מסוים, ברור מאוד למה ביאנה גולודריגה רצתה לכתוב את הספר בצורה הזאת. "אני הגעתי לארצות הברית כפליטה יהודייה מברית המועצות, במקום שבו אנטישמיות הייתה ממוסדת על כרטיס הספרייה ועל רישיון הנהיגה שלך", היא סיפרה לג'ואיש ג'ורנל. למעשה, שם משפחתה - גולודריגה - היה כינוי גנאי סובייטי לאדם עני ומושפל. היא הפכה את השם למקור גאווה, ובנתה קריירה של עיתונאית זוכת פרסים. אבל זו עדיין השנאה שעל ברכיה גדלה. זה העולם שהיא מכירה. זה הפחד שנצרב בה - והוא באמת לא קשור לישראל.
ומאידך, עולה השאלה המעניינת באמת: למה דווקא יונית לוי - האישה שנכנסת מדי ערב לסלון של מאות אלפי ישראלים כמגישה של המהדורה המרכזית הנצפית במדינה - וחשוב לא פחות, אמא שמגדלת ילדים בתל אביב - בוחרת לכתוב ספר על מציאות שהילדים שלה, והילדים שלנו, לא פוגשים בכלל? בישראל, להיות ילד יהודי פירושו להתמודד עם אזעקות, טילים, פיגועים וצו גיוס שמחכה באופק - לא עם ציור של צלב קרס בבית ספר.
בסופו של דבר: בתוך הנישה המאוד מצומצמת של "ספרי ילדים לקהל אמריקני יהודי" מדובר בספר מוצלח למדי, וגם מחוצה לו. הוא לא מתנחמד, לא מאכיל את הקוראים בכפית, ולא מנסה לייפות את המציאות. להפך - הוא מדבר אל המתבגרים האמריקנים בגובה העיניים, מתוך הבנה שהם כבר חיים בעולם שבו אנטישמיות מגיעה דרך קבוצת וואטסאפ, דרך לוקר של חדר הלבשה או דרך סטורי של סלב אמיתי לגמרי. הילדים האלה - יהודים ושאינם יהודים - ילמדו לא מעט מהספר הזה: על אומץ, על גבולות, על זהות, על איך מגיבים כשפתאום מבינים ש"הגיבורים" שלך לא לגמרי בצד שלך. וגם: מה לעשות כשהמבוגרים שאמורים להגן עליך לא מתנהגים כמו שהם אמורים.
ואולי חשוב מהכל, הספר כתוב בצורה זורמת וקולחת. כזאת שמצד אחד תיקרא בקלות על ידי תלמידים צעירים, ומצד שני לא תרגיש ילדותית מדי גם להורים שירצו להצטרף לקריאה. נכון, הטוויסטים העלילתיים אינם מפתיעים במיוחד - הם בנויים לפי כללי הז'אנר, וכך צריך: זה ספר שמיועד לילדים ולא לבוק קלאב של אופרה ווינפרי. בתוך כך, חובה להחמיא על הבחירה החכמה לספר אותו דרך מספר נקודות מבט שונות (בסטייל של ג'ורג' ר. ר. מרטין במשחקי הכס, למשל), בחירה שמעניקה לספר עומק רגשי שלא תמיד קיים בספרי נוער.
ובכל זאת, למרות המחמאות, ההחלטה לתרגם את הספר לעברית מרגישה קצת משונה. מצד אחד, ברור שיהיה ביקוש לספר שנכתב על ידי יונית לוי, אולי האישה המפורסמת במדינה. ומצד שני, לא כל כך ברור למי מקוראי העברית הספר בדיוק פונה. מדובר כאמור בספר שנכתב במיוחד עבור ילדים אמריקנים יהודים, כאלה שצריכים ללמוד בעל פה טקסט בשפה זרה שהם לא מכירים לקראת הבר מצווה ויכולים להיתקל באלימות על בסיס אנטישמי מצד חברים לכיתה.
ילדים ישראלים צריכים להתמודד עם הרבה מאוד חרא. אין דרך יפה לומר את זה. ילדים ישראלים יודעים להבדיל בין טיל שנשלח מתימן או מאיראן. שניהם רוצים להרוג אותם, הם יודעים, אבל לאחד מהם יש סיכויי הצלחה גדולים יותר. זו הילדות הישראלית, כמו להכיר את המילה "מילואים" ולהבין שזה מושג מופשט שיכול לקחת את אבא ואמא לזמן ארוך, או לתמיד. ילדים ישראלים יודעים שבגיל 18 ילדים ישראלים הולכים לצבא, ולא תמיד חוזרים. מאידך, ילדים ישראלים לא ממש צריכים להרגיש כמיעוט אתני בתוך עולם לא-יהודי. לפחות זה נחסך מהם - אלא אם ההורים שלהם שוקלים רילוקיישן.
וכאן נוצר הפער האמיתי בין קורא אמריקני לקורא ישראלי. לילדים בארה"ב זה ספר עם מסרים מעצימים: אל תתנו לגזענות לעבור בשתיקה; דברו כשפוגעים בכם; בקשו עזרה; היו בני ברית זה לזה; אל תתנו לאחרים להגדיר את הזהות שלכם. זה ספר שאומר לילד יהודי שמתמודד עם אנטישמיות שזו לא אשמתו, וזה פשוט לא בסדר. אבל עבור ילד ישראלי, במיוחד ילד שחי כאן אחרי 7 באוקטובר, המסר הזה עלול להיתפס הפוך לגמרי. לא כקריאה להתמודדות, אלא כהכרזה קודרת: אין לכם לאן לברוח. העולם כולו נגדנו, ואין בו מקום בטוח באמת ליהודים. פה יש חמאס, באילינוי יש KKK. זו כבר לא העצמה - זו הזמנה להתקף חרדה.
בכלל לא בטוח שזה המסר שהכותבות ניסו להעביר. בעיקר כי עבור ילדים ישראלים זה עדיין יהיה סיפור טוב שכתוב היטב, פשוט כזה שרחוק מאוד מהחיים שלהם - והיהודים בספר ירגישו לו זרים לחלוטין, גם אם שניהם שייכים לאותו "שבט". באותה מידה היהודים בסיפור יכולים להיות גובלינים ב"שומרת הערים האבודות". זו לא אשמת המחברות - ואפילו להפך, הן כתבו ספר מאוד מדויק לקהל היעד שלהן. השאלה היא רק האם תרגום לעברית יוכל לשמר את אותה תכלית רגשית, כשבישראל הסיפור פשוט לא נוגע במציאות היומיומית של הילדים - וטוב שכך.